"זה הרגיש חשוב וברור. אמרתי 'כל משימה שצריך - אני שם'": אינה בישבסקיה סיימה מאוחר משמרת התנדבות במד"א, סרן אדם נצר במקרה חזר באותו בוקר מאתיופיה לישראל, ואיתן בדיוק חגג יום נישואים בחופשה. אבל כל אלה לא מנעו משלושתם להגיע לדרום ב-7 באוקטובר, לאחר ששמעו את הדיווחים על חדירת מחבלי חמאס לישראל. אלה הסיפורים שלהם:
3 צפייה בגלריה
אינה בישבסקיה, מתנדבת מד"א
אינה בישבסקיה, מתנדבת מד"א
"אף פעם אין לי ספק, במיוחד אם מדובר בהצלת חיים". אינה בישבסקיה
(צילום: הרצל יוסף)

"ב-7:00 בבוקר כבר הייתי על האמבולנס"

אינה בישבסקיה (32) סיימה מאוחר את משמרת ההתנדבות שלה כחובשת ונהגת אמבולנס במד"א בירושלים. "הטלפון שלי היה על שקט, אין לי מושג איך זה קרה אבל התעוררתי ב-6:30 בבוקר משיחה של אחראי המתנדבים בעיר. אמרתי לו, 'מה? הרגע סיימתי משמרת, זה נשמע לך הגיוני?'. פתאום נפל לי האסימון שהוא בכלל אדם דתי ועכשיו שבת בבוקר. ב-7:00 כבר הייתי באמבולנס בתחנה".
כשמנהלי המרחב התחילו לחלק משימות ודיברו על לרדת דרומה, אינה הרימה את ידה. "זה הרגיש לי חשוב וברור. אמרתי 'כל משימה שצריך - אני שם'". המשימה שקיבלה הייתה פינוי פצועים מסורוקה, בית החולים בבאר שבע שאליו הגיעו מרבית הפצועים מהקרבות בעוטף וניצולי מסיבות הטבע. "עומס אדיר", היא סיפרה. "עשינו נגלות של פצועים. קיבלנו כל הזמן עדכונים על צירים שעדיין מתנהלת בהם לחימה. סמכתי על החובש שהיה איתי והיה חמוש. עכשיו כשאני חושבת על זה אני אומרת לעצמי, 'לאן נכנסת? מה עשית?' אבל היה אדרנלין".
בסביבות השעה 21:00 בערב, לאחר יותר מ-14 שעות נהיגה באמבולנס וטיפול בפצועים, אינה הבינה שהיא צריכה גם לנוח. "יש מספר שעות מרבי שלנהג מותר לנהוג, היא קדושה אצלנו, וכבר עברתי אותה. כשהבנתי שזה לא ייגמר בקרוב החלטתי לנוח כדי שיהיה לי כוח להמשך". למחרת בבוקר היא כבר הייתה בברזילי והמשיכה בפינויים. אחד הפצועים שהעבירה היה נהג האמבולנס חננאל ג'רפי שנפצע בשדרות. "זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי פחד. הוא היה פצוע ירי, ובוא נגיד שנסיעה מברזילי לשערי צדק עם פצע כזה קשה זה לא כיף. ניסינו כל הדרך לדבר איתו, לעודד אותו. ג'רפי כיום בסדר".
אינה מתנדבת במד"א כבר שלוש שנים, ועושה מספר שיא של משמרות לאדם שעובד במקביל, אבל מאז 7 באוקטובר היא במשמרת אחת ארוכה. "אף פעם אין לי ספק, במיוחד אם מדובר בהצלת חיים. בגלל זה הלכתי להתנדב שם. מאותה שבת לקחתי אמבולנס, וזהו, הוא אצלי 24/7 באיזו משימה שצריך".
3 צפייה בגלריה
סרן אדם נצר
סרן אדם נצר
"עלתה לי התחושה שאני חייב לחזור לארץ". סרן אדם נצר

"כל מה שעבר לי בראש זה לחסל כמה שיותר מחבלים"

סרן אדם נצר מחטיבת כפיר יצא לשנתיים וחצי של לימודים במכללה לפיקוד טקטי. בחגים הוא היה בטיול באתיופיה: "היו לי עוד כמה ימים עד החזרה הביתה, אבל משום מה פתאום עלתה לי תחושה שאני חייב לחזור לארץ. בפוקס מצאתי טיסה ונחתתי ב-7 באוקטובר ב-4:30 לפנות בוקר. נסעתי להורים שלי שגרים ברמת גן, לקחתי את הדברים ותכננתי לנסוע לראשון לציון להפתיע את בת הזוג שלי. אחרי האזעקה הראשונה יצאתי לכיוונה".
בבית של יעל, בת זוגו, הוא כבר ראה ידיעות על חדירה לארץ. "הייתי עם האקדח והחלטתי לצאת דרומה. אבא של יעל ניסה לעצור אותי, אמר 'מה תרד עכשיו עם ג'ינס קצר וסנדלים להילחם?' יעל אמרה 'תן לו, הוא יודע מה הוא עושה'. באזור צומת סעד כבר הייתי בשדה קרב. רכבים שרופים, רכבים מונעים עם גופות. קלטתי כוח של ימ"מ וכוח של היחידה הטקטית של מג"ב והצטרפתי אליהם.
בהתחלה ניסינו לראות את מי אפשר להציל ולא היה את מי, הבנתי שאצטרך עוד תחמושת ולקחתי אקדח מאחד השוטרים שם שנפל גיבור. התחלנו לטהר את המרחב וכמעט סיימנו, עד ששמענו ירי בקצב גבוה. קלטתי את החברה של הימ"מ נופלים לרצפה אחד אחרי השני, ואז מחבל מסתתר מאחורי מיגונית של תחנת אוטובוס. לקחתי את הסוואנה המשטרתית וניסיתי ליצור חוצץ. תפסתי את אחד הלוחמים וניסיתי לגרור אותו איתי לסוואנה. הוא חטף כדור ראשון, את השני אני חטפתי. נפלתי לרצפה אבל הייתי בהכרה והבנתי שזה לא משהו רציני. ניסיתי לוודא אם יש עוד מישהו בחיים שאני יכול לקחת איתי, לצערי לא היה".
נצר הגיע לרכבו והתחיל בנסיעה לבית חולים כשהוא ירוי בכתף. בדרך הוא ראה כוח של המשטרה והעביר להם את מיקום המחבל והשוטרים שנפלו. "יצאתי עם תחושה לא פשוטה, בשביל זה הגעתי? רציתי להמשיך בלחימה. כל מה שעבר לי בראש זה לנסות להציל כמה שיותר אנשים ולנסות לחסל כמה שיותר מחבלים. אחרי כמה דקות של נסיעה ראיתי זוג מבוגר שנפצע, האישה חטפה כדור ועזרתי להם להיכנס לאוטו. הדרכתי את הגבר ללחוץ לה על הפציעה והיא כבר לא הייתה בהכרה.
אחרי בערך חמש דקות יעל התקשרה אליי לשאול למה אני לא עונה לה, אמרתי לה שאני בדרך לברזילי ושתכין אותם שאנחנו בדרך עם פצועה". כשהגיע נצר לבית החולים ברזילי באשקלון הוא רץ אחרי האישה שחילץ כדי לוודא שהיא נקלטת בצורה הטובה ביותר, ואז התפנה לטפל בעצמו. מכיוון שנורה בכתף אמרו לו שהוא חייב לעשות צילום חזה, אך נצר האמין שיש חולים דחופים יותר ממנו. "הייתה זרימה מטורפת של כוחות, לא הסכמתי שיטפלו בי קודם. לקחתי את הרכב ונסעתי לתל השומר, הייתי המטופל הראשון שהגיע לשם. בדיעבד מסתבר שהכדור היה די קרוב לחזה, אז כן היה חשוב לעשות את הצילום".
נצר מתאר את האשפוז שלו כיומיים הקשים בחייו. על אף שהוא לא היה מסופח לגדוד בכלל, לשמוע על מה שקורה ולהרגיש שהוא מחוץ ללחימה היה בלתי נסבל עבורו. ברגע שהשתחרר חזר לגדוד ולקח חלק במבצעים ביהודה ושומרון. עכשיו תפקידו הוא לפקד על ההכשרות בגדוד דוכיפת. "עכשיו תורנו", הוא אומר בתחושת שליחות.
3 צפייה בגלריה
איתן הרצל
איתן הרצל
"לקחנו משימה, נתנו כתף". איתן הרצל
(צילום: אלעד גרשגורן)

"אנחנו לא שואלים איפה המדינה ולמה אנחנו"

"ב-7 באוקטובר היה יום הנישואים שלי, היינו בחופשה בתל אביב בכלל", סיפר איתן הרצל (55), שגדל בקיבוץ סעד והקים בינואר האחרון את ארגון המחאה "אחים ואחיות לנשק" יחד עם חבריו רון שרף ואייל נווה. "התקשרתי להעיר את הבן שלנו, לוחם ביחידה מיוחדת. אמרתי לו 'חבוב, בוקר טוב. נראה לי מחכים לך ביחידה'. האמנתי לחלוטין שהצבא מנהל את זה, שזה עניין של כמה שעות".
הרצל יצא מהמלון הביתה ובנו ירד דרומה ולחם בלחימה קשה מאוד בקיבוץ רעים, איבד מפקדים וחברים. במקביל, הבינו ב"אחים ואחיות לנשק" את התמונה המלאה. "הקמנו חמ"לים ויוזמות רבות", הוא סיפר בגאווה. "לקחנו את כל התשתית האזרחית שבנינו והפכנו מארגון מחאה לארגון סיוע והצלה".
בימי הלחימה הראשונים עלה צורך ברור ובהול: חילוץ תושבי הדרום מהממ"ד. איתן וחבריו הקימו את החמ"ל הקדמי של הארגון בבית קמה "מספיק קרוב דרומה, אבל מבלי לסכן את המתנדבים". הקיבוץ העמיד לרשותם את מועדון הנוער, הם הגיעו עם הלפטופים האישיים שלהם והתחילו לעבוד: "כל חוליה קיבלה משימה מפורטת - עליכם לחלץ את משפחת כהן משדרות בכתובת איקס, מדובר בחמש נפשות, בציר הזה בטוח לנסוע, אל תגיעו לציר ההוא כי יש עדיין עדויות על מחבלים. היינו במעקב צמוד עם כל החוליות בשטח. כשהתושבים הגיעו לבית קמה חיכו להם אנשי רפואה שלנו ומתנדבים שהעבירו פעילויות לילדים". "אחים ואחיות לנשק" חילצו מיישובי הדרום אלפי אנשים, וביניהם גם מאות עובדים זרים שלהם סייעו במציאת עבודה ומגורים אצל חקלאים במרכז הארץ.
הם הקימו חמ"לים בכל הארץ, אספו תרומות וציוד לחיילים, השתמשו באפליקציות מתקדמות לבצע זיהוי פנים מתוך סרטונים ותמונות עבור זרועות הביטחון, וגם היום הם ממשיכים לפעול. "אני מנהל פרויקטים בחברת הייטק בכלל, התקשרתי לבוסים שלי כשהכל התחיל ואמרתי שאני לא אגיע השבוע - 'נהיה בקשר' כמו שאומרים. משם זה התגלגל לחודשיים של עבודה". לדבריו, "לא שאלנו ואנחנו לא שואלים איפה המדינה ולמה אנחנו. לקחנו משימה, נתנו כתף וזהו. אנחנו כאן".