"מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע או מין" (מתוך מגילת העצמאות)
נהוג להתייחס ל-667 המילים של הכרזת העצמאות כתעודת הלידה ותעודת הזהות של מדינת ישראל בשל החיבור שהן עושות בין העבר, ההווה והעתיד. אלא שנוכח אופיו היהודי המובהק של המסמך היה חשוב למנהיגים המייסדים לכלול בו את מחויבות המדינה המתהווה לזכויות המיעוטים שנותרו בתחום המדינה. לפיכך, בין ההבטחה לשקוד על פיתוח הארץ "לטובת כלל תושביה", לבין ההצהרה על חופש דת, מצפון ולשון, התחייב דוד בן גוריון גם שמדינת ישראל "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע או מין". אלא שלא היה צורך לחכות 75 שנה כדי לקבוע: המייסדים לא התכוונו להעניק שוויון לכלל אזרחי המדינה. ההתחייבות הזאת הייתה תשלום מס שפתיים שמטרתו לעמוד בתנאי החלטת החלוקה של האו"ם.
תוכנית החלוקה חייבה את שתי המדינות שהיו עתידות לקום – היהודית והערבית - לכונן חוקה המבטיחה למיעוטים הנותרים בגבולותיהן בין היתר שוויון, חופש פולחן, מצפון, דת, שפה ואיסור אפליה מטעמי גזע, דת, או מין. המגילה הישראלית אף פנתה למיעוט הערבי וביקשה ממנו "ליטול חלק בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדות המדינה". בהתבסס על המגילה התקבלה ישראל ב-11 במאי 1949 כחברה ה-59 באו"ם. סביר להניח שזה לא היה קורה אלמלא התחייבה קודם לשוויון.
ההבטחה הזאת הייתה מעשה הונאה כלפי החברות באו"ם, ולראייה ישראל לא כוננה חוקה עד עצם היום הזה. ככל הנראה, זאת משום שלא רצתה לכבול עצמה בהגבלות חוקתיות שייתכן שהיה בהן כדי לבלום מהלכים מתוכננים שביקשה לקדם. בסך הכול, לפני ההכרזה ואחריה, גורשו כ-750 אלף פלסטינים והפכו לפליטים מחוץ לישראל. היו גם כאלה שהפכו פליטים בתוך המדינה, בהם 1,300 התושבים הנוצרים של הכפרים איקרית ובירעם שפונו במרמה ולא הוחזרו חרף הבטחות ופסיקות של בית המשפט העליון, מה שהשאיר אותם במעמד נוכחים-נפקדים.
חרף ההבטחה לשוויון, ישראל דהרה באופן מיידי לבליץ חקיקה: תוך פחות משנה מיום קבלתה לאו"ם היא אסרה על השבת הפליטים לבתיהם וחוקקה את חוק השיבה, שהעניק את הזכות ליהודים בלבד. במרץ 1950 חוקק חוק נכסי נפקדים, שהפקיע לטובת המדינה את כל נכסי הפליטים הפלסטינים. ב-1952 חוקק חוק האזרחות עבור אלה שנותרו בארץ, וב-1953 חוקק חוק רכישת מקרקעין שהתיר הפקעת קרקעות מידי ערבים (אלה הוקצו ברובן ליישובים יהודיים ובסיסי צבא). כל זה נעשה תחת ממשל צבאי שבמסגרתו הטילה המדינה הגבלות כבדות על האוכלוסייה הערבית ומנע התנגדות או התארגנות נגד מדיניות ההפקעה. הממשל הצבאי בוטל רק ב-1966, ועד אז הופקעו לא פחות מ-75 אלף דונם של ערבים.
מדיניות ההפקעה נעצרה כביכול בהתפרצות המחאה המכונה "יום האדמה" ב-1976, שבמסגרתה נהרגו שישה אזרחים ערבים. ממועד זה ואילך שינתה ישראל את מדיניותה: במקום הפקעה כפויה וגלויה החלה הפקעה סמויה, לכאורה בהסכמת בעלי הקרקעות אבל בפועל באמצעות יצירת חנק תכנוני של היישובים הערבים. במשך עשורים הקפידה המדינה לא להרחיב את תוכניות המתאר, מה שהביא למחסור בקרקע ולצפיפות רבה בתוך היישובים. התוצאה הייתה התרחבות הבנייה לא היתר, מה שעלה בדיעבד לאוכלוסייה הערבית בקנסות של מאות מיליוני שקלים, לשקיעה מתחת קו העוני ולהעצמת תלותה... במדינה.
במקביל עודדה ישראל את אזרחיה הערבים להחליף את הקרקעות החקלאיות שלהם מחוץ ליישובים בקרקע מדינה בתוכם. מפתח החליפין היה בלתי סביר בעליל ואני יכול להעיד על כך באופן אישי: אבי המנוח נאלץ בתחילת שנות ה-80 להקריב כ-16 דונם חקלאיים שמהם התפרנסה משפחתנו, בדונם בודד לבנייה בתוך היישוב לצורך הקמת דירת מגורים עבור אחי הבכור. כמונו היו עוד רבים. ואם לא די בכך, עד עצם היום הזה לא הקימה המדינה ולו יישוב ערבי אחד על הקרקעות שהפקיעה, שלא לדבר על מאות אלפי הדונמים שהפקיעה מהפליטים.
בימים אלה עוסקים רבות במעמדו של בית המשפט העליון כשומר סף לזכויות מיעוטים. ערבים אזרחי ישראל ששומעים את השיח הזה מחייכים לעצמם במרירות. פסיקות בית המשפט העליון מ-1948 ואילך שללו ממגילת העצמאות את התוקף שלה וקבעו שהיא תהווה רק מקור לא מחייב לפרשנות של חוקים. הגיבוי מבית המשפט השאיר את המילים הגבוהות על הנייר והעניק לממשלות ישראל לדורותיהן כוח בלתי מרוסן בהתנהלותן מול האוכלוסייה הערבית.
מבצר הצדק של בית המשפט העליון לא סייע במיגור האפליה, והתיקונים שביצע ביחס לחברה הערבית היו לא יותר מקוסמטיים. למעשה, הוא יישר קו עם הממשלה והכנסת כשאלה המשיכו ללא הפרעה בחקיקה המפלה לרעה את האוכלוסייה הערבית: חוק ועדות קבלה, חוק הנכבה, חוק האזרחות והכניסה לישראל, חוק קמיניץ, וגולת הכותרת - חוק הלאום.
חוק זה קבע שישראל היא מדינת העם היהודי מבלי להבטיח בו שוויון לכלל אזרחיה. הוא הותיר 20% מהם מחוץ לזהות הישראלית, וגם שינמך את מעמדה של השפה הערבית והשפיל את דובריה. ובעיקר העניק החוק כוח בלתי מבוקר לממשלה לקדם התיישבות יהודית בלבד בכל חלקי הארץ, כולל בקרקעות שהופקעו מפליטים ומאזרחים ערבים. אכן, העליון פירש את החוק באופן שאינו שולל את הזכויות הבסיסיות של שוויון ודמוקרטיה, ופסק שערכים אלה ימשיכו לחול גם על יישום החוק, אך עדיין אין בכך כדי להבטיח שהחלטות הממשלה או בתי המשפט לא יהיו מושפעות מרוחו ומכוונת האפליה הברורה של מנסחיו.
עו"ד שקיב עליאילו אכן התכוונו המייסדים להעניק לאותן מילים קסומות בהכרזת המדינה כוח הבולם את השלטון מפני שררה והתעמרות, הם היו דואגים כבר אז לחוקק חוקה כפי שהבטיחה המגילה גם לישראל וגם לאומות העולם. בחוקה כזו היה כדי למנוע את העוול שנעשה לאוכלוסייה הערבית לאורך השנים, ואולי אף כדי לחזק את תחושת השייכות שלה. אבל הציבור היהודי לא חשב שהוא ניזוק מהיעדר חוקה או מהיעדר תוקף מחייב למגילת העצמאות. הוא לא נרעש מול הפקעת הקרקעות וגם לא התעורר כשחוק הלאום דרס את המיעוטים במדינתם. רק בחודשים האחרונים, אחרי עליית ממשלת הימין הנוכחית והניסיון שלה לחולל הפיכה משטרית, הפנימו גם יהודים את הכשל.
אומרים שמי שהולך לישון עם פשפשים, שלא יתפלא כשהוא קם בבוקר עם עקיצות. כעת נותר לקוות שהמחנה הדמוקרטי-ליברלי בכנסת, יחד עם תנועות המחאה, יצליחו בחלוף 75 שנה מהכרזת העצמאות להשלים את מפעל החוקה שהמגילה הבטיחה ושהאבות המייסדים כשלו בו כישלון צורם.
- עו"ד שקיב (שכיב) עלי הוא פעיל חברתי העוסק בחברה הערבית והדרוזית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
