השעה הייתה 1:49 בלילה שבין ראשון לשני. כוח של היחידה הלאומית המיוחדת ללוחמה בטרור (הימ"מ), שהוכוון על-ידי לוחמי שירות הביטחון הכללי (שב"כ), פרץ לדירה בקומה השנייה במבנה במחנה הפליטים שאבורה ברפיח שבו שהו לואיס הר (70) ופרננדו מרמן (60), ובתוך זמן קצר חילץ אותם במבצע דרמטי משבי חמאס ברצועת עזה בדרכם הבטוחה הביתה לישראל. "יש כאן סיפור גבורה, אומץ גדול של הלוחמים", אמר דובר צה"ל תת-אלוף דניאל הגרי.
המבצע, שארך כשעה ונעשה בשיתוף פעולה עם חיל האוויר ומעטפת של כוחות שייטת 13, תוכנן במשך תקופה ארוכה ויצא לדרך רק לאחר שהבשילו התנאים לכך. את המבצע ניהל מפקד אוגדה 98 תת-אלוף דן גולדפוס, שאחראי על התמרון בגזרת חאן יונס הסמוכה למחנה הפליטים שאבורה. יחידת הניוד 5515 של האוגדה ביצעה את ניתוק המגע והוצאת החטופים והלוחמים תחת אש כבדה מהזירה שבה שהו. היחידה גם הכניסה את הכוחות באופן רכוב וחשאי למבצע הזה. חטיבה 7 של השריון היוותה את כוח האבטחה והעתודה למבצע, חיפוי הטנקים.
לוחמי הימ"מ הגיעו לשטח לפי מודיעין שהתקבל משב"כ, והמתינו כמעט שעתיים בקרבת המבנה שבו הוחזקו החטופים. הלוחמים הלכו 150 מטרים במשך שעה וחצי מורטות עצבים, ועם קבלת הפקודה עלו לקומה השנייה ופוצצו את דלת הדירה שבה שהו החטופים 129 ימים. הלוחמים הוציאו את הר ומרמן למרפסת הדירה, סוככו עליהם בגופם, ובמקביל ניהלו חילופי אש וחיסלו את שוביהם של החטופים. בעקבות כך בוצע ירי מסיבי מבניינים סמוכים בניסיון לסכל את המבצע, וחיל האוויר סייע למחלצים להשלים את משימתם.
הלוחמים הובילו את שני החטופים לנקודה שממנה המריאו במסוק של חיל האוויר לטיפול בבית החולים שיבא בתל השומר. "מרגע המגע הראשוני, הלוחמים לא עזבו את החטופים עד שהם הועלו למסוק. התחושה הייתה של אוי ואבוי אם יקרה משהו לחטופים מהרגע שהם בידינו", סיפר מפקד הימ"מ תת-ניצב ח'. "החטופים היו בהלם ברגע הפיצוץ, אבל התעשתו די מהר. חשבנו שהחטופים יהיו חלשים ויהיה קושי בשיתוף פעולה איתם, אבל מהר מאוד הם הבינו שהימ"מ הגיע אליהם ושיתפו פעולה לגונן עליהם".
עם עלייתם למסוק הצבאי, נשאלו הר ומרמן כיצד הם מרגישים. הם השיבו: "הלם, הלם. בסדר גמור". לאחר מכן הם אמרו: "חם בלב, אנחנו אוהבים אתכם". בתיעוד מרגעי החילוץ נשמע אחד מחברי הכוח בקולות הקשר: "החטופים בידינו, תקינים ובריאים". בפיקוד הדרום הגדירו את הפעולה "מדע בדיוני", ואמרו שכל היעדים שהותקפו באזור החילוץ איימו על הכוח. רגע השיא של המבצע היה כשהלוחמים דיווחו בקשר לחפ"ק: "היהלומים בידינו".
במחנה הפליטים שאבורה מתגוררים כ-40 אלף בני אדם בשטח של כ-15 קמ"ר בלבד. האזור הצפוף סובל מהזנחה ומעוני נרחבים מאוד בהשוואה למקומות אחרים ברצועת עזה. המחנה הוקם בתחילת שנות ה-50 על ידי סוכנות הסעד של האו"ם לפליטים פלסטינים (אונר"א), תרגום שמו לעברית הוא "אדמה ריקה" - סמל לחלקת האדמה שנותרה אחרי מלחמת העצמאות בין מסילת הברזל לכביש הראשי בעיר רפיח.
גם בימי שגרה המחנה סובל מהזנחה בתשתיות ואחוזי אבטלה גבוהים, והוא נחשב לחממה משמעותית ב"התנגדות" כמו שאר המחנות ברצועת עזה. תפקידם של מחנות הפליטים הפלסטיניים התבלט בהיותם החממה הראשונה של מרבית ארגוני ההתנגדות. בראש חטיבת רפיח של חמאס עומד מוחמד שבאנה, מהבולטים ברשימת היעדים לחיסול של מנהיגי ארגון הטרור העזתי.
לואיס הר ופרננדו מרמן נחטפו לעזה ב-7 באוקטובר מקיבוץ ניר יצחק. יחד עימם נחטפו קלרה מרמן (63) (בת זוגו של לואיס ואחותו של פרננדו), גבריאלה ליימברג (59) (אחות של פרננדו וקלרה) ובתה מיאה (17). קלרה, גבריאלה ומיאה שוחררו משבי חמאס אחרי 53 ימים בעזה. התמונה של מיאה עם כלבתה בלה בעת שחרורה הפכה לאחת מסמלי המלחמה.
הר ומרמן, ששבו לישראל במצב רפואי טוב יחסי לשהות הממושכת בשבי, סיפרו בבית החולים שיבא כי הוחזקו בבית משפחה ברפיח, ושלא עברו דרך המנהרות המסועפות של עזה. קרובי השניים סיפרו כי במהלך שהייתם בשבי הם הכינו אוכל לבני משפחת שוביהם, דיברו עם המחבלים הרבה על כדורגל והזכירו את מוצאם הארגנטיני.
מעיין סיגל-קורן, אחייניתו של פרננדו, סיפרה אחרי האיחוד המרגש עם הדוד: "התחלנו מהדברים הטובים, מלספר להם קצת במה אנחנו התעסקנו בכל התקופה הזאת. על המלחמה שלנו להחזיר אותם. פחות התייחסנו לדברים הנוראים, לאט-לאט נגיע גם לזה. הם לא יודעים כלום, פשוט לא יודעים כלום. הבנתי שהיה שם פחד כל הזמן, פחד שהם לא יֵצאו מזה בחיים. כנראה שגם השובים שלהם רצו שזה ייגמר, וכל הזמן אמרו להם 'יש הודנה', 'אין הודנה'".
רינת הר שלג, בתו של לואיס, אמרה: "הם לא היו במנהרות אבל הם היו רעבים. לרוב אכלו פיתות, גבינת לבנה. לא בשר ולא דברים אחרים. היו הפגזות כל הזמן סביבם, הם היו בטוחים שהם הולכים להיפגע מאש כוחותינו. לא הכו אותם, וזו כנראה הייתה אותה משפחה ששמרה עליהם כל הזמן. אבא רזה מאוד וגם פרננדו, הם איבדו חצי ממשקל גופם".
מבצע החילוץ "יד זהב" נוהל מחפ"ק שבו ישבו הרמטכ"ל רב-אלוף הרצי הלוי, ראש השב"כ רונן בר, המפכ"ל רב-ניצב יעקב שבתאי ומפקד חיל האוויר אלוף תומר בר. בשלב מסוים הצטרפו לחפ"ק ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט.
ראש הממשלה נתניהו אמר ללוחמי הימ"מ שהשתתפו במבצע: "השחרור של לואיס ושל פרננדו זהו אחד ממבצעי החילוץ המוצלחים בתולדות מדינת ישראל. לפני כמה ימים הביאו לי את המבצע לאישור - ואישרתי אותו. כמה שעות אחר כך חשבתי על שלושה דברים: על קדושת המשימה; על הסיכונים מול הסיכויים, והיו סיכונים; וחשבתי עליכם, על הלוחמים. חשבתי מה יקרה ברגע המכריע, כי מניסיון אני יודע שברגע הפריצה, הפער בין ניצחון לאסון הוא מילימטר".
מפכ"ל המשטרה שבתאי בירך גם הוא את הלוחמים: "אני גאה בכם! עם ישראל גאה בכם! 'אין לך מצווה רבה כפדיון שבויים'. הגשמתם ומילאתם את ייעודכם כיחידה הלאומית לחילוץ בני ערובה ולוחמה בטרור באופן מעורר השראה. בכל פעילות ואירוע לחימה אתם מהווים השראה, מודל, אות ומופת למפקדים ולוחמים אשר עוז, גבורה ותחושת שליחות זורמים בנשמתם בכל מקום ורגע בו יידרשו להגן ולשמור על מדינת ישראל ואזרחיה. הלילה הנחתם אבן דרך נוספת בהיסטוריה המפוארת של יחידת הימ"מ ומשטרת ישראל. יישר כוח לכם ולכל כוחות הביטחון אשר לקחו חלק במבצע החילוץ ההרואי".
במפגש נכח גם השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר שאמר: "הוכחתם שאפשר לעשות את הבלתי ייאמן, והוכחתם עוד דבר, בימים האלה שמדברים על עסקה, ויש כאלה שרוצים עסקה מופקרת, אני סומך על ראש הממשלה שלא תהיה עסקה מופקרת, ושאנחנו בעזרת ה' נלחמים עד הסוף, נלחמים כדי להכריע, אפשר להחזיר אותם. בהקרבה, במסירות ובנחישות, אפשר להחזיר אותם הביתה - תמשיכו כך, ואנחנו בעזרת ה' נחזיר אותם הביתה, בזכותכם ובזכות הנחישות שלכם".
שר הביטחון גלנט אמר בתום המבצע כי "מדובר במבצע חילוץ מרשים, כוחות הביטחון הצליחו להשיב הלילה לישראל את פרננדו מרמן ולואיס הר שנחטפו מקיבוץ ניר יצחק". לדבריו, "יחד עם ראש הממשלה והפיקוד הבכיר, עקבתי אחר המבצע מהחפ"ק - מלוא הערכה לכוחות צה"ל, שב"כ וימ"מ על פעולה חשובה וביצוע איכותי. נמשיך לממש את מחויבותנו להשיב את החטופים, בכל דרך".
חבר קבינט ניהול המלחמה השר בני גנץ אמר: "לעולם לא נוותר עליהם. חיזוק גדול לצה״ל, לשב"כ ולכוחות הימ"מ על ביצוע מדויק ואמיץ. לא נפסיק לפעול כדי להחזיר את כל 134 החטופים הביתה. אנחנו זוכרים, ואנחנו ממשיכים".