ישראל של 2025 מתאפיינת בפערים הולכים וגדלים בין מרכז לפריפריה, כאשר אחד המדדים המשמעותיים ביותר הוא רמת ההשכלה. נתונים חדשים של חברת מדלן חושפים תמונת מצב מטרידה של פערים המשקפים מציאות חברתית מורכבת - שבה מקום המגורים הופך למנבא מרכזי של הזדמנויות חיים.
כך למשל, בשכונות מסוימות בתל אביב, שיעור בעלי התואר הראשון מגיע לכ-40%, פי שלושה מהממוצע בפריפריה. בראש רשימת היישובים המשכילים בישראל ניצב אפרת, היישוב בגוש עציון, עם שיעור מרשים של 52.1% בעלי השכלה אקדמית. במקום השני נמצא היישוב מיתר שבדרום, עם 46.5% בעלי תארים, ובמקום השלישי - גבעתיים, עם 45.9%. את החמישייה הפותחת משלימות קריית טבעון (45.1%) ורמת השרון (44.8%).
בפילוח לפי סוגי תארים, בקטגוריית התואר הראשון, גבעתיים מובילה עם 28.4% מתושביה, כשאפרת צמודה אליה עם 28.3%, ותל אביב במקום השלישי עם 27%. בתחום התארים המתקדמים (שני ומעלה), מיתר מוביל עם 25.9% מתושביה, אחריו אפרת (23.8%), וצור הדסה ומודיעין-מכבים-רעות (21.2%).
בבחינת הנתונים ברמת השכונות, תל אביב מציגה דומיננטיות מוחלטת: תשע מתוך עשר השכונות המובילות בשיעור בעלי תואר ראשון נמצאות כאמור בעיר, כאשר שכונות הצפון הישן - הן בחלק הדרום-מזרחי והן בחלק המרכזי - מובילות את הרשימה. היוצאת מן הכלל היחידה היא שכונת גליל ים החדשה בהרצליה, המדורגת במקום השלישי עם 39.7% בעלי תואר ראשון.
הנתונים, נציין, מבוססים על ניתוח נתוני מפקד האוכלוסין האחרון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שנערך בשנת 2022, הכוללים את שיעור המשכילים (בעלי תואר ראשון ומעלה, בני 18 ומעלה) לפי אזורים סטטיסטיים. מדלן עורכת את ההתאמה בין האזורים הסטטיסטיים המופיעים במפקד לשכונות וליישובים. שיעור בעלי התואר הראשון כולל בעלי תואר זה בלבד, ואילו שיעור בעלי התארים המתקדמים אינו כולל את שיעור בעלי התארים הקודמים בתוכו (כלומר בעלי תואר שני לא נספרים כבעלי תואר ראשון).
"למרות שמספרית ריכוז האקדמאים הגדול ביותר בישראל נמצא במרכז, בעיקר בשל הקרבה למוקדי התעסוקה העיקריים, מעניין לראות שיש גם יישובים קטנים יותר, המפוזרים ברחבי הארץ, שבהם מתגוררת אוכלוסייה הומוגנית ומשכילה ביותר", מסביר טל קופל, מנכ"ל מדלן. "האוכלוסייה ביישובים אלה מעדיפה להתגורר מחוץ למטרופולינים המרכזיים בישראל, אם כי סביר להניח שרבים מהם עובדים בהם".
טל קופלצילום: אורית פנינימעגל הקסמים השלילי
המחקרים מצביעים על כך שהשכלת ההורים, ובמיוחד השכלת האם, היא המנבא החזק ביותר להצלחה אקדמית של הילדים. כך נוצר מעגל קסמים שלילי שקשה לפרוץ - אזורים מבוססים מושכים אוכלוסייה משכילה, מה שמשפר את איכות החינוך באזור ומושך עוד משפחות משכילות.
"רמת ההשכלה משפיעה מאוד על המעמד הכלכלי, ומשמעות הנתונים היא שהחברה משמרת ומקבעת את הילדים במקום שבו נולדו ועל פי מעמד ההורים", מסבירה ד"ר יערה שילה ממכללת אפרתה, המתמחה בפערים בחינוך בגיל הרך. "מקום המגורים הוא שקובע גורלות, וכך המדינה מרחיבה את הפערים החברתיים בישראל. המציאות היא שילדים רבים נותרים כלואים במעגל המוביליות החברתית של הוריהם".
ד״ר יערה שילהצילום: שרון גבאי"ראיתי מקרים רבים של תלמידים מבריקים בפריפריה שפשוט לא העזו לחלום על אקדמיה", אומרת ד"ר שילה. "לא כי הם לא מסוגלים, אלא כי זה נראה להם כמו משהו ששייך ל'אחרים'. בעוד מערכת החינוך אמורה להיות מנוע לשוויון הזדמנויות, בפועל היא משמרת ולעיתים אף מעמיקה את הפערים החברתיים".
"הבעיה היא לא רק חינוכית - זו סוגיה של חוסן לאומי"
לדברי ד"ר תמיר ארביב, מרצה במרכז האקדמי רופין ואוניברסיטת רייכמן, העובדה ש-20 היישובים המובילים ברמת ההשכלה מדורגים באשכולות סוציו-אקונומיים גבוהים (8-10 מתוך 10) - מדגישה את הקשר ההדוק בין השכלה גבוהה למעמד חברתי-כלכלי.
"אנחנו רואים פערים משמעותיים בין מרכז הארץ לפריפריה", הוא מסביר. "רוב השכונות והיישובים המשכילים ממוקמים במרכז הארץ, במטרופולין חיפה ובמטרופולין ירושלים. יוצא דופן הוא היישוב אפרת בגוש עציון, המאופיין באוכלוסייה דתית-לאומית".
ד״ר תמיר ארביבצילום: יח״צהתופעה, לדברי ארביב, יוצרת מעגל קסמים: אזורים מבוססים ממשיכים למשוך אוכלוסייה משכילה ומשאבים, מה שמעמיק את הפערים הקיימים. "הפערים הללו מתבטאים במגוון תחומים - הכנסה, דיור, גישה לשירותים ציבוריים והון חברתי. ריכוז ההשכלה והעושר באזורים מסוימים מוביל להעמקת הקיטוב החברתי-כלכלי ולפגיעה בלכידות החברתית.
"אנחנו חייבים להבין שזו לא רק סוגיה חינוכית", מדגיש ד"ר ארביב. "אלא זו סוגיה של חוסן לאומי". התקצוב הדיפרנציאלי הנוכחי, לדבריו, רחוק מלספק את הצרכים האמיתיים. "בישראל המצב ייחודי בגלל הגודל - אנחנו מעין מדינת-עיר עם ריבוי תרבויות", הוא מסביר, "התופעה אומנם מוכרת בערים גדולות בעולם כמו לונדון, אבל בישראל היא מקבלת משנה תוקף בגלל המבנה החברתי המיוחד".
השפעת המלחמה על העמקת הפערים
המלחמה הנוכחית לא רק חושפת את הפערים החברתיים הקיימים בישראל, אלא גם מעמיקה אותם דרמטית. "משפחות שכבר התמודדו עם קשיים כלכליים מוצאות את עצמן במצב קשה עוד יותר", מסבירה ד"ר הילה כהן, מרצה, חוקרת פסיכולוגיה והתפתחות אישית, וראש תחום טיפול ותוכן במרכז לחוסן אישי וארגוני קמ"ה בנגה שבמכללת קיי. "רק 15% מהעתודאים והמתכנתים בצבא מגיעים מיישובי הפריפריה, ואכן המלחמה קוראת לנו לסמן את המוביליות החברתית כיעד לאומי.
ד״ר הילה כהןצילום: שלהבת ברזילי"בנוסף, בעקבות המלחמה הבנו את החשיבות הקריטית והכלים שאנחנו יכולים להעניק", היא מוסיפה. "קודם כל טיפול נפשי ופסיכולוגי. לכן ההתערבות הראשונה שיכולה לסייע זה הענקת טיפול נפשי שבלעדיו כושר הלמידה נפגע. אוכלוסיות מוחלשות אינן חשופות לטיפולים מסוג זה, ואם כן, הן אינן יכולות להרשות לעצמן טיפולים".
המומחים מדגישים כי המצב הביטחוני שאנחנו מצויים בו מחייב מערך התערבות מיידי ומקיף. במרכז התוכנית עומדת הנגשת הטיפול הפסיכולוגי לאוכלוסיות מוחלשות, שכיום אינן יכולות להרשות לעצמן תמיכה נפשית. "ללימודים יש גם אלמנט מרפא, במיוחד בתקופה של מתח או מלחמה", היא אומרת, כאשר הסיוע הכלכלי מהווה נדבך חיוני נוסף.
מערך המלגות המורחב נועד לאפשר לסטודנטים להמשיך בלימודיהם למרות הקשיים הכלכליים המתעצמים. במקביל, מתפתחות תוכניות לחיזוק מערכות התמיכה הקהילתיות, המספקות רשת ביטחון חברתית ורגשית. "אנחנו רואים שהקהילה היא מקור כוח משמעותי בתקופות משבר. חיזוק המנגנונים הקהילתיים מאפשר תמיכה מתמשכת וארוכת טווח".
עוד מבהירים המומחים כי ההתערבויות הללו אינן מענה זמני בלבד, אלא חלק ממהלך רחב יותר של שינוי מערכתי. "המשבר הנוכחי מחייב אותנו לחשוב מחדש על האופן שבו אנחנו מספקים הזדמנויות חינוכיות", מסבירה ד"ר כהן. "זו הזדמנות לבנות מערכת חזקה יותר, שתוכל לתמוך בכל הסטודנטים, גם בזמני שגרה"
פרופ' אריה רטנר, נשיא המכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי בבאר שבע, מציע גישה מערכתית: "חיזוק החוסן הקהילתי באופן שיתמוך במוביליות חברתית צריך להתחיל בבית הספר. למרות שתלמידים בפריפריה משתייכים לאוכלוסיות מוחלשות יותר, אין זה אומר שהם תלמידים פחות טובים. בהרבה מקרים בתי הספר בפריפריה מקבלים מורים פחות טובים".
פרופ׳ אריה רוטנרצילום: יורם פרץפרופ' רטנר מדגיש את חשיבות ההון החברתי: "ככל שתלמידים וצעירים בפריפריה יהיו בעלי קשרים חברתיים טובים יותר, ומחוברים יותר לרשתות חברתיות שקשורות למערכות השכלה גבוהה, כך הם עשויים להימשך יותר לתחומים שאליהם הם יחשפו דרך אותן רשתות". הוא מציין חסמים נוספים, בהם הנגישות לתחבורה ציבורית, ואומר: "יש סטודנטים שנאלצים ללכת חצי שעה עד לתחנת האוטובוס הקרובה. זה מאמץ אדיר שלא כל אחד מוכן לעשות".
הצורך ברפורמה תקציבית
הרפורמה התקציבית הנדרשת חייבת להיות מקיפה ומשמעותית, קובעים המומחים. "בתי ספר בפריפריה צריכים לקבל תקציב כפול ואף משולש מבתי ספר במרכז", אומר פרופ' רטנר, והוא לא לבד בדעה זו. ד"ר שילה מדגישה כי "התקצוב חייב להיות בחישוב לכל ילד ולא בחישוב כלל אשכול המגורים", ומוסיפה שיש להשקיע בתוכניות העשרה, שיעורים פרטיים וחוגים, שכיום נגישים בעיקר למשפחות מבוססות.
במקביל, פרופ' רטנר קורא להגדלה משמעותית של תקציבי ההשכלה הגבוהה בפריפריה ולפתיחת מוסדות אקדמיים נוספים. "כמות המוסדות האקדמיים בפריפריה אינה משתווה למספרם במרכז", הוא מסביר. "כשאין מספיק מוסדות להשכלה גבוהה בפריפריה, המדינה למעשה מסמנת לתושבים שהשכלה גבוהה פחות זמינה עבורם".
מעבר לפתרונות המסורתיים
"היום אנחנו מבינים שהקמת מכללות בפריפריה לבדה אינה מספיקה", קובע ד"ר ארביב. "חייבים ליצור במקביל תעסוקה איכותית. המקרה של קריית גת מלמד שמפעל בודד, כמו אינטל, אינו מספיק - נדרש אקוסיסטם שלם של תעסוקה". הפתרון, לפיו, הוא גישה רב-מערכתית בשלושה צירי פעולה מרכזיים: תכנון עירוני המעודד מגוון חברתי-כלכלי, כולל תמהיל דיור מגוון ודיור בר השגה, שיפור משמעותי של איכות החינוך באזורים מוחלשים, ויצירת תמריצים לפיתוח תעסוקה עתירת ידע בפריפריה, לצד שיפור תשתיות ודיור. 'העירוניות התעשייתית החדשה' דורשת חשיבה מחודשת. ערים צריכות להציע מגוון אפשרויות תעסוקה, לא רק בחירה בין מקג'וב להייטק.
חיזוק בתי הספר בפריפריה
"חיזוק החוסן הקהילתי חייב להתחיל בבתי הספר", מבהיר פרופ' רטנר. "עלינו לחזק את בתי הספר היסודיים והתיכונים בפריפריה ולהביא אותם לרמה גבוהה יותר. כשיהיו מוסדות לימוד ברמה גבוהה, הסקרנות של התלמידים תמשוך אותם באופן טבעי לרכוש השכלה גבוהה". פרופ' רוטנר מדגיש כי הפער בין בתי הספר בפריפריה לאלה שבמרכז אינו נובע מיכולות התלמידים: "למרות שתלמידים בפריפריה משתייכים לאוכלוסיות מוחלשות יותר, אין זה אומר שהם תלמידים פחות טובים. הבעיה היא שבתי הספר בפריפריה מקבלים לעתים קרובות מורים פחות טובים".
במרכז התוכנית הלאומית עומדת ההשקעה בגיל הרך. "מחקרים מראים שכל שקל שמושקע בחינוך בגיל הרך מניב תשואה של 7-8 שקלים בטווח הארוך", מציינת ד"ר שילה. "זו ההשקעה החברתית המשתלמת ביותר שאפשר לעשות". התוכנית כוללת הקמת מסגרות חינוכיות איכותיות, הכשרת צוותים מקצועיים ותוכניות העשרה מותאמות.
נקודת המפנה ההיסטורית
"המשבר הנוכחי יצר הזדמנות היסטורית", מסכמת ד"ר כהן. "יש הבנה עמוקה יותר מתמיד של הקשר בין פערי השכלה לחוסן לאומי". המומחים מסכימים כי ההשקעה בצמצום פערי ההשכלה היא קריטית לעתיד המדינה.
"זו לא גזירת גורל", אומרת ד"ר שילה. "הניסיון העולמי והמקומי מוכיח שהשקעה בחינוך איכותי בגיל הרך, בשילוב מעורבות קהילתית ועסקית, היא המפתח לצמצום פערים חברתיים ויצירת מוביליות חברתית אמיתית. אבל זה דורש מחויבות לאומית ושינוי מדיניות מהותי".
פורסם לראשונה: 02:00, 03.01.25
