לפני 20 שנה בדיוק, בעיצומה המדמם של האינתיפאדה השנייה, התכנסו מנהיגי מדינות ערב בבירת לבנון, ביירות, ואימצו יוזמת שלום. בעידן של נתק ישראלי-פלסטיני לאחר כישלון ההגעה להסכם קבע, של הקפאת יחסים מצד מדינות ערביות, ושל שיח ישראלי שמשוכנע שאין פרטנר לשלום – הייתה יוזמת השלום הערבית קרן אור.
היוזמה, שאותה הגתה ערב הסעודית, הציעה לישראל אופק של שייכות אזורית, יחסים נורמליים עם כלל מדינות ערב ותחושת ביטחון, בתמורה לסיום הסכסוך עם הפלסטינים והסורים. היא הציגה תמריץ לשלום שנתן מענה לכמיהה הישראלית ארוכת השנים לצאת מהבידוד ומהסכנה הביטחונית ולהתקבל באזור.
אבל שלום היא לא הביאה. רוב הישראלים לא שמעו עליה. ואם שמעו, לא ידעו מה התוכן שלה. ואם ידעו, התמקדו בסיבות לדחות אותה או לפקפק באמינותה. ישראל הרשמית לא הגיבה ליוזמה. חרף גישושים מאחורי הקלעים – מנהיגיה בחרו ברובם להתעלם ממנה. חלקם אף יצאו במפורש נגדה עקב התנגדותם לפתרון שתי המדינות.
שוב ושוב אשררה הליגה הערבית את יוזמת השלום והדגישה את מחויבותה לה. גם בתקופות של הסלמה ישראלית-פלסטינית, חוסר יציבות בעולם הערבי ועליית האסלאם הפוליטי. במקביל, מדינות ערב נמנעו משיווק משמעותי של היוזמה לציבור בישראל, והראו רק נכונות מוגבלת להתאים אותה למציאות המשתנה.
תוכנית שלום חדשה של הליגה הערבית תוכל הפעם להתבסס גם על התייעצויות מקדימות עם ישראל, מה שלא היה אפשרי במציאות של 2002
הקהילה הבינלאומית, מצדה, בירכה על הרעיון וראתה בו פוטנציאל, אך לא עמדה במשימה שלקחה על עצמה לשלב את היוזמה בחבילת תמריצים בינלאומית לשלום, שהייתה אמורה לכלול גם הבטחות אמריקניות ואירופיות לגבי פירות השלום וערבויות ביטחון.
וכך, לאורך 20 שנה, נזכרת היוזמה כהזדמנות שהוחמצה, עם סימני שאלה גוברים לגבי הרלבנטיות שלה כיום. ראשית, הייתה זו מלחמת האזרחים בסוריה שהפכה את הסעיף ביוזמה שקרא לנסיגה מרמת הגולן ללא ריאלי בנסיבות הקיימות. שנית, הגיעו הסכמי אברהם ששיקפו את מאמצי ממשלות הימין לנתק את קידום היחסים עם מדינות ערב מקידום השלום עם הפלסטינים.
חתימת הסכמי אברהם, ספטמבר 2020
"פסגת הנגב" שמתקיימת ביום השנה ה-20 להצגת היוזמה מבטאת יחסים נורמליים כפי שהבטיחה יוזמת השלום הערבית, אך לא יהיו בה פלסטינים והנושא הפלסטיני לא יעמוד במרכזה (מה שמנע את השתתפות ירדן). היא גם מתקיימת בתקופת שפל של הרשות הפלסטינית, שבה האיחוד האירופי מעכב סיוע, ארה"ב קוראת לרפורמות פנימיות, הציבור בגדה מביע אי-אמון בהנהגתו, והפיצול מרצועת עזה נשמר גם כשבירושלים אין עוד עניין בשימורו.
אבל זו לא סיבה לחגיגה ואין לראות בכך ניצחון ישראלי על רוח יוזמת השלום הערבית. שלום ישראלי-פלסטיני הוא קודם כל אינטרס של שני העמים החיים בסכסוך. אם העולם מתעניין פחות בנושא, ישראל צריכה לנסות ולרתום אותו לכך, כי זה משרת את מטרותיה, את ביטחונה, את כלכלתה ואת פריצתן של תקרות זכוכית מדיניות נוספות.
היחסים המתהווים בין ישראל למדינות ערב הם מבורכים. יש למנף אותם כעת גם לקידום שלום ישראלי-פלסטיני, בעזרתן הפעילה של מדינות ערב
יוזמת השלום הערבית צריכה להתעדכן כמו תוכניות אחרות שנכתבו לפני כ-20 שנה ומוזכרות עד היום (הפרמטרים של קלינטון ומפת הדרכים של הקוורטט). המציאות שהשתנתה מחייבת תוכניות מדיניות חדשות. גם אם היעד של השגת פתרון שתי המדינות נשאר כשהיה, הדרכים אליו צריכות להיות רלבנטיות למזרח התיכון המשתנה והמתחדש.
תוכנית שלום חדשה של הליגה הערבית תוכל הפעם להתבסס גם על התייעצויות מקדימות עם ישראל, מה שלא היה אפשרי במציאות של 2002. שיח ישראלי-ערבי על הצעה חדשה יוכל להבטיח שהיא תיתן מענה טוב יותר מקודמתה לצרכים, לרגישויות וליכולות הפוליטיות.
יוזמת שלום ערבית חדשה יכולה להגדיר במדויק יותר את תקרת הזכוכית ביחסי ישראל-ערב שמציב הסכסוך הישראלי-פלסטיני. היא יכולה להציג לישראל מפת דרכים להרחבה והשלמה של מעגל הנורמליזציה עם מדינות ערב, ולהרחבתו למדינות נוספות בעולם המוסלמי. והיא יכולה גם לכלול תמריצים לפלסטינים, במטרה שחילופי השלטון אחרי אבו מאזן יובילו להנהגה תומכת שלום ומתונה ולא לחיזוק הקיצוניים.
ד"ר נמרוד גורןצילום: אפרת סערהיחסים המתהווים בין ישראל למדינות ערב הם מבורכים. יש למנף אותם כעת גם לקידום שלום ישראלי-פלסטיני, בעזרתן הפעילה של מדינות ערב. גם אם רבות מהן לא מתעדפות זאת כיום, סביר שבעתיד יחול בכך שינוי, בשאיפה שזה לא יקרה כתוצאה מסבב הסלמה אלא מעליית הנהגה פלסטינית חדשה.
יוזמת השלום הערבית סבלה מחוסר האמון של ישראל בעולם הערבי ומתחושה שמדובר במלכודת. כיום, במציאות של אמון גובר ותחושת שותפות לדרך, ניתן להסיר את המכשול הזה.
- ד"ר נמרוד גורן הוא הנשיא והמייסד של מיתווים - המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
