גליה תיבון, ילדה בת שלוש וחצי מקיבוץ נחל עוז, עדיין לא יודעת שקריאת השמחה שנמלטה מפיה, אחרי עשר שעות בממ"ד, תהפוך את סבא שלה, אלוף (במיל) נעם תיבון, לכוכב על. עכשיו, חודש וחצי אחרי השבת השחורה, בצאתו לסק"ס (סידורים-קניות-בלי ספונג'ה) של יום שישי, הוא מתקשה לצעוד בנחת בגלל גלי האהבה שנושבים אליו מכל הכיוונים. אלה שואלים אותו האם פניו מועדות לפוליטיקה ואלה מקדמים אותו בצהלולי "סבא בא!", כאילו היה יורשו של טוביה צפיר.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"לא רק בעלך היה שם!", אני מנסה לחמם את גלי מיר-תיבון, אשת חינוך (במכללת תלפיות בחולון) וסופרת מוערכת וגם רעייתו. הם הכירו בגיל 15 בתיכון גבעת ברנר, התחתנו בגיל 25 ומאז, אורח החיים המשפחתי הוכתב על פי תפקידיו הצבאיים.
"נכון", היא מאשרת במבוכה. גווני הכחול והירוק כמו נמחו מאישוניה. עיניה אדומות.
אז למה אין "סבתא באה"? לא מפריע לך שכל המבצע המצמרר נרשם רק על שמו של בעלך?
"ממש לא. אני לא שואפת להתהדר בנוצות לא לי, ואי אפשר להשוות בין מה שבעלי עשה לבין מה שאני עשיתי. הוא זה שנלחם במחבלים בנחל עוז עם קסדה ונשק שלקח מאחד מחללינו, לוחם מגלן. הוא זה שטיהר את הקיבוץ, בית אחרי בית, עד שהגיע למרפסת של אמיר, הבן שלנו, שהיה עשר שעות בממ"ד עם אשתו מירי והנכדות שלנו, גליה וכרמל. הוא זה שלבש ציצית בצבע חאקי כדי שהקיבוצניקים לא יחשדו שהוא מחבל. הרבה אחרי שמבצע החילוץ הסתיים, כשחזרה אלינו היכולת לדבר, אמיר ומירי סיפרו שהשעה האחרונה בממ"ד החשוך, בלי מיזוג ובלי מים, הייתה הקשה ביותר. גליה וכרמל (שנה וחצי) היו רעבות מפני שלא אכלו ארוחת בוקר וגם לא צהריים. הן רצו לצאת מהממ"ד והדבר היחיד שהחזיק אותן היה 'סבא בדרך, סבא יבוא ואנחנו נצא'. בארבע אחר הצהריים, כשנעם דפק על חלון הממ"ד ואמר 'אמיר, אבא פה', גליה קפצה וקראה: 'סבא הגיע, סבא בא!', ככה זה נולד".
ומה היתה תרומתך למבצע הנועז?
"אני גאה בזה שעזרתי לנעם לקבל את ההחלטה הנכונה – לנסוע לנחל עוז ולחלץ את המשפחה שלנו, אני גאה בזה שהתיישבתי מול ההגה של הג'יפ כדי שהידיים של נעם יהיו פנויות גם לאקדח וגם לסלולרי שממנו הוא שלח הודעות. אני גאה בזה שזכיתי לעזור בפינוי פצועים, אבל תמונת הניצחון היא של נועם והחיילים הגיבורים שנלחמו שם, מעטים מול אלפי מחבלים".
שישה שבועות אחרי היא עדיין באבל הכבד ("עוד אין בי תקווה, כשאני רואה איזה עם נהדר יש לנו זה מחמם את הלב, אבל אני מתאבלת על האנשים שנרצחו ונחטפו ועל המכה שחטפה התנועה הקיבוצית") וכמי שמגדירה את עצמה כבת מזל ("אנחנו הצלחנו לחלץ את יקירינו") היא מרגישה שחובה עליה לפעול להחזרת החטופים, עכשיו ומיד. לפגישתה עם ראש ממשלת רומניה ("הוא שמע שאני חוקרת את שואת יהודי רומניה, אמא שלי משם") היא הביאה שמות של חטופים ילידי רומניה כדי שידאג להכלילם בעסקה של בעלי אזרחות כפולה.
את בעד החזרת שבויים בפעימות?
"אני בעד לשחרר את מי שאפשר. עזה זה לא אנטבה, כשכל החטופים רוכזו במקום אחד, וזה לא גלעד שליט שהיה שבוי יחיד. עזה זה משהו אחר ואנחנו חייבים לשנות דיסקט. לא אנחנו מנהלים את האירוע. ב-7 באוקטובר איבדנו שליטה על האירוע, ו-230 פלוס החטופים הם ההוכחה לכך. אנחנו לא רוצים שהתינוק הג'ינג'י שנחטף בגיל תשעה חודשים יחגוג שם יום הולדת שנה".
תיבון זועמת על הממשלה וקוראת להחלפתה. "ממשלת נתניהו אחראית לכישלון ולהשפלה הגדולים ביותר בתולדות ישראל ואני מצפה מכל חבריה לשים את המפתחות וללכת. הרמטכ"ל יכול ללכת בסוף המלחמה, למזלנו הוא התעשת מהר והחזיר את הצבא למיטבו, אבל את ביבי חייבים להחליף עכשיו. מיידית. אחרי שנחזיר את החטופים".
לפני תשע שנים, כשבנם הבכור אמיר (34, הכתב המדיני של "הארץ") ואשתו מירי (עובדת סוציאלית) החליטו לעקור מתל אביב לעוטף עזה, הלב שלה כמעט התפוצץ מרוב גאווה. "בתקופת צוק איתן אמיר סיקר את האזור לאתר וואלה, ופעם בשבוע כשחזר הביתה, הוא היה באורות. 'הקיבוצניקים האלה, איזה אנשים נהדרים'. אמיר אמר למירי: 'מה שיקבע אם ניצחנו במבצע או לא, זה אם בעוד חמש שנים יהיו כאן משפחות עם ילדים. אם לא יהיו כאן ילדים, אז מה זה משנה כמה פצצות זרקנו בעזה?' למירי היו קצת חששות, ואבא שלה טען 'לא עליתי מרוסיה לישראל בשביל שהבת שלי תלך לגור באיזה קולחוז', אבל הם השתלבו נפלא בקהילה, הם אוהבים את האנשים, את הנוף ואת שגרת העוטף. בשבת יוצאים לטייל בשדות הכותנה או נוסעים ל'אורי תותים' במושב שדה ניצן. רק לפני כמה חודשים הם נכנסו לבית שבנו שם ונטעו סביבו עצים. כקיבוצניקית לשעבר, אני בת קבוצת שילר, ראיתי בזה את התגשמות החזון הציוני".
למרות הפצמ"רים?
"בכל פעם שאיתמר בן גביר עלה להר הבית, הם נכנסו למכונית ובאו אלינו לשבוע-שבועיים. זה מה שעושות רוב המשפחות הצעירות כשיש מתיחות ביטחונית".
"לא פחדתי. כשאת יודעת שאת עושה את הדבר הנכון, את פחות קשובה לכל מיני פחדים. היתה לנו משימה והייתי בטוחה שנעם יחלץ אותם בשלום. רק על זה חשבתי. בזה התרכזתי כשעקפנו מחסום משטרתי ונסעתי דרך השדות"
7 באוקטובר ננעץ ביומן של נחל עוז כחג המשק. יום הולדת 75. גליה, נכדתה, התאמנה במשך שבועיים על הקטע שלה במסכת. ילדי הגן היו אמורים לשיר ולרקוד את "ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת". לבני הזוג תיבון לא היו תוכניות מיוחדות, חוץ מארוחה עם בנם אורי (28, רופא בסדיר, עכשיו בדרום) וכלתם ג'סיקה, שעלתה מבוסטון ויואבי בן השנה, נכדם. כשהתעוררו, בארבע וחצי לפנות בוקר, הם החליטו להחליף את המיטה בחוף הים.
"בחוף תל ברוך חנכו עכשיו טיילת מדהימה", היא מספרת. "בחמש לפנות בוקר התחלנו לצעוד אותה ואת האזעקה הראשונה, בסביבות שבע, שמעתי כשכבר היינו במים. נתתי ספרינט לעבר בעלי, 'נעם, אזעקה' והוא מלמל 'בסדר'. הסתכלתי למעלה, חובבי הכושר המשיכו לצעוד בטיילת, איש לא נעצר, מה זה? בשבע וחצי התיישבנו ברכב וקראנו את ההודעות מאמיר, 'יש מחבלים, יש יריות בשכונה שלנו'. מיד הבנו שאנחנו בסרט אחר. נסענו הביתה מהר, החלפנו בגדים, נעם לקח את האקדח שלו והתחלנו לנסוע לכיוון נחל עוז".
בלי דיון מקדים? טבלאות בעד ונגד? שיחת נפש?
"בלי. וגם בלי יותר מדי מלל".
למרות שלנסוע לכיוון נחל עוז זה לנסוע לתוך התופת?
"כן, בגלל שלא ראינו אופציה אחרת. אנחנו יודעים מה קורה בצבא ובמדינה, בעלי מעורה מאוד ואני שומעת דרכו. ידענו ש-80% מהכוח הצבאי של צה"ל נמצא 80% מהזמן בשטחים, כולם ידעו שמקצצים את כיתות הכוננות ושאין מספיק הגנה על הגדר. כשנעם אמר 'אני נוסע' אמרתי 'אני אנהג, אתה חייב להיות עם האקדח והפלאפון'. ליד שדרות, פתאום הגיח מהיער זוג מבוהל עד מוות, 'אתם יכולים לקחת אותנו?', ניצולים מהמסיבה. העלינו אותם לג'יפ, עשיתי פניית פרסה, הוצאנו אותם מהאש לאזור כפר סילבר והורדנו אותם ליד ניידת משטרה. לפני שבוע הם באו אלינו עם ילדיהם. הם כמונו, ברי מזל".
באיזו מהירות נסעת?
"הכי מהר שיכולתי, הכביש היה ריק. במקטע מסוים מצאתי את עצמי נוהגת נגד כיוון התנועה, עד שהצלחתי לחזור למסלול הנכון. כמה מהר? אני פוחדת לגלות", לרגע היא מחייכת, "בעלי הוא בוגר שני קורסים בנהיגה מונעת, אנחנו צוחקים עליו שבקרוב יצרפו אותו לצוות ההדרכה. טוב, 140 קמ"ש. בתקווה שהמשטרה לא תקרא".
כמה פחדת כשניווטת בין גופות לבין מכוניות שרופות ומעלייך יריות?
"לא פחדתי", היא כמעט מתנצלת, "כשאת יודעת שאת עושה את הדבר הנכון, את פחות קשובה לכל מיני פחדים. היתה לנו משימה והייתי בטוחה שנעם יחלץ אותם בשלום. רק על זה חשבתי. בזה התרכזתי כשעקפנו מחסום משטרתי ונסעתי דרך השדות. בצומת מפלסים, כשהשוטרים התעלמו מהתחנונים שלנו לשלוח כוחות לנחל עוז, אמרתי לנעם 'תגיד, מה היית מייעץ להורים אחרים, לא אנחנו, שהיו עומדים במרחק 4 ק"מ מבני משפחתם שנעולים בממ"ד. היית אומר להם לחכות לצבא?', כשנעם הניד בראשו לשלילה ידעתי שנמשיך עד שנחלץ את אמיר ומירי וגליה וכרמל".
ואילו ידעתם שאלפי מחבלים כבר משתוללים בשטח, גם אז הייתם נוסעים לתוך התופת?
"אני לא חושבת שהייתי ממשיכה לחיות ללא אמיר ומירי וגליה וכרמל".
גם כשבעלה הוריד אותה במיגונית ויצא לנחל עוז עם לוחם ימ"מ, היא לא הפסיקה לשנן את "נעם יחלץ אותם". עכשיו היא מציינת שתחושת הביטחון המוחלט לא נבעה מאופטימיות מוגזמת, אלא מהכינוי 911 שילדיהם המציאו לאבא שפותר כל בעיה ומחלץ מכל צרה. אחרי שעה במיגונית, כשקול גברי שאל: "יש כאן מישהו?", היא יצאה ממנה, היישר לזרועותיו של ישראל זיו, שהיה מח"ט הצנחנים כשנעם היה המג"ד של 202. "כשנעם חזר עם הג'יפ ואמר לי שיש פצועים, החלטנו שאני אפנה אותם והוא ייסע עם ישראל לנחל עוז".
על שלושת הפצועים שפינתה היא מספרת כאילו היו ילדיה. "ידידיה היה במצב קשה מאוד. הוא שאל אותי כמה זמן ייקח להגיע לברזילי באשקלון, וכשעניתי 'עשרים דקות' הוא אמר 'אני לא חושב שאחזיק מעמד'. בשדרות העברתי אותו לאמבולנס. הוא כבר עבר שני ניתוחים ועכשיו נולד לו בן. הפצוע השני, אלון, שבהתחלה סירב להתפנות בגלל שרצה לחזור לקרב, התחיל להידרדר ובצומת מבקיעים העברתי אותו לאמבולנס. עם הפצוע השלישי הגעתי לאסותא אשדוד, והרופאים החכמים התעקשו לבדוק אותו, למרות שהוא טען שבכלל לא נפגע ורק רצה ללוות את חבריו. התברר שגם הוא חטף רסיס. במטבח של בית החולים מצאתי איש מקסים שמילא לי את הג'יפ בבקבוקי מים לניצולי המסיבה שראיתי בשדרות. הם התחננו למים והמכל שנעם ואני לקחנו לדרך כבר התרוקן. הבטחתי להביא להם. עברתי את המחסום, חילקתי מים וחזרתי למיגונית עד שמירי שלחה לי הודעה לי 'נעם הגיע, אנחנו בסדר'. בסביבות חמש יצאתי לתל אביב. יש לי עוד כלה ונכד. אורי, בני, משרת כרופא בסדיר וג'סיקה לבד עם יואבי. כל אישה עוברת משהו קשה בפעם הראשונה שלה כאמא בעת מלחמה. והיא מארצות הברית, היא לא גדלה כמונו, בין מלחמות. ב-23:00, כשהם הגיעו למשמר הנגב, נסעתי לקחת אותם הביתה, אלינו. בכינו והתחבקנו. בלי מילים".
7 באוקטובר היה שואה שנייה?
"לא, השואה היתה פרויקט אירופי שביקש לחסל את כל יהדות אירופה, בניגוד לשבת השחורה שהייתה אירוע נקודתי-מקומי, אבל עברנו פוגרום. ממשלת נתניהו החלישה את כל המוסדות במדינת ישראל, בזה אחר זה, והפכה אותנו ממדינה חזקה וגאה לעיירה מושפלת, ובשטייטל, כידוע, הגויים עושים פוגרום. זה מה שקרה. בתוך הפוגרום היו רגעים שהזכירו את השואה, כמו הילד מיכאל שהסתתר בארון והאמא שבמשך שעות ארוכות אמרה לבתה 'תהיי בשקט, אל תוציאי הגה'. הרגעים שעברו על אימהות ביום הזה מתכתבים עם ספרי הראשון, 'רשימת האימהות', אבל אותי הם החזירו דווקא להדסה למפל, גיבורת ספרי 'הדס בקצה הלילה', שמבוסס על סיפור אמיתי. הדסה היתה לבד בזחל"ם, היא צעקה 'הם כאן, הם עולים עליי, הם מתקרבים, אני שומעת ערבית'. זה הזכיר לי את הלגלוג ששמעתי בקולות של המחבלים כשדיברו עברית כדי להתחזות לחיילי צה"ל".
אבל הדסה למפל היתה חיילת.
"נכון, זה ההבדל וזו הטרגדיה. הדסה שירתה בפלמ"ח ונלחמה למען המדינה, ואילו בעוטף עזה ישבו אימהות עם ילדים ושאלו איפה הצבא. מעטים הם האנשים שמצפים מממשלת נתניהו לעשות דברים גדולים, אבל מהצבא יש לנו ציפיות גדולות, כי הצבא זה אנחנו. לכן השבר שאנחנו חווים עכשיו כל כך גדול וכואב. ייקח לנו הרבה זמן להתאושש ולהחזיר לעצמנו את תחושת הביטחון. אמיר ומירי, כמו רוב ההורים הצעירים מנחל עוז, עוד לא החליטו אם, איך ומתי הם יחזרו לשם, אבל יש שם בתים שעדיין עומדים על תילם ויש משפחות – שעדיין נטולות ילדים או שילדיהן כבר גדולים – שרוצות הביתה. זה חלק מהניצחון שלנו על החמאס. אם לא יהיו לנו יישובי ספר אז איפה החזון הציוני של ישוב הארץ? האנשים שבחרו לגור בקיבוצי ומושבי העוטף וגם בשדרות ונתיבות ואופקים הם החלוצים שלנו, הם אלה ששומרים על מדינת ישראל".
בעלה, לדבריה, לא פנוי עכשיו לפוליטיקה. "הוא יותר בעניין של השיקום, בקבוצה של אלופי המחאה, כל אחד מהם לקח על עצמו יישוב מסוים, אבל הוא יודע שבמקביל לשיקום המדינה וצה"ל וכוח ההרתעה שלנו שנפגע, צריך לשקם את העורף. הוא ואמיר נפגשו עם ג'ו ביידן והוא פעיל מאוד במאבק להחזרת החטופים כחלק מתחושת הביטחון של האזרחים. היום שבו הממשלה תתחלף יעזור מאוד לשיקום כי זו תהיה נשיאה באחריות, אבל המשבר עם הצבא יימשך גם אחרי שראשיו יתפטרו. זה לא יהיה מספיק. כיום, כל הורה, בדרום או בצפון או בירושלים, שואל את עצמו האם זה נכון לגדל ילדים במדינת ישראל – שהוקמה כדי להיות מקלט ליהודים והפכה למלכודת מוות ליהודים".
מה עמדתך?
"אף פעם לא חשבתי שאוכל לחיות במדינה אחרת. חשבתי שאני יכולה להתארח, לימדתי באוניברסיטאות בחו"ל והיה לי טוב ונהניתי מאוד, אבל אני כל כך מחוברת לשפה העברית, לחברים ולנופים. זה הבית שלי. אם הילדים שלך ושלי יחליטו שאפשר לגדל כאן ילדים, נראה במו עינינו את השיקום ואת הימים שעוד יבואו. אם הילדים שלך ושלי יחליטו שהמקום הזה לא מספיק בטוח, ושאין הנהגה וצבא שאפשר לסמוך עליהם - לא נוכל לחיות כאן. נלך לאן שיילכו הילדים".
מבצע החילוץ ההירואי יופיע ברומן הבא שלך?
"אני לא יודעת, צריך להתרחק מהאירוע כדי לקבל פרספקטיבה. עד ל-7 באוקטובר הגעתי לשלב מתקדם ברומן השלישי שלי שעוסק, לא במקרה, בחיי קיבוץ בספר, אם כי לא בימינו, אלא בשנות ה-50. מאז השבת ההיא לא רק שאיבדתי את היכולת לכתוב, גם היכולת לקרוא אבדה לי, וזה היה הדבר הכי חשוב בחיי, חוץ ממשפחתי".
פורסם לראשונה: 00:01, 22.11.23
