שני מאבקים גדולים על החירות מתרחשים היום בעולם. הראשון הוא בתוככי מדינות דמוקרטיות. פופוליזם ולאומנות מנסים לכלות את השיטה מבפנים. ויקטור אורבן קרא לזה "דמוקרטיה לא ליברלית". עושה רושם שהוא השראה של ממש למעגלים סביב בנימין נתניהו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
המאבק השני הוא פיזי. מלחמתי. ולדימיר פוטין מנסה לכבוש ולשעבד מדינה שהייתה חופשית, לצרף אותה לאימפריה שלו. במקום אחד אנשים נאבקים עד מוות למען חירותם. במקומות אחרים, הם מוותרים עליה טיפין-טיפין, ואז בשיטפון מכלה, דרך הנציגים שבחרו. זו הקבלה בעייתית, כמובן: אנשים משתעבדים תמיד יותר בקלות לבני עמם מאשר לזרים.
השבוע, בעיצומה של המלחמה השבטית שמשסעת את החברה הישראלית, קרה נס קטן: ביום רביעי בבוקר חזרו יו"ר ועדת החוץ והביטחון יולי אדלשטיין וח"כ זאב אלקין מקייב שבאוקראינה. שני ח"כים, אחד מהקואליציה והשני מהאופוזיציה, שנסעו יחד, נפגשו יחד ובעיקר – הוציאו יחד הצהרה משותפת, מדהימה למדי, בעודם בקייב. כזו שדורשת למעשה מממשלת ישראל לשנות את מדיניותה כלפי הפלישה הרוסית לאוקראינה. "כבר שנה העם האוקראיני מגן על אדמתו מפני הפלישה הרוסית", אמרו אלקין ואדלשטיין, "רוסיה ממשיכה להפגיז את הערים האוקראיניות כולל חרקיב, שבה אחד משנינו נולד וגדל. כל האשמים בפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות חייבים לשאת באחריות. מדינת ישראל אינה יכולה לעמוד מן הצד בשעה הזו". הם הודיעו שעל ישראל להגביר משמעותית את התמיכה באוקראינה, לספק לה טכנולוגיה צבאית, לשתף פעולה בהגנה אווירית ומפני טילים, כי "יש רגעים בהיסטוריה העולמית שאי־אפשר לשבת על שני הכיסאות". כמה שונים הדברים האלה מההצהרות הניטרליות, האנמיות להחריד, של שר החוץ הישראלי אלי כהן, רק שבוע קודם לכן.
אדלשטיין ואלקין פירסמו את הדברים הללו בתום פגישה עם וולודימיר זלנסקי, נשיא אוקראינה. הוא טרח לראות אותם, שני חברי כנסת, באותה יממה שבה פגש את נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, ראש ממשלת איטליה וראש קרן המטבע הבינלאומית. זה מעיד על החשיבות שהוא רואה בישראל, על כך שידע שהשניים יכריזו על תמיכתם בשינוי מדיניות אסטרטגי - אבל גם על הקשרים האישיים בין הצדדים. זה נראה לפני מאה שנה, אבל בפעם הראשונה שהיה בארץ, לפני זמן לא רב, זלנסקי ואשתו יצאו לפאב בירושלים עם זאב אלקין ורעייתו.
"עברה רק שנה וקצת מאז שראיתי אותו בפעם האחרונה", אמר לי אלקין שלשום, אחרי שנחת בישראל. "היו לי לא מעט שעות איתו, אני מכיר אותו. הוא בנאדם אחר. רק שנה, אבל איזו שנה. להיות מנהיג מדינה בכזה משבר, מול מעצמה עולמית, זה משנה את האדם. כמובן שרואים שהוא לא ישן הרבה. אבל מעבר לכך, הוא כבר לא מנהיג צעיר שמחפש עצות מישראלים איך להתנהג עם העולם. זה היום מנהיג שנחשב לפופולרי ביותר במערב. הוא משנה עמדות של ממשלות באמצעות פנייה ישירה לדעת קהל. כך הוא מגן על מדינתו. היום הוא יכול ללמד אותנו". בשלב אחר בשיחה, אלקין מעלה נקודה מוחמצת למדי: יהיה יום, ואולי הוא קרוב, שאנחנו נזדקק לסיוע של זלנסקי, לגיבוי שלו, ולא ההפך.
זאב אלקין הוא אחד הפוליטיקאים המחושבים והנבונים בישראל. ההתלהמות זרה לו לגמרי. להגיד על אלקין שהוא שחקן שחמט זו קלישאה; במקרה הזה היא מדויקת להפליא. אין לו כל ספק, כמו לאדלשטיין, שישראל צריכה לשנות את מדיניותה בדחיפות, רגע לפני שיהיה מאוחר מדי. הוא גדל בעיר חרקיב. אחיו ומשפחתו עודם באוקראינה. כאשר רה"מ בנט ניסה לתווך, זה היה אלקין, מעשית, שעמד בקשר עם האוקראינים.
כשהגיעו לקייב, העיר הייתה בתזזית. לא רק בשל ביקורי הזרים, אלא גם ובעיקר ההיערכות למתקפת האביב הרוסית. אלקין ואדלשטיין נלקחו למשרד הממוגן של זלנסקי במסדרונות המעוטרים בשקי חול. נשיא אוקראינה הקדיש להם שעה שלמה. ישראל, אמר זלנסקי לאורחיו, היא המדינה הכי מפגרת בעולם המערבי בהיקף התמיכה באוקראינה. זה לא הגיוני. זה מזעזע. הוא דיבר אמוציונלית: היהדות שלו, ישראל כמדינה יהודית. "איך אתם רוצים שהעולם יהיה קשוח יותר מול האיראנים", שאל זלנסקי, "ומשתמשים בטיעון של מעורבותם באוקראינה – אבל אתם לא נוקטים בעמדה ברורה במלחמה באוקראינה? זה מגוחך".
אפשר להניח כי הנשיא האוקראיני שאל את אלקין ואדלשטיין שאלה פשוטה – האם ביבי יזוז מעמדתו, הניטרלית, החוששת מפוטין. ואולי הוא שאל יותר מזה: מה צריך לעשות כדי שהגישה הישראלית תשתנה. הוא ביקש סוגים מסוימים ביותר של טכנולוגיות צבאיות. לאחר מכן, השניים נפגשו עם מי שנחשב למוח האסטרטגי של קייב, ראש המודיעין הצבאי. הם נלקחו למכון הצבאי שחוקר את המטוסים ללא טייס שטהרן מספקת למוסקבה. זו קבלת פנים אסטרטגית. אלקין לא מוכן לדבר על מה זלנסקי ביקש מהם.
"ברמה הכי בסיסית, זה ביקור פרלמנטרי ראשון. ישראל בלטה לרעה מהבחינה הזו, שלא היה ביקור כזה בקייב מתחילת המלחמה", הוא אומר, "אבל לבד משיתוף פעולה פרלמנטרי והזדהות, היו פה דברים אחרים. ליולי ולי יש ניסיון רב בגיבוש המדיניות הישראלית ביחס לרוסיה ואוקראינה. היה לנו חשוב להבין לעומק את המצב, גם צבאית וגם פוליטית – מכלי ראשון".
אבל העיקר זה שינוי מדיניות.
"יש בינינו תמימות דעים שמדינת ישראל צריכה לשנות את מדיניותה ביחס לרוסיה ולהיות פעילה בתמיכה שלה באוקראינה. ראינו בביקור שם כלי לדחוף לכך, ולעורר דיון בישראל, גם ציבורי וגם בחדרים סגורים. העולם לא עומד מלכת. מה שהיה נכון לפני שנה, לא נכון עכשיו".
מה השתנה?
"ראשית, שיתוף הפעולה הרוסי-איראני מתקדם בצעדי ענק. וזה למרות הניסיון שלנו להיות ילדים טובים ירושלים ולא לעצבן את הרוסים. השת"פ ביניהם לא מתקדם בגללנו. זה ההיגיון האסטרטגי שדוחף אותם אחד לזרועות השני. הרוסים תלויים באיראנים לאספקת המל"טים ובדברים נוספים. אצל האיראנים, לעומת זאת, הצורך ברוסים ברור. שתי המדינות בעימות חזיתי עם המערב. ההתקרבות ביניהן בלתי נמנעת. זה לא קורה רק בתחום המל"טים".
יגידו לך מה שאומרים פה כל הזמן. חופש הפעולה של חיל האוויר בצפון. הצורך לפגוע בהתעצמות חיזבאללה. החשש שהרוסים ישימו על זה וטו, פוליטי ומבצעי. וכמובן פגיעה בפעילות הסוכנות היהודית ברוסיה.
"התלות ההולכת וגוברת של הרוסים באיראנים תביא לשינוי גם בסוריה. צריך להיות עיוור כדי לחשוב שזה לא יקרה. לא הכול סובב סביבנו. במוקדם או במאוחר זה יקרה, וזה יקרה בכל מקרה. בנוסף, הרוסים שקועים כרגע באוקראינה. גם הם לא מחפשים בעיות. הם לא ירצו לפתוח פה עוד סוג של חזית. צריך לזכור שסך הכול הרוסים מחזיקים בסוריה כוח צבאי מוגבל. צה"ל הוא הצבא הכי חזק במזרח התיכון, ואחד החזקים בעולם. אנחנו לא יכולים להיות מורתעים לחלוטין מנוכחות צבאית רוסית מוגבלת, שממילא נמצאת על הקצה – כי הכול מושקע באוקראינה. המהלכים נגד הסוכנות היהודית החלו ללא קשר לביקורים האחרונים. השקעתי הרבה מאמצים וזמן ב-14 השנים האחרונות בבניית היחסים בין רוסיה לישראל, כולל המכניזם למניעת עימות בינינו ובין הרוסים בסוריה. הייתי אחד מהאנשים המעטים שעסקו בכך. אבל אסור להיתקע בפרדיגמות של האתמול".
אתה עכשיו יושב בקבינט. תטען את הטיעונים האלה – ויגיד לך מפקד חיל אוויר, או ראש הממשלה, שייתכן שפעולות צה"ל מעל סוריה ולבנון יוגבלו. מיד.
"יש לישראל יכולות לפעול בסוריה, בכל מצב. לא בנינו את היכולות הללו תחת הנחה שהרוסים לא יתערבו. יהיה לנו אולי יותר קשה. אתה חייב לזהות את התמונה האסטרטגית ולגזור מתוכה טקטיקה. לא הפוך. אחרת תסתבך אסטרטגית, ותפסיד טקטית. העימות ההולך וגובר בין רוסיה למערב מביא אותה יותר ויותר לאבד את הברגים".
אהיה מאוד פרקטי: ניתן לאוקראינים מערכת התרעה אווירית כפי שאתם מבקשים, ולמחרת הרוסים מפילים לנו F16. למה לא? מה נעשה?
"אנחנו יודעים להתמודד עם ניסיונות כאלה. אוי ואבוי אם לא היינו יודעים. מערכות הגנה אוויריות כאלה נמצאות גם באיראן. הרוסים גם לא כל כך ימהרו לעשות את זה. יש לכך השלכות; גם אנחנו בעלי ידע ויכולות. אבל הנקודה המשמעותית היא שהברית הסורית-איראנית ממילא תקרה. התלות של הרוסים באיראנים תחייב זאת. הרוסים לא אלטרואיסטים. הם פועלים תמיד לפי אינטרס".
כשאתם שם, גם נשיא ארה"ב שם.
"הביקור של ביידן, ביום שראינו את זלנסקי, הוא עניין מהותי. זו אמירה דרמטית של ארה"ב איך היא רואה את המלחמה, ועל נחישותה. אנחנו, כמדינה שרואה עצמה חלק מהעולם המערבי, שמזהה את ארה"ב כשותף אסטרטגי, אנחנו מתנתקים כאן מהרכבת של המערב. זה הדימוי: האמריקנים הם הקטר, המזרח-אירופאים הם הקרון הראשון, הבריטים הקרון השני, הכול לפי עוצמת המעורבות והסיוע למען אוקראינה. בתחילת המלחמה אמרנו – אנחנו, ישראל, נהיה הקרון האחרון, וליתר ביטחון נפעיל את הבלם. אבל הרכבת נוסעת. היקפי התמיכה של המערב באוקראינה גדלים. אם נמשיך ללחוץ על הבלמים, אנחנו נתנתק מרכבת המערב".
הטיעונים של אלקין רציונליים, פרקטיים. הוא לא מסתפק בהם. "יש פה את הסוגיה המוסרית. הטיעונים לגבי עצמנו-אנו. איזה פרצוף יש לנו לקרוא לעולם לצאת נגד איראן כאשר אנחנו יושבים על הגדר, יחסית, בעניין אוקראינה. יגידו לנו – אתם מפחדים אפילו להזכיר את המילה רוסיה כאחראית למלחמה, וכאחראית לאירועים המחרידים שקרו שם. אתם מדברים עליהם כעל פגעי טבע".
אתה מדבר על הצהרת שר החוץ אלי כהן בבוצ'ה, לא רחוק מקברי האחים. הצהרה שממנה אי אפשר היה להבין מי אחראי לפשעי המלחמה הללו.
"אני מדבר על השיח הישראלי. אלי כהן לא המציא את זה".
אני שואל אותו אם זה לא הכול אישי. רוב הקהילה דוברת הרוסית בישראל מתעבת את משטר פוטין ותומכת באוקראינה. הבסיס הפוליטי היסודי של אלקין ואדלשטיין נמצא שם, וכמובן ששניהם קשורים אף הם, בהיסטוריה האישית שלהם, לאוקראינה.
"גם דעת הקהל הישראלית ילידת הארץ תומכת באוקראינה. אין לי בעיה אישית להיות בעמדה לא פופולרית, וזה לא עניין של שנאה אישית לוולדימיר פוטין. אני קראתי הרבה להידוק יחסים עם רוסיה של פוטין. להגיד לך שאין היבט רגשי? אני לא אשקר לעצמי. נולדתי בחרקיב. העיר שלי נפגעה מאוד, אולי הכי הרבה במלחמה. אני רואה בניינים באוניברסיטה שלמדתי בתוכם, רחובות שהלכתי בהם, והם עולים באוויר בגלל הפצצות. יש לי קרובי משפחה קרובים שחיים תחת ההפצצות. הממד הרגשי קיים, אבל אני יודע לנתק ולחשוב על האינטרס של מדינת ישראל. ישראל הולכת ומעמיקה בשגיאה, ולכן אני מנסה לשנות זאת, גם בשיחה הזו".
אלקין הוא דוקטור למדעי הנתניהו. אני שואל אותו מה הסיכוי שביבי ישנה כיוון ביחס לאוקראינה. "יהיה לו קשה. הוא שקוע בפרדיגמה הישנה. ביבי תרם תרומה גדולה בבניית היחסים עם רוסיה. אבל הוא אדם חכם מספיק להבין שהעולם לא עוצר. מה שהיה נכון, מה שבנינו יחד ועבד היטב לפני עשור – לא עובד היום, ולא יכול לעבוד היום. עוד כמה זמן, לדוגמה, יהיה זה הגיוני שמנהיגים מערבים מגיעים לקייב, כולל נשיא ארה"ב, וראש ממשלת ישראל לא?".
אלקין ממשיך: "הרכבת של המערב יצאה לדרך. האם ישראל יכולה להרשות לעצמה להפוך למדינת עולם שלישי, בלתי מזדהה, מנותקת מיחסים אסטרטגיים עם ארה"ב? התשובה ברורה, לא. ולכן מה שיקרה הוא שברגע שנחטוף ביקורת קשה ולחצים חריפים לסייע לאוקראינה, הואיל ואנחנו לא יכולים לסכן את שיתוף הפעולה שלנו עם אמריקה והמערב, נעשה פניית פרסה. גם נאכל את הדגים הסרוחים וגם נגורש מהעיר. כי גם ניאלץ לבצע תפנית קיצונית מול רוסיה, ולא בהדרגה, תוך הסברת עמדתנו, וגם המערב יבין שהצטרפנו אחרונים".
לאור האירועים והחקיקה בישראל, האם מה שאתה אומר רלוונטי בכלל? אנחנו בעיצומו של משבר פוליטי שיכול להוביל אותנו לציר שאיננו פרו-רוסי מובהק, אבל כזה שבסופו ישראל תהיה מדינה שנמצאת בין ויקטור אורבן בהונגריה לווצ'יץ בסרביה. שניהם לא יוצאים נחרצות נגד פוטין. יש לזה סיבה.
"לא ההונגרים ולא הסרבים מקבלים סיוע אמריקני בהיקף שאנחנו מקבלים. וחוץ מזה, אורבן הוא עדיין חלק מהאיחוד האירופי. ישראל לא. אם אנחנו רוצים להפוך למדינה אפריקנית או אסייתית שלא רואה עצמה כחלק מהמערב, והמערב לא רואה אותנו כך, והיא לא בברית עם אמריקה – אז אני לא מקבל זאת. אני מכיר היטב את נתניהו ואת הממסד הביטחוני. אנחנו לא נתנתק מוושינגטון. ומה הכי מסוכן? שכאשר אתה לא מתכנן את צעדיך מראש, אתה פשוט נגרר".
הרבה קוראים יגידו לעצמם – איפה זאב אלקין חי. כל המציאות הישראלית הנוכחית נמצאת עכשיו בסחרור שלוקח אותנו למקום שהוא לא ישראל הליברלית. אי-תמיכה באוקראינה איננה טקטיקה כזו. זה מייצג את הנפש של ישראל הנוכחית, שמתרחקת מליברליזם.
"אני חולק על זה. הממשלה הקודמת נקטה באותה מדיניות ולא הייתה חשודה בכך שהיא מנסה לשנות את היסודות הליברליים של ישראל. רק שמאז העולם זז, ואנחנו לא, וזה הגדיל את הפערים. יש לי עמדה ביקורתית מאוד על שינוי שיטת המשטר, ואני חושב שיש פה סכנות עצומות, כולל בנושא שאנחנו מדברים עליו".
חוקי ההפיכה המשפטית החלו השבוע את מסעם אל הרשומות. השקל קרס ונגיד בנק ישראל כינס ישיבת חירום. המחאה התעצמה. הזירות, בגדה המערבית ומול איראן, התלהטו. ביום חמישי בתי הספר היסודיים והגנים, כמעט בכל המדינה, נשארו סגורים. רגע סמלי של שפל נרשם במליאת הכנסת, בשידור החי בפייסבוק של ח"כ אלמוג כהן מהלילה שבו עברו חוקי ה"רפורמה". קולות ההיסוי והמצמוץ שהשמיע לעבר הח"כים הערבים, משל היו עדר כבשים. השנאה שהפגין לח"כים אחרים.
ברשותכם, אדבר דווקא על הרגע הזה. לכאורה, אין בכך טעם. כהן הוא פרובוקטור. חציית הקו שלו זכתה לתגובה: יו"ר הכנסת אמיר אוחנה הוציא הנחיה, ובצדק, שלא לאפשר יותר שידורי לייב כאלה מאולם המליאה. ממילא תוכנית לוין-נתניהו תשפיע עלינו יותר מההתנהגות של ח"כ זוטר שאיננו, נגיד בעדינות, העיפרון הכי מחודד בקופסה.
0הנה הנקודה: הגזענות של כהן איננה מין אנומליה משונה. קו אחד ישר מחבר בין החקיקה האנטי-דמוקרטית ובין התנהגותו במליאה במהלך הדיון על אודותיה. הגסות שהפגין היא תוצר מתחייב של המשטר החדש. בפשטות: הפיכה זקוקה לבריונים. היא זקוקה לקיצונים כמו בן גביר, לציניקנים כמו שמחה רוטמן, או לשרת תעמולה בסגנון גלית דיסטל. היא זקוקה לקולות המדמים בהמות וצאן במשכן הכנסת. היא זקוקה לאנשים חסרי מעצורים.
איתמר בן גביר הוא מי שהביא את אלמוג כהן לכנסת. בלעדיו, כהן היה ממשיך לנהל את בית הפנקייק בבאר שבע. אם תחשבו על זה, אלמוג כהן משרת היטב את הבוס. בהשוואה לכהן, השר לביטחון לאומי, שנראה לפי שעה לגמרי לא בשליטה, מצטייר כמעט יותר מיינסטרימי. כהן, בסופו של עניין, הוא רק עוד תוצאה ססגונית של הכשרת הפוליטיקאי הקיצוני ביותר במפה הפוליטית הישראלית, איתמר בן גביר. הפיכתו לשר בכיר האחראי על המשטרה - עניין שנראה דמיוני לפני חצי שנה.
רבים הכשירו ונירמלו את בן גביר, ובאמצעותו את אלמוג כהן. ראש וראשון הוא בנימין נתניהו, שפסל את בן גביר עד לפני כשנתיים. ביבי אמר בטלוויזיה בלשון פסקנית שוב ושוב שבן גביר לא יהיה שר אצלו. הוא לא הסכים להיפגש עימו. לצד נתניהו, חברי הליכוד והציונות הדתית, מצידם, עשו פניית פרסה מעמדתם המסורתית ששללה כהניזם. לפוליטיקאים הללו הצטרפו עיתונאים שהתמכרו לפרובוקציות של מנהיג "עוצמה יהודית". שנהנו מהרייטינג. שסיפרו לעצמם שזו "עיתונות", לפתוח מיקרופון למי שמסתובב עם פח בנזין וירטואלי.
קשה לשכוח קמפיינרים בסגנון השדרן קלמן ליבסקינד. במאמר ב"מעריב", ערב הבחירות, הנ"ל תיאר את בן גביר בדרך הבאה: "איתמר בן גביר, שנופף לפני כמה עשרות שנים בסמל של הרכב של רבין והדביק מדבקה כזו או אחרת". עבריינות סדרתית, הסתה, יצחק רבין ז"ל, הערצת רוצח המונים, היסטוריה של כהניזם – כל זה נגמר אצל ליבסקינד ב"הדביק מדבקה כזו או אחרת" (גילוי נאות: הנ"ל כתב זאת במאמר שתקף אותי).
יש טענה שבן גביר (ואלמוג כהן) בקואליציה הם תוצאה של "החרם" שהמרכז-שמאל הטיל על נתניהו. זה כמובן עוד שקר. הפוליטיקאים של הצד הזה מביטים בחוויה של בני גנץ, שנכנס לממשלת אחדות עם נתניהו רק כדי לגלות סכין בגבו. לא שיקול פוליטי טהור הוביל להלבנת הכהניזם, אלא נרמול של אלימות וגסות. דוגמה? בבקשה. השר הבכיר ישראל כץ הזמין השבוע למזנון הח"כים פעיל ליכוד קיצוני שלא מכבר חטף כתב אישום על איומים נגד בנה של התובעת במשפט נתניהו. כבוד.
למתחסדים למיניהם אי אפשר אלא להגיד: זה שלכם. אתם, שאיפשרתם את כניסת הכהניסטים לכנסת, שנירמלתם אותם בקואליציה, זימנתם גם את צעקות ה"אוסקוט", "ברה-ברה", "קססס", "ספונג'ה" לחברת כנסת
ולמתחסדים למיניהם אי אפשר אלא להגיד: זה שלכם. אתם, שאיפשרתם את כניסת הכהניסטים לכנסת, שנירמלתם אותם בקואליציה, זימנתם גם את צעקות ה"אוסקוט", "ברה-ברה", "קססס", "ספונג'ה" לחברת כנסת. את ההסבר הגזעני והעילג של כהן באותו פייסבוק לייב על נציגי הציבור הערבי: "אתה מדבר אליהם בשפה שלהם הם מבינים אותך, כמו כבש צריך לדבר איתו, כי הוא לא מבין עברית".
תוכנית לוין לריסוק הרשות השופטת, איתמר בן גביר/אלמוג כהן, מכונת הרעל ברשתות החברתיות, מאמרים שקריים על קורי העכביש של הדיפ-סטייט - הכול אותה מהפכה. במסגרתה, אין סטנדרט מקצועי או אתי. הכול פוליטי, שבטי. אם הממלכתיות לא מתה, נהרוג אותה. רמיסת היריב היא תשוקה, ולכן הגסות נערצת. סטטיסטיקאי ראשי? נשתלט. ספרייה לאומית? נכבוש. שופטים? נמנה. המטרה מקדשת את האמצעים. מהי המטרה? כוח לשם כוח. ניסיון עצוב למלא חור קודר, על חשבון הישראלים כולם.
נבואה: הוא לעולם לא יתמלא.
