לרגל 75 שנות עצמאות למדינת ישראל, נחשפים לראשונה ב-ynet וב"ידיעות אחרונות" מכתבים נדירים ששלח חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, לפרופ' ליאון קלנר לאורך השנים הקריטיות ביותר לתנועה הציונית. המכתבים, שנשלחו מ-1896 ועד חודשים ספורים לפני מותו של הרצל ב-1904, כתובים בגרמנית בכתב ידו ובחתימתו של חוזה המדינה, חלקם על נייר המכתבים של העיתון שבו עבד, "נויה פרייה פרסה", ושל העיתון הציוני שייסד, "די ולט".
קלנר, חברו ואיש סודו של הרצל, היה מילונאי ומומחה לדקדוק, ודעתו הספרותית הייתה חשובה להרצל מאוד. כך למשל באחד המכתבים לקלנר כתב חוזה המדינה: "האם קיבלת פרק של הרומן שלי? הדעה שלך עליו תפיל או תרים אותי".
בנובמבר 1898, לאחר שחזר מביקורו הראשון וההיסטורי בארץ ישראל, כתב הרצל לחברו: "אין לך מושג איזה עומס לקחתי על עצמי... קודם כל, חודשיים לארגון של הקונגרס, ועוד חודש לפלסטינה. יש לי הרבה מה לספר על המסע, אך אין לי פנאי. השגתי דברים עצומים שאסור לי לפרסם. האמן לי שאני לא מגזים. כל מה שצריך לעשות כעת הוא לשלב את כל גורמי הכסף (התורמים - ק"א) שכבר מכוונים למטרה".
במכתב אחר כתב הרצל, כשהוא מתייחס לדוד וולפסון, לימים נשיאה השני של ההסתדרות הציונית העולמית: "אני עומד לשלוח את וולפסון ללונדון בקרוב כדי שיוכל לאחד את האנשים, אבל אני סקפטי... בסופו של דבר אצטרך לייצר כלים למקורות הכנסה כמו שרובינזון קרוזו יצר את הכלים שלו. התהילה שלי תגדל, אבל זמן בנייה יקר יאבד. כי בקרוב נוכל להתחיל לבנות, באמת לבנות. אני לא חולם, ויש בידיי מסמכים בעלי ערך הוכחה משכנע ביותר. אבל עדיין יש לי מתנגדים קשים. כמה זמן אצליח לסבול את זה?".
הרצל גם שיתף את קלנר בעניינים סודיים וביקש ממנו לתווך בינו לבין גורמים ציוניים, לאסוף מידע אודותיהם ולהצטרף לפגישות הרות גורל שיקדמו את תוכניתו. "חבר יקר, האם תוכל לעזור לי קצת?" כתב באחד המכתבים. "אני עייף מאוד. אנחנו צריכים הכרה של טולסטוי על הציונות. האם תוכל לנסח מכתב המציג את המטרות שלנו? אנו מבקשים את תמיכתו על ידי חתימתו על המכתב. האם אני מגזים? כל זה לא בשבילי אלא בשביל המטרה".
במכתב אחר כתב: "זה חסוי - לגבי גסטר ומונטפיורי, רצוי לדון עם מונטיפיורי ביחידות, אם ניתן לעקוף את גסטר, כי טרם הובן לי דוח חשבון הבנק האחרון, אשר נראה לי מוזר, אם לא חשוד".
קלנר פירסם מאמרים ב"די ולט" תחת שם בדוי, כיוון שנשא במשרה ציבורית, אולם בהמשך נעתר לבקשתו של הרצל והפך לעורך הראשי תוך שהוא מקבל הוראות וביקורת, לרוב טובה, מחברו. כך למשל כתב: "אני מצדיע לך. המהדורה הזו של 'די וועלט' מבריקה. ידעתי מאז ומתמיד שאתה האיש הנכון". במכתב אחר כותב הרצל: "חבר יקר, ה'וועלט' משתפר. אבל התעצבנתי על המאמר הראשון של בלקובסקי. ברגע שנצליח להשיג את צ'רטר, יעמדו לרשותנו מאות מיליוני פרנקים, רק אסור לנו לפרסם זאת מראש... אנא ממך, חברי היקר, שים לב לנקודה הזאת בדיוני הקונגרס. אסור לנו לספר כמה יהיה לנו מחר. אנחנו לא צריכים לומר כמה מעט יש לנו היום. לכן, מעתה והלאה, הסר את הכתבות, הנאומים וכל השטויות האלו ללא רחמים".
את המכתב האחרון שלח הרצל לחברו חודשים ספורים לפני מותו במארס 1904. קלנר החל ללמד באוניברסיטת צרנוביץ כפרופסור לאנגלית, והרצל כתב לו מווינה "חבר יקר, ברכות לבביות לכבוד המינוי שלך. הנאמן שלך, הרצל". גם ביומנו האישי התייחס הרצל לקלנר וכתב שירצה שיוציא את יומניו לאחר מותו ויהיה לעורך הראשי של עיתונו בטענה ש"הוא מכיר יותר מאחרים את מחשבותיי".
4 צפייה בגלריה
"המכתבים נשמרו שנים רבות - זו פיסת היסטוריה חשובה מאין כמוה". הרצל
(צילום: אפרים משה ליילין)
לאחר פטירתו של חוזה המדינה, מונה קלנר לממונה על עיזבונו הספרותי, פירסם כרכים עם כתביו ואף עזר לבנו בתרגום יומני אביו לאנגלית. קלנר נפטר ב-1928 בווינה, וילדיו עלו ארצה והיו ממקימי המושבה בנימינה. משפחתו שמרה את אסופת המכתבים כל השנים, ולאחרונה החליטה למכור אותם במטרה שיהפכו לנחלת הכלל. "המכתבים האלה נשמרו שנים רבות", אמר קרוב משפחה של קלנר, "זו פיסת היסטוריה חשובה מאין כמוה".
המכתבים הועברו לאייל איליה מבית פנטגון פומביות, וזה מסר כי "האוסף נמכר לתורם יהודי מחו"ל שבכוונתו לתרום אותם לאחד מהארכיונים הגדולים במדינה ולהנגיש אותם לציבור".
