"אתה יודע, אתם לא המרכז של הקוסמוס", זרק לי גורם בממשל האמריקאי. "אנחנו יודעים שאתם חושבים אחרת, אבל יש לנו פה כרגע רגע פוליטי של עצמנו, תקדימי, היסטורי. יש דברים אחרים, חשובים אפילו יותר מהנאום של ביבי בפני הקונגרס". דיברנו רגע אחרי הופעתו של ראש הממשלה. בטלוויזיות איש כבר לא דיבר על נתניהו; וושינגטון עצרה את נשימתה לקראת נאום הפרידה של ג'ו ביידן מהנשיאות, באותו ערב. בבית הלבן נאספו כל אנשיו, מהזוטרים עד לבכירים, יחד עם משפחתו. זה היה נאום הורדת המסך על קריירה פוליטית מזהירה של למעלה מיובל שנים. הפעם הראשונה שדיבר עם האמריקאים מאז הפיכת החצר במפלגה שלמעשה סילקה אותו. בספרי ההיסטוריה, יירשם רק נאום אחד ב־24 ביולי 2024: זה שמתייחס לפרישתו הכפויה של נשיא מכהן, שכבר נבחר להיות מועמד מפלגתו, אך התברר כבלתי כשיר לקמפיין. בהערת שוליים בתחתית העמוד יוסיף המחבר החרוץ שבאותו יום, בגבעת הקפיטול, נאם ראש ממשלת ישראל. מעטים נתנו את הדעת על כך, לאור הסערה הפוליטית הגדולה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
השבוע, בוושינגטון, שוחחתי עם אנשים על האריס. על הקמפיין הכושל שלה ב־2020, בניסיון להיות המועמדת לנשיאות. על דרכי העבודה שלה, ועל יחסה לישראל. בתמצית: האריס איננה מועמדת מושלמת, אך ההתלהבות הדמוקרטית העזה סביבה היא אירוע אמיתי לחלוטין. סכומי הכסף שנתרמו לה מיד אחרי הגשת המועמדות היו תקדימיים. יותר מאשר הערכה לתכונותיה הטרומיות, מדובר בנשימת רווחה אחרי עידן ביידן. שמחה מתפרצת על כך שסוף־סוף יש לדמוקרטים מועמדת שיכולה לנהל קמפיין אמיתי.
האריס, אומרים מי שעבדו לצידה, רצינית מאוד. היא קוראת את כל דפי התדרוך, באה מוכנה, שואלת שאלות מפתיעות. בנשמתה, היא תובעת. היכולות שצברה בחקירות הובילו להזדהרותה בשימועים בסנאט בשעתו. אף אחד בוושינגטון לא טוען שהיא גאונה פוליטית, או דמות מופת נשיאותית. שמעתי טענה חזקה שהיא מנסה להסתתר מאחורי דימוי רך יותר (סרטונים שבהם היא רוקדת הפכו השבוע לפופולריים מאוד בטיקטוק), אך למעשה, מדובר בעיקר בתובעת כללית חריפה, חדה. מבחינת הדמוקרטים, יש לה את הניסיון, המוכרות והמצב הבריאותי לנסות ולהעמיד אתגר לדונלד טראמפ – שלפי הסקרים ממשיך להיות הפייבוריט לניצחון בבחירות.
האריס היא זו שהובילה בבית הלבן קו מודאג וביקורתי כלפי המלחמה ברצועת עזה, והמצב ההומניטרי שם. במארס 2024, בעיר סלמה שבאלבמה, האריס נשאה נאום חריף וביקורתי מאוד כלפי ישראל. במידה רבה, הוא סימל את השינוי בממשל כלפי ישראל – בשל הדיווחים על משבר הומניטרי ברצועה. היא מקבלת קרדיט מאנשי ביידן על כך שצפתה נכונה שהסוגיה תהפוך למלכודת פוליטית. כאשר בני גנץ, אז עדיין שר, הגיע אליה לפגישה, הוא יצא מופתע; היא לא עשתה הנחות לממשלה, וממש לא נשמעה כמו ג'ו ביידן. אני הייתי ילדה, אמרה האריס, שהסתובבה עם הקופסה של קק"ל והתרימה אנשים. אבל המצב של הצעירים היום שונה לגמרי. המצב ההומניטרי ברצועה קשה. עצרו את הלחימה, לפני הרמדאן. לכו לעסקת חטופים כמה שיותר מהר, אפשרו כניסת סיוע הומניטרי ללא הגבלה. משפט המפתח של האריס לכל הישראלים היה תמיד זהה: לישראל יש זכות להגן על עצמה, אבל יש חשיבות לדרך בה היא עושה זאת.
האריס היא לא בעיה עבור נתניהו בשלב זה. ממילא, מאז 7 באוקטובר, תוכניתו המוצלחת ביותר איננה קשורה למלחמה אלא לקרב הפוליטי לשיקום מעמדו. לפי שעה, זה מצליח יפה; סקר אחרי סקר, מצבו הולך ומשתפר. הפוליטיקאים המיומנים בישראל (לבד ממנו) ניבאו את סופו אחרי המחדל הנורא של פלישת חמאס. היום, הם כבר לא חותמים על זה. נאום בפני שני בתי הקונגרס הוא מרכיב הכרחי, שאין עוצמתי ממנו, בתקומתו הפוליטית של נתניהו. הופעה כזו, באנגלית רהוטה, עם התשואות בעמידה, היא שיקוי קסמים עבור ביבי. תזכורת לכל מי שעזב אותו בחודשים האחרונים, שהוא בלתי ניתן להחלפה. המתח בסביבתו עצום: האם הקסם יעבוד.
כמה גדול היה הפער בין ביידן לנתניהו השבוע. אחד מהם נתן נאום של סיום הקריירה הפוליטית שלו. הוא היה יכול לאחוז בקרנות המזבח, עד הסוף. זה היה מוביל לאסון מפלגתי, ומבחינת הדמוקרטים – לאומי. המנגנון הפוליטי זיהה את האיום שבהישארות ביידן, וטיפל בו: הוסבר לנשיא, בדרך כזו או אחרת, שהגיע הזמן ללכת. נתניהו, לעומת זאת, נשא נאום בניסיון להציל את הקריירה הפוליטית שלו. אחרי האסון של 7 באוקטובר, המנגנון הפוליטי (ובעיקר מפלגתו) לא הצליח לסלק אותו, או אפילו לסחוט ממנו התחייבות שייקח אחריות. שיעזוב אחרי המלחמה. במקום אחד, המנגנון ניצח והדיח את המנהיג – לטובת המפלגה, והמדינה. הוא הודיע שיעביר את הלפיד "לדור צעיר יותר". בישראל, המנהיג ניצח את המנגנון הפוליטי, והמחיש שמפלגתו ובכיריה הם סמרטוט רצפה. אצל ביבי, ובישראל של 2024, טובתו וטובת המדינה חד הם. להעביר את הלפיד לצעירים? פחח. נתניהו חושב שהדרישה לבחירות מטורללת. שיש עוד מלחמה ארוכה, בלתי נגמרת, שצריך לנצח בה ועבורה "חייבים" לדחות ה־כל. כל דיבור על בחירות מגוחך בעיניו, ובעיקר מסוכן לו; תהליך השיקום הפוליטי שלו טרם הושלם במלואו.
נתניהו הוא הדובר הטוב ביותר שיש למדינת ישראל באנגלית, מאז אבא אבן. הוא יודע היטב כיצד לדבר עם הציבור האמריקאי; הנאומים שלו בפני הקונגרס הם שיא הצלחותיו. עבורו, נאום כזה זו מסיבה. ואכן, זו הייתה האווירה לפני יומיים באולם, מצד המשלחת הישראלית ותומכיה ביציע: חגיגה. מתמונות משותפות לפני הנאום, ועד שריקות כאשר נתניהו נכנס לאולם. הרגע יוצא הדופן ביותר, עוד לפני שהנאום החל, היה כניסתה של שרה נתניהו לגלריית האורחים. האולם היה הומה וממתין, חברי בית נבחרים וסנאטורים דיברו בינם לבין עצמם. לפתע נשמעו מהגלריה מחיאות כף של אדם אחד, אחד בלבד. שלא ויתר. הוא עמד ביציע האורחים, עטוי חליפה. לא זיהיתי את מוחא הכף, אבל האולם השתתק יחסית, העיניים כולם נפנו ליציע – ואז נכנסה שרה נתניהו. חברי המשלחת הישראלית והמקורבים נעמדו על רגליהם, נמתחו ממש, מאילון מאסק וג'יימס פאקר ועד משפחות החטופים שישבו שם; משל היה מדובר בנשיא מדינת ישראל. ניכר היה כי הנבחרים האמריקאים מופתעים מקימת הכבוד הזו. רובם לא זיהה את הדמות בז'קט הכתום. הם הביטו בעניין בתמיהה, כמי שצופים בטקס מסורתי ברפובליקה דרום אמריקאית.
ואז היה הנאום. המחמאות מוצדקות: נתניהו היה זורם, קליט, מוצלח בכל מובן תקשורתי. הקטעים שבהם הזכיר את נועה ארגמני, החטופים, הלוחמים האמיצים של צה"ל, התודה לנשיא ביידן – זכו לתשואות בעמידה, בלתי נגמרות. את הקייס של ישראל מציג נתניהו במיומנות שיא: מסרים קצרים, חדים, חותכים.
במקביל, היה חסר משהו. עניין שאמריקאים לא יחושו בו, וישראלים יבינו אותו מיד. הרי הם שומעים כמעט יומית על שבויים שנהרגים או נרצחים, מקבלים דיווחים והקלטות על הזוועות הבלתי נגמרות של 7 באוקטובר, חשים את המועקה הקשה של מדינה שנקלעה למלחמה בעקבות מתקפת פתע של האויב. דבר אחד לא היה בנאום של נתניהו השבוע: תחושת הכובד של מנהיג שנכשל. הוא הזכיר את הביטוי של פרנקלין דלאנו רוזוולט אחרי התקפת הפתע בפרל הארבור: "יום שייזכר לדיראון עולם". הכובד העצוב של רוזוולט באותו נאום, כמנהיג שהופתע, שספג מכה, לא היה קיים בחגיגת התמיכה שאירגן נתניהו אתמול בקונגרס. ישראל של נתניהו הייתה חזקה, גיבורה ובלתי מנוצחת. לא רק מגוננת על עצמה – אלא מגינה על ארה"ב. היא לא כשלה בדבר, אלא מקסימום הופתעה בשל משהו שנשמע, בנאום נתניהו, כמו מין אסון טבע. אפילו את המילה "עסקה", בהקשר להשבת החטופים, נתניהו לא אמר; הרי אימפריה כפי שתיאר לא זקוקה לעסקאות. איפה הנאום הזה, ואיפה הצפון הנטוש, או כטב"ם שמתפוצץ בתל־אביב, או משפחות חטופים שנעצרות באלימות בהפגנות ברחובות. איפה זה ואיפה הישגים אמיתיים מול הממשל; את משלוח 1,800 הפצצות בנות הטונה שישראל רוצה לשחרר, הבית הלבן עוד מעכב. נכון לכתיבת שורות אלה, הנשיא ממשיך להתנגד להעברתן לישראל. ומה עם הגרעין האיראני, שנעלם כמעט לגמרי – בעוד טהרן ממשיכה להתקדם בהעשרה, משוללת רסן?
אלה בעיות של העולם המוחשי. לא של נאומים ותשואות.
צפיתי היטב בדמוקרטים. כמעט חצי החרימו – לפי כתבי הקונגרס האמריקאיים, מדובר על 100 מתוך 212 חברי בית נבחרים שלא הגיעו. 27 מתוך 51 סנאטורים דמוקרטים. אלה שהגיעו היו בהתלבטויות קשות. במובן הזה, נאומו של בנימין נתניהו היה המראה המוכתמת שדרכה השתקפה מערכת פוליטית שבטית. צד אחד, הרפובליקני, היה סוער, נחפז לתשואות נדיבות בעמידה. הצד השני, של הדמוקרטים, הגיב לבנימין נתניהו בספקנות חמוצה (אלה מהם שניאותו לשבת באותו חדר עם נתניהו). כן, כמעט כולם קמו על רגליהם למחוא כפיים למען החטופים, או כאשר נתניהו – בתבונה מתחייבת – נתן את הקרדיט הראוי לנשיא ג'ו ביידן על כל הדברים שעשה למען ביטחון ישראל. לבד מהמובן מאליו, כל סנאטור וחבר בית נבחרים דמוקרט שקל היטב: מתי למחוא כפיים בישיבה. מתי לא. מתי לקום. חלקם עסקו באיתותים לבוחריהם: ג'רי נדלר, לדוגמה, לא החרים אך נכנס לאולם עם הביוגרפיה הביקורתית של בן כספית על נתניהו. רשידה טליב הגיעה, עטויה כמובן בצעיף שחור ולבן ושלט שמאשים את ביבי כי הוא פושע מלחמה. ההבדל הדורי היה מובהק: העתיד של המפלגה הדמוקרטית, לבד מבודדים כגון ריצ'י טורס, לא נכחו או נראו מסויגים, מרוחקים, כאילו כפאם שד.
4 צפייה בגלריה
דבר אחד לא היה בנאום של נתניהו השבוע: תחושת הכובד של מנהיג שנכשל
(צילום: Kevin Mohatt, רויטרס)
שוחחתי אמש עם פרופ' יונתן דקל חן מניר עוז. הוא היסטוריון, אביו של שגיא דקל חן, שנמצא בשבי חמאס מאז 7 באוקטובר. ראוי להקשיב לדבריו גם כעת. "הנאום של ביבי היה מופע ירוד של תיאטרון פוליטי שכל תכליתו הייתה לחזק אותו בקואליציה בישראל", אמר לי דקל חן. "הנאום לא שיפר בדבר את הביטחון הלאומי הישראלי או את מעמד ישראל בדעת הקהל העולמית. הנאום לא תרם דבר לקרב את השבת החטופים שלנו. כישראלי, לצפות בנאום היה מביך וכואב". זמן קצר אחרי הנאום הוציא קיבוץ ניר עוז הודעה: צה"ל חילץ את גופתה של מיה גורן. היא הייתה הגננת האהובה של הקיבוץ. אחת מחמישה שבויים שגופותיהם חולצו מחאן־יונס.
החיים עצמם, אל מול נאומים בקונגרס.
הנה החדשות מהחיים עצמם: במערכת הביטחון גוברת הדאגה שהעסקה תשתבש, תוחמץ או תעבור חבלה מכוונת מטעם הפוליטיקה הישראלית, הימין הקיצוני של בן גביר וסמוטריץ' וכמובן ראש הממשלה. זה גם היה המסר של הממשל והנשיא ביידן לנתניהו בפגישות בוושינגטון – נכון, יחיא סינוואר וחמאס התקפלו. הם מוכנים להתפשר. אבל הם לא בדרך לכניעה, ולא יסכימו לעסקה בכל מחיר. חייבים לסגור את העסק מיד, בשבועיים הקרובים, או שהחלון ייסגר. נתניהו לא דיבר על העסקה בהופעותיו הפומביות בוושינגטון. בשיחות שקיים אחרי הנאום נשמע מרוחק למדי. הוא חזר וטען שאין הסכמה באשר למעבר מהשלב הראשון לשני, עניין שגורמי המו"מ הישראליים והאמריקאיים חשבו כבר שנסגר – לשביעות רצונה של ישראל.
בעניין רפיח וציר פילדלפי, יש התקדמות ניכרת: נתניהו מסכים לשליטה פלסטינית במעבר רפיח, ובלבד שאלה לא יהיו אנשי הרש"פ. להבנתי, יש ויכוח ספציפי על הנפת הדגל ברפיח; ישראל לא רוצה לראות דגל פלסטיני שם, שמייצג את הרשות. בעניין פילדלפי, ארה"ב מגלה הבנה גוברת לעמדת ישראל לגבי מניעת הברחות לאורך הקו. סוגיה מרכזית הייתה ונותרה הדרישה – שנתניהו החליט מסיבותיו שלו להפוך לגלויה – שחמושים לא יוכלו לעבור מדרום לצפון הרצועה. כיום, הדרך לעשות זאת היא באמצעות השליטה בפרוזדור נצרים. בין היתר, פריצת הדרך במגעים נובעת מכך שישראל הסכימה לוותר על נוכחותה שם. להתפנות. משעה שנתניהו הציג את הדרישה לגבי מעבר חמושים, הבעיה הייתה ברורה לגמרי: כדי להבטיח שחמושי חמאס לא יעלו צפונה, חייבים לשלוט בפרוזדור. כל פתרון אחר הוא ישראבלוף בסגנון תצפיות, מצלמות, חיישנים, ערובות וכו' וכו'. אך שליטה בפרוזדור היא למעשה פיצוץ המו"מ. האם נתניהו הכניס את הדרישה כפצצה מושהית, במטרה לסכל עסקה? או שהוא מחפש ישראבלוף?
צה"ל הדגיש בפני הדרג המדיני שהיכולת של חמאס להניע מחבלים ואמצעי לחימה במספר משמעותי לצפון מוגבלת ביותר. שאפשר להתמודד היטב עם המצב הזה – אולי בקיטוע מהיר של הרצועה – בצורה אפקטיבית, במקרה שהלחימה תתחדש. במערכת הביטחון מעריכים שרוב אנשי חמאס שנמלטו לאזור ההומניטרי לא יחזרו ללחימה בקרוב, ומעדיפים להמשיך להסתתר.
בדיונים סביב הפערים הקיימים בין ישראל לחמאס, ולאור הצהרות רה"מ, הדגיש צה"ל בפני הדרג המדיני כי היכולת של חמאס להניע מחבלים רבים צפונה מוגבלת, וכי יהיה ניתן להתמודד עם מצב זה במקרה שהלחימה תחודש. במילים אחרות: צה"ל אומר לממשלה – על הנושא הזה, אין טעם לפוצץ את העסקה.
נתניהו, כרגיל, מתמרן. אומר שמשלחת תצא לקטאר, ומעכב את הטיסה. מבטיח תשובה ישראלית, אך מקיים מעט מאוד דיונים כדי לשגר אותה. מזמין לחץ ממשפחות החטופים – לקראת נאומו, הוא נפגש עם יותר משפחות בכמה יממות ממה שעשה במשך חודשים – אך לאיש לא ברור כיצד יפעל. גם לא לו. דוגמה טובה לכך היא הפארסה סביב נושא הילדים מרצועת עזה, החולים המורכבים. מדובר בילדים עם סרטן, לדוגמה. בראשית יולי קיים שר הביטחון גלנט דיון בסוגיה. דובר על האפשרות שהילדים ייצאו למדינה שלישית, לטיפול רפואי. אולי איחוד האמירויות. ראש הממשלה אישר את הסיכום, אך לא יצאה כל הנחיה בנושא. נתקע, כרגיל.
מה עשה גלנט? הודיע שהוא יקים את בית החולים לילדים עזתים בישראל. לשכת נתניהו שיגרה בבהלה את המזכיר הצבאי החדש של ראש הממשלה, אלוף רומן גופמן. יש מעט דברים שמכעיסים את הימין הקיצוני כמו דאגה לחפים מפשע פלסטינים. מיד לאחר מכן, חזרו סוף־סוף לגלנט לגבי מדינה שתקבל את הילדים אליה. שימו לב לדינמיקה: צפה ועולה סוגיה עניינית. מגיעים לסיכום. הוא אינו מטופל כהלכה. ברגע שהיא הופכת לאירוע פוליטי שיכול לגרום נזק לקואליציה, מופנית תשומת לב לסוגיה. גורמים בירושלים אומרים כי ביום שני הקרוב ינחת בישראל מטוס של איחוד האמירויות, שייקח את הילדים העזתים החולים לבית חולים מחוץ לישראל. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה פסיביות בנושא העסקה. כשנתניהו רוצה לסגור, הוא יודע איך. זה לא דורש נאומים, אלא מהלכים אמיתיים. והקואליציה? נתניהו מאמין שהיא תשרוד את השלב הראשון בעסקת החטופים. שאין לימין הקשה שום מקום אחר ללכת אליו. אין עוד מלבדו.
