בחודשים האחרונים של שנת 2000 התקיימה בלשכת הרמטכ"ל שורת דיונים כמוסים שלא ניתן להפריז בחשיבותם או בדרמטיות ההחלטות שהתקבלו בהם. המשתתפים המרכזיים בדיונים היו הרמטכ"ל שאול מופז והפרקליט הצבאי הראשי, אלוף מנחם פינקלשטיין. על הפרק: הנושא שהוא אולי הרגיש ביותר במהותו ובתפקודו של צבא – החוקיות שבמתן פקודות מסוימות לחיילי צה"ל שמשמעותן נטילת חייו של אדם.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
שתי הפקודות בהן דנו מפקד הצבא הישראלי ועורך הדין הראשי של הצבא היו שונות מאוד זו מזו. במקרה הראשון ביקש הרמטכ"ל מפינקלשטיין למצוא אם יש דרך חוקית להורות על ביצוע התנקשות, פעולה שתיקרא לאחר מכן סיכול ממוקד; השנייה - פינקלשטיין בא לשכנע ואולי להזהיר את מופז, שפקודת חניבעל שנמצאת כבר 14 שנים בספר הפקודות המסווג ביותר של הצבא - היא בלתי חוקית בעליל ויש למחוק אותה לאלתר.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
באשר לחניבעל, פינקלשטיין היה חד־משמעי: הפקודה קובעת כי במקרה של חטיפה בידי ארגון טרור וניסיון להעביר את החטוף לשטח עוין יש לפעול כדי לעצור את החטיפה "בכל מחיר", כלומר גם במחיר חייו של החטוף. המציאות שהשתרשה בצה"ל אפילו חמורה יותר, אמר פינקלשטיין, ולכן חוקית פחות: מציאות בה מפקדים מאמינים, ומורים לחיילים שלהם לפעול, על פי מדיניות של "עדיף חטוף מת משבוי חי". "האמירה הזו מנוגדת להסמכה שיש לנו בחוק הישראלי או בחוק הבינלאומי לפעול בכוח ואף לקטול אדם", אמר פינקלשטיין, "אין לנו סמכות להחליט כי מניעת החטיפה חשובה יותר מחייו של חייל או אזרח. הוראה לסכל חטיפה בכל מחיר היא בלתי מוסרית ובלתי חוקית!" הוא הדגיש.
מופז השתכנע והורה לנסח את הפקודה מחדש. בנוסח החדש הודגש שחל איסור מפורש לפתוח באש באופן שיביא ודאית או קרוב לוודאי למותו של חטוף.
אבל חוות הדעת של הפצ"ר, ושל כל אלה שבאו אחריו, או ההחלטה של הרמטכ"ל, לפחות בכל הנוגע לחניבעל, התאדו שוב ושוב לאורך השנים, וצפו מחדש באירועי משבר או התלקחות מלחמתית עם מצבי שבויים ונעדרים.
לשיא הגיעו הדברים במבצע צוק איתן ב־2014: כשסגן הדר גולדין הוכרז כנעדר, הוכרז נוהל חניבעל, שהמטיר אש תופת על האזורים ברצועת עזה אליהם סברו כי חמאס עלול לנסות ולהבריח את החטוף. מיד לאחר האירוע השנוי במחלוקת, ועם פתיחת חקירת מבקר המדינה על אודות המבצע, הזדרז הרמטכ"ל בני גנץ להודיע כי הוא מבטל את פקודת חניבעל, ובשנים שלאחר מכן היא בוטלה שוב ושוב, ושוב.
דמויות מפתח מעלילות חניבעל עדיין פעילות בזירה ומשחקות תפקיד חשוב באירועים מאז 7 באוקטובר. עופר וינטר, המח"ט שהוביל את החניבעל ב־2014, מוזכר היום כמועמד המועדף על ידי נתניהו לתפקיד המזכיר הצבאי הבא שלו, תפקיד מפתח בצמרת הצבאית החדשה שהוא מבקש למנות; גנץ הוא השר החשוב בקבינט אחרי נתניהו; יעקב עמידרור, שניסח את הפקודה המקורית ב־1986, נחשב לאחד מהיועצים הביטחוניים שאת דעתם נתניהו מחשיב יותר מכל; שאול מופז הוא ראש צוותי הבדיקה שמונה על אפו וחמתו של נתניהו לחקור את המחדל.
אבל בשבועיים האחרונים התברר שלא רק השחקנים הללו נשארו בזירה אלא גם חניבעל עצמו, שלמרות שבוטל, ולמרות שאינו מוזכר בשמו המפורש, רוחו מרחפת ומשפיעה על פני המערכה בשבת הנוראית ההיא, ויחד איתו שבים ועולים הכעס והמחאה של משפחות החטופים.
10 צפייה בגלריה
''פרוץ פנימה'', אמר למפקד הטנק, ''אפילו במחיר של נפגעים אזרחים''. תא"ל ברק חירם
(צילום: אלעד גרשגורן)
"הניו יורק טיימס" (בכתבה בה היה שותף גם הח"מ) פתר את המחלוקות והמסתורין סביב אירוע הבית בו הוחזקו בני ערובה בבארי כשפירסם קטעים מתוך ראיון שנתן תא"ל ברק חירם, המפקד הצבאי הבכיר באזור, שסיפר כי נתן הוראה לטנק לפתוח באש על הבית, בו הוחזקו 13 בני ערובה. רק אחת מהם שרדה וייתכן כי חלק מהאחרים נהרגו מירי הטנק.
"נוהל חניבעל בחזקה", כינה קצין בכיר מאוד בפיקוד דרום את שהתרחש שם. הסערה הציבורית שפרצה מיד אחרי הפרסום והדרישות של בני המשפחות של הנספים באותו בית גיהינום בבארי הן בוודאי רק קדימון למה שיקרה ולמה שיידרש אחרי המלחמה.
ביום שישי שעבר, בכתבה שפורסמה ב"ידיעות אחרונות", חשפנו פקודה סודית ביותר שניתנה לכלל הכוחות שפעלו ב־7.10 במרחב הלחימה בפיקוד הדרום, לעשות הכול, "בכל מחיר", כדי למנוע את הגעת כוחות חמאס בחזרה לעזה. ניסוח הפקודה אינו כולל את המילה חניבעל, אבל בחירת המילים שם רומזת לפחות מה עמד לנגד עיני מי שניסח אותה. לפחות 70 כלי רכב של נוח'בה הושמדו על ידי כלי טיס של חיל האוויר לאורך קו הגבול בשעות שלאחר מכן.
ככל שאבק אירועי השבת השחורה החל לשקוע, החלו במקביל לצוף השאלות הקשות. כמה חטופים נהרגו בשעות הללו עקב ירי של צה"ל? האם היה מותר לתת את הפקודות הללו? מה היה קורה אלמלא ניתנו, לטוב ולרע? הסוגיות הללו יעסיקו את השיח הציבורי בישראל, ואת חייהן טרוטי השינה ורדופי הזיכרונות של משפחות שכולות רבות, בחודשים ובשנים הבאות.
נוהל חניבעל, ברירת השטן שהוא כולל והמשמעויות מקפיאות הדם שלו, רודפים את צה"ל שנים רבות. ביום שני 17 בפברואר 1986 נעה מצפון לעיירה בינת ג'ביל שברצועת הביטחון בדרום לבנון שיירה בת שלושה כלי רכב. ברכבים היו חיילי צה"ל וצד"ל. במכונית השלישית, בה נהגו חיילי צד"ל, ישבו כמאבטחים חיילי צה"ל יוסף פינק ורחמים אלשייך. ליד הכפר בית יהון הופעל מטען צד בידי מחבלי חיזבאללה. מפיצוץ המטען נהרגו שני לוחמי צד"ל. בקרב שהתפתח נורו פינק ואלשייך ונשבו בידי אנשי חיזבאללה, שנמלטו ברכב מרצדס שהוכן מבעוד מועד. גופותיהם הוחזרו בעסקה ביולי 1996. בדיעבד, התברר כי אחד מהם נהרג במהלך חילופי הירי, והשני מת מפצעיו זמן קצר לאחר החטיפה.
אירוע זה הוביל ללידתה של אחת הפקודות השנויות במחלוקת והמפורסמות ביותר בצה"ל, על אף היותה מסווגת ונתונה לפרשנויות שונות: נוהל חניבעל. הוא נכתב על ידי שלושה קצינים בכירים בפיקוד הצפון דאז: אלוף הפיקוד יוסי פלד, קצין האג"מ הפיקודי, אל"מ גבי אשכנזי וקצין המודיעין הפיקודי, אל"מ יעקב עמידרור.
עמידרור, שכתב את הפקודה המקורית: "הכוונה הייתה לעצור את החטיפה לפני שהחטוף מועבר לשטח אויב, אבל להפיל פצצה ממטוס על רכב זה בדיוק מה שהפקודה אוסרת לעשות"
"בזמן מחטף הופכת המשימה העיקרית חילוץ חיילינו מידי החוטפים, גם במחיר של פגיעה או פציעת חיילינו", נכתב בפקודה. "יש לבצע ירי נשק קל על מנת להוריד את החוטפים לקרקע או לעצור אותם. אם לא עצר הרכב או החוטפים, יש לירות לעברם ירי נשק קל (ירי צלפים) בבודדת, במכוון, על מנת לפגוע בחוטפים, גם אם המשמעות פגיעה בחיילינו. בכל מקרה ייעשה הכול על מנת לעצור הרכב ולא לאפשר בריחתו".
שם הפקודה, חניבעל - שמו של המצביא בן קרתגו שהתאבד בבליעת רעל כדי למנוע את נפילתו בשבי הרומאים - תרם ככל הנראה לא מעט להבנה שהשתרשה במשך השנים בנוגע למשמעותה בפועל - לפיה "טוב חייל מת מחייל חטוף". זאת, למרות שהשם "נבחר באקראי ואין לו שום משמעות אמיתית", כפי שאומר עמידרור בשיחה השבוע.
עמידרור מכחיש בתוקף כי זו הייתה הכוונה של הפקודה. "אנחנו רצינו להבהיר לקצינים מה עליהם לעשות במקרה של חטיפה וניסיון הברחת החטוף לתוך לבנון. הכוונה הייתה לעצור את החטיפה לפני שהחטוף מועבר לשטח אויב והופך לבעיה אסטרטגית", אומר עמידרור. "וחשבנו שהדרך הכי טובה לעשות זאת היא לקחת מהקצינים את האחריות במקרה כל כך קיצוני ורגיש, ולהעביר אותה אלינו, בכך שנקבע כיצד לפעול".
הפקודה המקורית, מדגיש עמידרור, הייתה כי כדי למנוע את החטיפה, מותר לסכן חיים של חטוף - "נניח במקרה בו הוא והחוטפים נמצאים ברכב והכוח יורה לכיוון הגלגלים כדי לעצור את הרכב" - אבל לא ליצור מצבים בהם ברור שהחטוף יקפח את חייו - "כי אפשר גם להפיל פצצה בת מאות קילוגרמים ממטוס על הרכב ולא יישאר ממנו כלום, וזה בדיוק מה שהפקודה אוסרת לעשות", אומר עמידרור.
מפצ"ן הפכה הפקודה בשנים הבאות לפקודה מטכ"לית ושוכפלה בידי הפיקודים והאוגדות, לא תמיד באותו נוסח, מה שיצר לא מעט בלבול וחוסר תאימות לאורכו ולרוחבו של הצבא.
פרופ' אסא כשר, שכתב את הקוד האתי של צה"ל, סיפר באגד מאמרים שפורסם לכבודו של מנחם פינקלשטיין כי נחשף לעדויות בדבר השימוש בפתגם "טוב חייל מת מחייל חטוף" בהקשר של אותה פקודה. על פי כשר, מכיוון שהמסמך שפירט את פקודת חניבעל היה מסווג, רוב החיילים שנחשפו לפקודה - במרחב דרום לבנון, כמו גם בשטחי איו"ש ורצועת עזה - שמעו על הוראות הפתיחה באש "מפי מפקדיהם או מפי השמועה". ובאופן טבעי, נתנו מפקדים רבים את הפרשנות שלהם, המרחיבה מאוד לעיתים קרובות, להיתר פתיחה באש כדי למנוע "בכל מחיר" חטיפת חייל צה"ל.
אין המדובר רק בתורה שבעל פה. בצה"ל הופקו פקודות חניבעל ביחידות השונות ששיקפו את אותה רוח. כך, למשל, בפקודת חניבעל של חטיבה 810 מאוגוסט 2000 נאמר כי מדובר ב"תגובה לאפשרות מחטף חייל/חיילים מכל מבצע/מוצב אל מעבר לשטח מדינת ישראל למטרת מיקוח או הרג. ביצוע המחטף ע"י ארגוני מחבלים הינו 'פיגוע איכותי', המועדף לביצוע עקב המשמעויות והרגישות שצה"ל רוחש לגורל חייליו". הגדרת המשימה בפקודה היא "איתור מיידי של אירוע 'חניבעלי', עיכוב/עצירת הכוח החוטף בכל מחיר ושחרור החטופים". השאלה היא כמובן את מי בדיוק ישחררו אחרי שיעצרו את החוטפים "בכל מחיר".
כשר העלה כבר בסוף שנות ה־90 את בעיית חניבעל בפני כמה קצינים בכירים, ביניהם פינקלשטיין. זה, בתורו כפצ"ר, שיכנע את הרמטכ"ל מופז כי "הנחיות כאלה פסולות ערכית ומשפטית". על כן פירסם בשנת 2003 דובר צה"ל הבהרה: "פקודות צה"ל לגבי מקרה של חטיפת חיילים קובעות כי יש לעשות ככל הניתן - לרבות הפעלת אש - כדי לעצור את החוטפים ולחלץ את החטופים; ואולם חל איסור מפורש, מטעמים ברורים, לפתוח באש באופן שיביא ודאי או קרוב לוודאי למותו של חטוף, זאת מתוך הבנה שערך חיי החטוף גבוה ממחיר החטיפה".
שלוש שנים לאחר פרסום הבהרת צה"ל נחטף גלעד שליט לעזה. במהלך החטיפה הייתה אפשרות לאחד מהטנקים לירות כדי לעצור אותה, אך הוא לא ירה, ושליט נעלם. האירוע הזה והממדים האסטרטגיים שקיבלה פרשת שליט החזירו אט־אט לחיים את הפקודה שהוחלט כי אינה חוקית.
לדברי כשר, הוא המשיך להיתקל בשיחות עם חיילים ב"תיאורים של הרשות הנתונה לחיילים להרוג חייל". הוא אמנם לא נתקל במקרה בו הרגו חיילים בפועל חייל אחר בהתאם להבנה זו של הנוהל, אך "התופעה המדאיגה הזאת נעשתה רווחת מאוד לאחר פרשת שליט". לדברי כשר, סיפר לו חייל בחטיבת חי"ר סדירה על תרג"ד במסגרתו הייתה גם סימולציה של חטיפת חייל. "לאחר כישלונות אחדים לסכל את החטיפה, במסגרת התרגיל, המג"ד ירה כביכול בחייל כדי להורגו".
מח"ט הנח"ל באותה תקופה, אל"מ מוטי ברוך, אמר אז ל"הארץ" כי, "המסר הוא שאף חייל לא נופל בשבי וזה מסר שלא משתמע לשתי פנים". בניסיון חטיפה, לדבריו דאז, צריכה להיות תוצאה "חד־משמעית: מניעה של החטיפה". דבר זה בא לידי ביטוי גם בתרגילים של חייליו.
באותם ימים צוטט מג"ד 51 בגולני, סא"ל שוקי ריבק, באומרו לחייליו כי "אף חייל בגדוד 51 לא נחטף, בשום מחיר. מפוצץ עצמו עם הרימון על החוטפים ולא נחטף".
באירוע חטיפת הדר גולדין ב־2014, תוך כדי המטרת האש, נשמע מפקד גדס"ר גבעתי צורח בקשר: "אני חוזר שנית, תפסיקו עם הירי, תפסיקו עם הירי! אתם יורים כמו מפגרים"
באירוע חטיפת גופתו של הדר גולדין ב־2014 הרשו לעצמם מפקדי הגזרה, תחת המטרייה של הפעלת חניבעל, לירות לכל עבר בלי חשבון. הפעלת נוהל חניבעל כללה 2,000 טילים, ופגזים שנורו ממטוסים, מסוקים, טנקים ותותחים. הפלסטינים מנו 100 הרוגים. צה"ל אמר כי נהרגו 42 פלסטינים, מתוכם 12 מחבלים.
תוך כדי המטרת האש נשמע מפקד גדס"ר גבעתי צורח בקשר מחשש לנפגעים נוספים, הפעם מאש ידידותית: "אני חוזר שנית, תפסיקו עם הירי, תפסיקו עם הירי! אתם יורים כמו מפגרים. אתם תהרגו אחד את השני. די, יש לי כבר הרוגים, מפגרים. תמתינו רגע".
וכל האש הזו לא הצליחה לשנות את עניין החטיפה עצמה. מהר מאוד התברר כי גולדין נהרג תוך כדי הלחימה שלו והחטיפה וכי ההרס וההרוגים היו אולי יכולים לסייע כדי למנוע את חטיפת הגופה אבל גם לא צלחו בזה.
פרופ' כשר טען בכנס רבני צהר ביולי 2015 כי יש בידיו "בסיס מוצק" לכך שלאחר הכרזת נוהל חניבעל במבצע צוק איתן, פעל כוח צה"ל באופן החורג מכללי הנוהל וחייל צה"ל נהרג בנסיבות אלו. לא ברור באיזה אירוע מדובר, שכן כשר סירב לחשוף זאת בפני באי הכנס — "אך היה אירוע כזה". בנוגע לאירוע חטיפתו של סגן גולדין, כתב כשר בשנת 2020 כי "אין ספק שכוחות צה"ל לא ניסו לפגוע בקצין בכוונה תחילה וגם לא פעלו באופן שיצר סכנה לחייו בהסתברות גבוהה מאוד".
דוח נוסף שעסק בנוהל חניבעל בהקשר אירוע חטיפתו של סגן הדר גולדין ז"ל היה דוח מבקר המדינה על מבצע צוק איתן שפורסם במארס 2018. כבר לאחר פרסום טיוטת הדוח, באוגוסט 2016, מסר צה"ל בתגובה למשרד המבקר כי הוא מכיר בכך שקיימות סתירות בין פקודת חניבעל האוגדתית לזו המטכ"לית, באופן שיוצר בלבול בהבנת כוונותיה והדרך לפעול במקרה של ניסיון חטיפה.
בתשובה הצה"לית אף הודגש כי, "עוד בטרם קבלת טיוטת הדוח הנחה הרמטכ"ל על ביטול פקודת חניבעל במתכונתה הנוכחית ועל כתיבת פקודה חדשה תחתיה... התגבשה הבנה כי נדרשת הסדרה טובה יותר של הנושא, הן בהיבט של אחידות הפקודות והן בהיבט של התאמת הפקודות בנושא למצבי השח"ם (שגרה, חירום, מלחמה) השונים". צה"ל מסר גם כי כבר ביוני 2016 הנחה הרמטכ"ל גדי איזנקוט כי נוהל חניבעל יבוטל לאלתר וכי לא ייעשה בעתיד שימוש בשם זה.
בתגובה נוספת של צה"ל למשרד מבקר המדינה, בינואר 2017, נמסר כי, "לאחרונה הושלמה עבודת המטה הנרחבת לעדכון כלל הפקודות העוסקות בהתמודדות ותגובה לאירועי חטיפה בשגרה ובחירום". על פי הכתוב בפקודה, באירוע חטיפה "נדרש כל חייל לעשות כל שביכולתו על מנת לסכל את חטיפתו ונפילתו בשבי של חייל אחר, תוך שמירה על חייו של החטוף... לרבות הפעלת אש לעבר החוטפים, תוך הימנעות רבה ככל שניתן מפגיעה בחטוף או השבוי, בהתאם לכללי הפתיחה באש הקבועים בפק"לים [פקודות קבע לחייל]".
ראש אגף מבצעים דאז, אלוף יואב הר־אבן, התייחס בפגישה עם צוות הביקורת במארס 2015 לעקרון המידתיות בהפעלתן של פקודות חניבעל, ומסר כי "נוהל חניבעל אינו מאפשר ירי ללא מגבלות או ירי לא מידתי". הר־אבן הוא כיום ראש צוות בדיקה החוקר את פעולות צה"ל במלחמה האחרונה בראיית המשפט הבינלאומי ודיני המלחמה. באוגוסט 2016, עם תשובת צה"ל למשרד מבקר המדינה, נקבע באופן ברור כי פקודת חניבעל תבוטל במתכונתה כפי שהייתה קיימת עד אותה עת.
הפקודה בוטלה שוב, עד 7 באוקטובר 11:59 בצהריים.
"א. בתאריך 070600(10)2023 פתח חמאס במתקפה לעבר מדינת ישראל.
"ב. עיקרי האירועים:
1) פשיטות קרקעיות ואוויריות לתוך יישובים במספר מוקדים.
2) ירי רקטי מסיבי (אלפי רקטות).
3) חשש לחטיפת חיילים".
תחת הכותרת "חרבות ברזל - פקודת פד"ם", נפתח המסמך שמוציא פיקוד הדרום ב־11:59 בצהריים ב־7 באוקטובר. "פקודה זו תכליתה לפרט את משימות הפיקוד וכוחותיו ליממה הקרובה (קרב הגנה להחזרת המצב לקדמותו ולעיבוי מערך ההגנה)".
בשבוע שעבר פירסמנו שורה אחת מתוך הפקודה הזו, הנוגעת להוראה שנשמעת דומה מאוד לנוהל חניבעל. אנו מביאים כאן עוד חלקים ממנה, השופכים אור על הפקודה כולה, ועל ההוראה הרגישה־מאוד הזו.
גורמים בחיל האוויר אומרים כי היה להם ברור שיש סיכוי כי הם פוגעים גם בחטופים, אבל לא הייתה שום ברירה אחרת, גם כי זו הפקודה שקיבלו, וגם כי האמינו שזה מה שצריך לעשות
"חמאס השלימה את השלב הראשון והחלה את העמקת ההישג תוך המשך מימוש פשיטות. במוקד, הגעה לעומק הארץ על גבי מכוניות; גא"פ הצטרף למבצע וככל הנראה מימש חטיפה", נכתב בה. אחרי פירוט מעגלים של בידוד וחסימות נאמר שם כי, "יש לוודא כי כל החסמים מכירים את ההנחיות ואת כיוון החסימה - אין מעבר לתוך שטח הארץ ואין הכנסת אזרחים למרחב רצ"ע", כלומר הפקודה רומזת כי יש לעצור כל ניסיון לקחת אזרחים ישראלים לתוך הרצועה.
בסעיף 7 כבר נאמרים הדברים מפורשות: "סדר העדיפות העליון לתקיפה הוא מרחב ההגנה ומניעה של תקיפות, אין לאפשר נסיגה של כוחות אויב לתוך שטח הרצועה ויש לעצור כל ניסיון כזה בכל מחיר".
10 צפייה בגלריה
בצה"ל השתרשה במשך השנים האמירה לפיה ''טוב חייל מת מחייל חטוף''. אימוני חמאס על חטיפת חייל
(צילום: mmgaza@)
בצה"ל אומרים כי לא הפיקוד ולא אלוף הפיקוד הכריזו על נוהל חניבעל, אך לא משיבים לסדרת שאלות שנוגעת לעצם קיומו של הנוהל בצבא, אותו נוהל שבוטל אין ספור פעמים, בבוקר 7 באוקטובר; הדמיון לניסוח הפקודה המקורית, לרבות המילים "בכל מחיר" שהוכרזו כבלתי חוקיות; או המידע שהיה בידי מפקדת הפיקוד על הסיכוי שבתוך הרכבים שבהם התחילו לצלוף מסוקי הקרב והכטב"מים, יש אולי גם חטופים.
על פי כמה עדויות, חיל האוויר פעל על פי הנוהל הזה – כלומר שיש לעצור כל ניסיון לעבור את הגבול ואזור החיץ "בכל מחיר" – ובמאמץ המרוכז של כוחות היבשה והאוויר מצאו את מותם באזור ההוא בלבד כ־1,000 אנשי חמאס או ה"מסתננים" הנלווים להם. מספר עצום. גורמים שהיו מעורבים בקרב מצד חיל האוויר אומרים כי היה להם ברור שיש סיכוי כי הם פוגעים גם בחטופים, אבל לא הייתה שום ברירה אחרת, גם כי זו הפקודה שקיבלו, וגם כי האמינו שזה מה שצריך לעשות.
בשבוע שלאחר השבת השחורה בדקו חיילי יחידות מובחרות, ביוזמת פיקוד הדרום, 70 רכבים מהתווך שבין יישובי העוטף לגדר ומעט מעבר לגדר, רכבים שלא הגיעו לעזה משום שספגו בדרך ירי מסק"ר או טנק או "זיק" שעצר אותם ופגע לפחות בחלק מיושבי הרכבים, בדרך כלל הרג אותם. החיילים העבירו לישראל עשרות רבות של גופות, רובן הגדול גופות של מחבלי חמאס ומקצתן - של אזרחים וחיילים ישראלים. מאוחר יותר התברר כי ככל הנראה אנשי חמאס עצמם גררו לעזה גם גופות של ישראלים שנהרגו באותו יום. מדובר בסיפורים ובמראות קשים מאוד.
חשוב לומר את הברור - לא משנה איך ישראלי או עובד זר החטוף בידי חמאס, מצא את מותו מהרגע שנחטף - מכדורי חמאס, ממחלה שלא טופלה, מפציעה קשה ואיבוד דם או מבניין שקרס עליו בעת הפצצה ישראלית - מי שאשם במותו הוא חמאס ורק חמאס. הוא הביא אותו למצב הזה, והוא האחראי הבלעדי לכל פגיעה בו. לא מבחינת החוק הישראלי, לא באשר לחוק הבינלאומי, ולא לפי ערך כלשהו או אתיקה - אין לישראל או לישראלים אשמה, רק לחמאס.
אבל בסופו של יום, חטוף שמצא את מותו תוך כדי קרבות 7 באוקטובר או המבצע הקרקעי - אם נפל עליו הבית, או שנחנק במנהרה שהופצצה, או שחמאס רצח אותו תוך כדי מבצע חילוץ, או שחיילי צה"ל זיהו אותו בשוגג כמחבל, למרות שהרים דגל לבן - יש לכך משמעות אחרת.
"ראש הממשלה שלי, הקבינט שלי, מבצעים על אזרחים ואזרחיות שנחטפו מביתם נוהל חניבעל", אמרה השבוע קרובה של החטוף עופר קלדרון. "אנחנו הורגים את אנשינו"
עם זאת, חשוב להבהיר כי במלחמה הזאת צירוף המילים "נוהל חניבעל" מעלה ברירות שטן נוספות. מה שקורה לחטופים בתוך עזה הוא לא חניבעל כי אין פה מניעת חטיפה, אבל השאלה האם מותר לסכן חטופים כדי להשמיד את האוייב – עולה במלא עוזה.
הדילמה, האם מותר לירות או להפציץ יעד חמאס כשיש לכל הפחות חשש מפני נוכחות של חטוף ישראלי בזירה, תוסיף ללוות את ישראל בחודשים הבאים, ותעלה השבוע בטונים קשים מאוד על סדר היום הציבורי. "מבצעים עלינו נוהל חניבעל", אמרה השבוע קרובתו של החטוף עופר קלדרון, נעם דן. "הקבינט שלי, ראש הממשלה שלי, שר הביטחון שלי, מבצעים על המשפחה שלי, על אזרחים ואזרחיות שנחטפו מביתם - נוהל חניבעל. אנחנו מבינים שאנחנו הורגים את אנשינו".
הדברים נאמרו שעה קצרה אחרי שמעיין, אימו של רון שרמן, שנחטף בחיים בידי חמאס וגופתו הוצאה מעזה במהלך המבצע, אמרה כי, "רון נרצח בכוונה תחילה בידי צה"ל, והתגובה של דובר צה"ל שטוען שלא ידעו היכן הם - שקרית". זאת, לאחר הודעת צה"ל כי לא ניתן היה לקבוע את סיבת המוות - תקיפת צה"ל או פעולה של חמאס.
לפי האם, מפקד המתפ"ש, בו שירת רון, אלוף ע'סאן עליאן, אמר לה כי צה"ל יודע היכן הוא מוחזק וכי כמה שבועות לאחר החטיפה אפילו התקבל ממנו אות חיים. "למרות זאת – החליטו להפגיז באותו מקום כדי לחסל בכיר בחמאס. הבן שלי הוקרב".
מעל קברו של שרמן הוסיפה המשפחה לוח משלה, כל כך שונה מהלוח הצבאי הסטנדרטי: "נחטף, הופקר, והוקרב בעזה על ידי ממשלת המחדל באסון 7 באוקטובר".
צה"ל לא נענה בינתיים לקריאות של המשפחות לערוך חקירה מקיפה באירועים הללו, כמו שלא נענה לקריאה של משפחות החטופים בבארי שנלקחו לבית בו רוכזו בני הערובה, "הבית של פסי" כפי שהוא מכונה מאז, ושמצאו את מותם שם, לחקור את שאירע.
לא ידוע האם תא"ל ברק חירם ראה בכלל את הפקודה שיצאה מפיקוד דרום כשהוא, קצין בכיר למוד קרבות ועז נפש, כבר היה עמוק בתוך האש. חירם, שמונה זמן קצר לפני המלחמה למפקד אוגדת עזה, שמע באותו בוקר ידיעות ראשונות על המתרחש לאורך הגבול, ויצא לגזרה כדי לבחון כיצד האוגדה המיועדת שלו מתפקדת. הוא כמובן לא שיער שתוך זמן קצר ימצא עצמו בלוחמה עקובה מדם.
בארבע אחר הצהריים בערך, הגיע תא"ל חירם לבארי וגילה שורה של צוותים לא מאורגנים של יחידות ישראליות שונות שנלחמות בחלקים שונים של הקיבוץ. קבוצה אחת של כוחות מיוחדים התמקדה בהתקדמות דרך החלק המערבי של בארי, בעוד שקבוצה אחרת קיבלה את האגף המזרחי. תיעוד מצלמות במעגל סגור שנבדקו בידי צוות מומחים של "הניו יורק טיימס" הראה חיילים כובשים מחדש את חדר האוכל של הקיבוץ, ומפנים תושבים פצועים דרך אותו שער צדדי שבו השתמשו התוקפים, שעות קודם לכן.
בביתה של פסי כהן, שם הוחזקו 14 בני הערובה, התפתח מצב מורכב. צוות ימ"מ ומחבלי חמאס החלו בחילופי אש. בני הערובה שהוכרחו לצאת לחצר האחורית נלכדו באמצע. לפתע, מפקד צוות הנוח'בה קם על רגליו והחל להתפשט. כמעט עירום, הוא תפס את אחת החטופות והוליך אותה החוצה מהבית, לעבר צוות הימ"מ, שמפקדו הורה מיד לאנשיו להפסיק לירות.
מפקד המחבלים הסגיר את עצמו לכוחות, אבל הירי נמשך. צוות משא ומתן שהגיע למקום נתן לו רמקול, שיקרא לחבריו להיכנע. חשיכה החלה לרדת וויכוח פרץ בין חירם ובין אנשי הימ"מ. לפי התחקיר שפורסם, האחרונים סברו כי חוטפים נוספים עשויים להיכנע. חירם רצה שהמצב ייפתר עד רדת הלילה. דקות לאחר מכן שיגרו המחבלים, כך לפי השחזור של חירם, רקטת אר־פי־ג'י. "המשא ומתן הסתיים", נזכר חירם שאמר למפקד הטנק. "פרוץ פנימה, אפילו במחיר של נפגעים אזרחים".
10 צפייה בגלריה
הטנק ירה שני פגזים, רק אחת מבני הערובה שרדה. הבית של פסי כהן ז''ל בקיבוץ בארי כפי שהוא נראה היום
(צילום: AP)
הטנק ירה שני פגזים לעבר הבית. כשפרצו הכוחות לתוך הבית הם גילו את הזוועה. רק אחת מבני הערובה שנותרו בבית שרדה.
זמן קצר אחרי שהסתיים הקרב על בארי, נכנסתי לקיבוץ. הסתובבתי שם לבד, בלי ליווי של דובר צה"ל או שומרי מידע אחרים. כשהתקרבתי לאותו בית מקולל, "הבית של פסי", סמוך לחדר האוכל, נחרדתי מממדי ההרס. היה ברור כי לא רק ירי או ירי תגובה של מחבלי חמאס ולוחמים התרחש שם, גם לא מראות השריפה שאיפיינו רבות מזירות הזוועה באותו יום - אלא הרס מסיבי של חלקים מהבניין ומהבניינים ליד, שדורש אמצעים או כוח אש גדול.
הבחנתי אז גם בדבר נוסף: נחיל עצום של חיילים, מאבטחים, קצינים ודוברים, שמקיפים כולם איש אחד - ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהגיע לביקור חשאי בבארי – ולוקחים אותו לראות את הבית הזה.
המשפחות של מי שנספו שם באותו יום דורשות תחקיר, ובינתיים לבטל את מינויו של חירם למפקד אוגדת עזה. קשה להניח כי יש סיכוי ליחסי אמון בין מפקד האוגדה הזה לתושבים הנזעמים. "בהתחשב בחומרה ובמורכבות האירוע, אנחנו דורשים מצה״ל לבצע חקירה מקיפה ושקופה לגבי ההחלטות והפעולות שהובילו לתוצאה הטראגית הזו", נכתב במכתב ששיגרו בני המשפחות של בני הערובה שנהרגו בביתה של פסי כהן ז"ל. "חשוב להבטיח שאמון הציבור, ערכי צה״ל ואחריות פיקודית ישמרו גם בימים קשים אלו". במקביל עצרו בני המשפחות את הריסת הבית, שעמד על סף מחיקה, כדי לאפשר חקירה של הזירה.
מדובר צה"ל נמסר לאחר פרסום התחקיר כי, "צה"ל נלחם בימים אלו בארגון הטרור הרצחני חמאס ברצועת עזה. צה"ל יערוך תחקיר מפורט ומעמיק בנושא לבירור הפרטים עד תום כשהמצב המבצעי יאפשר זאת, ויפרסם את הדברים לציבור.
"באשר לאירוע בני הערובה בקיבוץ בארי, בכל יישובי העוטף, לחמו בגבורה עילאית מפקדים, לוחמים, אנשי מילואים כיתות הכוננות ואזרחים אשר חירפו את נפשם בקרבות. הלחימה ארכה שעות רבות והתפרסה על פני זירות רבות, וכל מי שלקחו חלק בלחימה עשו הכול בכדי לעצור את המתקפה ולהציל חיים. מכל מקום, אין בכך כדי לגרוע מהצורך בתחקור האירועים וכך ייעשה. תא"ל ברק חירם הינו קצין עתיר זכויות, ערכי ומוערך, אשר נלחם בגזרת עזה באירועי השבעה באוקטובר, נלחם באומץ ותוך חירוף נפש, ומשתתף גם בימים אלו במלחמה.
"צה״ל משתתף בצערן של המשפחת שרמן ובייזר, וימשיך ללוותן. נציגי צה"ל עדכנו את המשפחות בכלל המידע המהימן והמאומת אודות יקירהן. בהתבסס על הדוח הפתולוגי שהוצג למשפחות, והמידע המודיעיני הידוע לנו, לא ניתן לקבוע את הגורם למותם בשלב זה. בידי צה"ל לא היה מידע אודות המצאות של חטופים במנהרה של מפקד החטיבה הצפונית של עזה.
"צה"ל אינו משתמש ברעל או באמצעים כימיים אסורים אחרים, בהתאם לדין הבין-לאומי".
אלוף במיל' עמידרור אומר כי אינו בקיא בפרטים של מה שאירע בבארי או לאורך הגבול ולכן אינו יכול לשפוט אותם, זולת לציין כי הביטוי "בכל מחיר" אינו מייצג את הנוסח או הכוונה מאחורי פקודת חניבעל המקורית.
שני קצינים בכירים מאוד, הבקיאים בחוק השיפוט הצבאי ובמאבקים הקשים שהתנהלו על נוהל חניבעל לאורך השנים, אחד מהם פצ"ר לשעבר, אומרים כי לגבי הפעלת הנוהל לאורך הגבול ב־7.10 יש בהחלט טיעונים לכאן או לכאן. מצד אחד - סיכון חמור לשלומם של חטופים שנמצאים ככל הנראה בתוך הרכבים; מצד שני - חוסר ידיעה באיזה מהרכבים אכן נמצאים החטופים והצורך להגן על הגבול ולהילחם באויב, כשאחת הדרכים, אם לא הדרך היחידה, היא לצלוף בכל מי שעובר חזרה לעזה.
לעומת זאת, שניהם אוחזים בדעה אחרת לגבי הפקודה של חירם בבארי. לדבריהם, קשה למצוא הצדקה להוראה, "משום שאפילו התנאים שנמנו בפקודה להפעלת נוהל חניבעל, שהוא לכשעצמו לא חוקי, לא מתקיימים כאן", כדברי אחד מהם: הקיבוץ נמצא כמעט חמישה קילומטר מהגבול, הבית היה מוקף כוחות צה"ל וימ"מ, ולא הייתה כל סכנה מיידית שבני הערובה ייחטפו לתוך עזה.
לפי שני הקצינים הבכירים, כשמדובר על בני ערובה נצורים עם מחבלים, ההוראה לטנק לירות על הבית, כלומר להשתמש בנשק שיש סיכוי סביר שעלול להביא למות החטופים, היא ככל הנראה פקודה בלתי חוקית. הפצ"ר לשעבר אף אמר כי "לא רק שמדובר על הוראה בלתי חוקית שלחירם, לפחות לפי האופן בו הדברים מדווחים בתקשורת, אסור היה לתת, אלא שייתכן מאוד וזה אפילו נוגע ברף של פקודה בלתי חוקית בעליל. כלומר במצב שהתרחש שם, אם הדיווחים נכונים, גם לכל אדם אחר - צוות אדם או גורמים נוספים, היה אסור - ללא שיקול דעת בכלל - לפעול על פי הפקודה הזו".
פורסם לראשונה: 00:00, 19.01.24
