בחודש שעבר ישבנו, אישי ואני, מול פקידת המשכנתאות בבנק. לבשנו מכנסיים מגוהצים ואת החולצות הכי נקיות שאדם עם שני פעוטות יכול למצוא בארון. פקידת המשכנתאות לבשה טי-שירט עם הכיתוב BreakTime. באופן אירוני, כך חשבתי תוך שאני מזיעה באופן שאינו תואם את שעת הבוקר המוקדמת ואת מערכת המיזוג של הסניף, זה מיטיב לסכם את מערכת היחסים בין מי שרוצה לקנות דירה לבין המדינה: האחד מוכן למשכן את חייו ל-25 שנים על מנת לנעוץ דגל באוורסט של הבורגנות ולהיות האדם הזה, הרציני, שחושב על העתיד, שרוצה להוריש לילדיו משהו מעבר לגנטיקה מפוקפקת, והשנייה רוצה לצאת להפסקת סיגריה ורוגלעך. כבר איתך אדוני, יש לי נפילת סוכר.
בישראל 2021 האזרח שכבר יכול להרשות לעצמו לרשום קירות על שמו בטאבו לומד על בשרו שהפסקות סיגריה עולות ביוקר. בחודש וחצי שלקחנו לעצמנו כדי להתלבט על הדירה זינק מחירה ב-200 אלף שקל. "ככה זה עכשיו, השוק בוער", הסבירה לנו מנהלת המכירות, והוסיפה: "ואם תקנו ותמכרו עוד שנה, עשיתם אקזיט".
אז הגשנו בקשה למשכנתה, רק כדי לגלות שכשקונים דירה מקבלן מחיר הדירה מוצמד למדד תשומות הבנייה, שעולה כל הזמן, וכל מייל שלא נענה, כל הודעת "מחוץ למשרד" מטעם הבנק, הקבלן או עורכי הדין – ואתם נקנסים בעשרות אלפי שקלים. למה את זה לא לימדו אותנו בבית הספר? ובכן, כי מעללי המלך כורש סודקים פחות את הנאיביות.
וירג'יניה וולף טענה כבר לפני כמעט 100 שנה שאישה זקוקה לחדר משלה אם היא מעוניינת לכתוב ספרים. ובכן, הדור שלי, על בניו ובנותיו, צריך בית משלו בשביל לכתוב למדינה הזו עתיד
הנתונים שהתפרסמו השבוע מלמדים שהמצב מחמיר והולך. במיוחד אם אתם זוג עם ילדים קטנים, כמונו, שרוצים לתקוע יתד; שרוצים לא רק קורת גג אלא גם להרגיש שייכים. שרוצים להכות שורש במובן העמוק, הסנטימנטלי, וכן, גם הרומנטי. שלא רוצים לשבת במרפסת השכורה ולחלום בהקיץ על רילוקיישן או על השקעה בנדל"ן יווני, אלא לחיות כאן ותמיד במדינה היפה והמשוגעת, כי אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי הולכת ומתייקרת.
לכן משבר הדיור הוא אגרוף בבטן. הרצון של זוגות צעירים ובוגרים, ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, לרכוש דירה הוא לא פינוק ולא פריבילגיה. ההמונים שמילאו את שדרות רוטשילד בתל אביב באוהלים בקיץ 2011 לא נלחמו רק על זכותם לדיור במחיר שלא מצריך סחר באיברים, אלא גם על הרצון להיות ישראלים.
נכון, רכישת בית היא לא תמיד המהלך הכלכלי החכם ביותר, אך היא הדרך הכי פיזית ומוחשית של אדם להתחייב למרחב שבו הוא חי. נסיקת מחירים שמנותקת מיכולתו הכלכלית של מרבית הציבור הולכת ומנתקת אותו – פיזית ומנטלית – מהמדינה.
הסופרת האיקונית וירג'יניה וולף טענה כבר לפני כמעט 100 שנה שאישה זקוקה לחדר משלה אם היא מעוניינת לכתוב ספרים. ובכן, הדור שלי, על בניו ובנותיו, צריך בית משלו בשביל לכתוב למדינה הזו עתיד.
- רתם איזק היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
