קוראים לו שמואל, בן 5 וחצי, תושב פריז, צרפת. הוא בא יחד עם אבא, אמא, אחיו ואחיותיו, במסע משפחתי מיוחד לישראל, לבקר את אחיו הגדול, בנימין. אבל הוא איננו. בנימין, סמ"ר בנימין לב, לוחם בגדוד 202 שבחטיבת הצנחנים, היה בן 23 בנופלו. הוא נפל בכ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, עת נלחם כאריה על אחיו בכפר עזה.
בעיצומו של היום השחור, מיהר בנימין לכפר עזה, לזירת התופת, וחבר לכוח לוחם. הוא נתקל במחבלים שירו ללא הפסקה. אחד מהחיילים נפגע והחובש מיהר לטפל בו, אך התקשה לגרור אותו למקום מסתור. בנימין, שראה זאת, רץ לסייע כדי למשוך את הפצוע למחסה. תוך כדי אש כבדה. הוא נפגע מכדור, שיצר דימום פנימי, פונה לקבלת טיפול וכעבור זמן קצר הרופאים קבעו את מותו.
שמואל הקטן הגיע עם בני משפחתו למסע בעקבות בנימין אחיו, שאותו בקושי הכיר. מגיל 14 בנימין כמעט לא היה בבית, בשל לימודיו בישיבות בישראל ובהמשך בשירותו הצבאי. פעם בשנה, שמואל זכה לפגוש את אחיו. זה היה מפגש ששני הצדדים חיכו לו מאוד.
ועכשיו, הם שוב נפגשים. תחילה, עלה שמואל עם הוריו ובני המשפחה לקברו של בנימין. האח הקטן הדליק נר נשמה, ליטף את המצבה וניסה להבין איפה בנימין והאם יש סיכוי שאי פעם יראה אותו שוב. "בעזרת השם, בתחיית המתים נזכה שוב לראות את בנימין שלנו", ניחם אותו אביו, הרב נתנאל לב, מחשובי רבני חב"ד בצרפת. שמואל הנהן בהבנה ונזכר בפגישה האחרונה ביניהם.
ומשם, שמואל מבקר בכפר עזה, המקום שבו נפל אחיו. הוא מבחין בתמונתו בשער הצהוב בכניסה. "הנה בנימין", הוא קורא בקול. הוריו ואחיו מביטים במבט רציני על תמונת בן המשפחה הלוחם, הגיבור, ושל יתר חבריו, שנפלו על הגנת הארץ. הם נכנסים פנימה, פוסעים אל תוך היישוב. ועכשיו כולם, וגם שמואל, עומדים בסמוך לגדר הביטחון האפורה. שם, ממש, אחיו הגדול של שמואל מסר את נפשו ונלחם עד הסוף המר, מול חיות האדם. שמואל התרגש ורקע עם רגליו על שברי האבנים, עדים אילמים לזוועה שהתחוללה פה לפני שנה וקצת.
עם שתי כפות ידיו, שמואל נוגע בחול, מי יודע מה הוא מדמיין ברגעים האלה. כאן, במקום הזה, אחיו, בעל הלב הענק, נתן לתושבי כפר עזה, ללוחמים, לכולנו, את ליבו. כשהסתער, כשנלחם, כשנאבק בכוחות הרשע הארורים, עד הרגע בו נפל על קידוש השם.
הוריו שומעים מחיילים ומחברים זיכרונות על רגעיו האחרונים של בנם. קבוצת תיירים שמבקרת במקום מבקשת להבין מיהו הרב החרדי שצנח לזירה
בינתיים, הוריו, שומעים מחיילים ומחברים זיכרונות על רגעיו האחרונים של בנם. קבוצת תיירים שמבקרת במקום מבקשת להבין מיהו הרב החרדי שצנח לזירה. "אני מגיע מצרפת, הבן שלי היה חייל בודד", פתח אביו, "קיבלתי את ההודעה על נפילתו מיד לאחר החג. שנה אחרי, הגענו לכאן, לראות את המקום בו נפל בנימין".
הוריו של בנימין עלו לקברו בדיוק ביום הנישואין שלהם, כשבאותו ערב הם גם חגגו אירוסין לאחת מבנות המשפחה. מעגל החיים מתערבב. בנימין לא נשאר מאחור. בנימין היה חייל בודד בהגדרה הצבאית, אבל הוא ממש לא בודד. לא בחייו, גם לא במותו.
"אנחנו עם אחד ואנחנו כולנו ביחד", אמר הרב לב לקבוצת התיירים הישראלים שהביטו בו בהערצה ובכאב, "כל אחד עם ההבדלים מייצר את העם הנפלא שלנו. ככה זה בתזמורת, כל אחד עם כלי אחר, וכך נוצרת פילהרמוניה נפלאה. אם היינו אותו דבר, היינו רובוטים. במקום אחים לנֶשֶׁק, צריך לומר אחים לְנַשֵּׁק. כולנו אחים".
מול האב החרדי והמ"פ החרדי שהצטרף לביקור, עומדים חברי הקבוצה, מכל גווני הקשת הישראלית – וכל השיח המקטב נעלם לו. אחים מול אחים, שיוצאים מהמסכים ופוגשים את המציאות. שמביטים עין בעין בכבוד ובהערכה ומבינים שכולנו משפחה אחת.
השם ייקום דמו של בנימין.
מנחם כהן הוא עורך בתקשורת החרדית
