חברי הממשלה אמרו שזכויות נשים לא ייפגעו. כשעשרות אלפי נשים לבושות אדום יצאו לרחובות הם אמרו שהן מגזימות, הגדירו את המחאה כאליטיסטית וכינו אותן בזלזול פריבילגיות ומשועממות. "אין בידי את ההכשרה המקצועית לסייע לנשים שמתחפשות לשפחות", אמרה מעל בימת הכנסת השרה שאמונה על קידום מעמד האישה, מאי גולן. כשח"כ אבי מעוז טען ש"התרומה הגדולה ביותר של נשים למדינה היא שהן יינשאו ויגדלו משפחה לתפארת", הם בחרו בזכות השתיקה. לא אישרו, אבל גם לא התרעמו או גינו. גם כשנציב שירות המדינה הורה להדיר 51 אחוז מהאוכלוסייה ולהפסיק לפרסם מכרזים וחוזרים על תפקידים בלשון נקבה, ולהשתמש אך ורק בלשון זכר.
לוועדה לקידום מעמד האישה הם לא הגיעו, גם אחרי ש-18 נשים נרצחו. אבל בשדולה למען האישה החרדית והדתית שדנה ב"זכות להפרדה מגדרית" נכחו שתי שרות, שישה ח"כים מהקואליציה וסגן שר אחד - כמובן ברוב גברי. כשאמצעי התקשורת העבירו עליהם ביקורת על פגיעה במעמד האישה הם קראו לנו שקרנים ותועמלנים, וסיפרו בגאווה שלראשונה יש משרד ייעודי לקידום מעמד האישה, ושרה, ותקציב. אבל המציאות מספרת סיפור אחר, ועם סיומו של המושב השני של הכנסת וכניסתה לפגרה, אפשר לומר בבירור: הממשלה הנוכחית לא הסתפקה בלבלום מגמות של צמצום פערים, היא העמיקה אותם לתהומות חדשות שצריכות להדאיג את כולנו.
אם יש משהו שאפשר ללמוד ממגמות שנראות בעולם הוא ששום דבר לא ברור מאליו. מאבקים חברתיים, גם כאלו עם ותק ושורשים עמוקים, יכולים להיבלם ואף להיכנס לרגרסיה. ביטול הזכות להפלה במדינות רבות בארה"ב הוא אולי הדוגמה המובהקת ביותר לכך בהקשר של זכויות נשים. אל תגידו "לנו זה לא יקרה", אל תחשבו שאנחנו חסינים.
בשבוע האחרון סיפרנו על הפגיעה המתמשכת בזכויות נשים על ידי הממשלה, מהרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים, שכבר היום רומסים זכויות של נשים, ועד לקידום הפרדה מגדרית במקומות ציבוריים. על הכישלון במאבק בפשיעה בחברה הערבית שלוקח מנשים ערביות את הזכות לביטחון במרחב הציבורי. על ביטול ופגיעה בפוטנציאל של חוקים שמטרתם להוציא נשים ממעגל האלימות. על חוסר ייצוג של נשים בכנסת ובממשלה וחיסול הרשות לקידום מעמד האישה. ואלו רק חלק מהצעדים שנעשו בחודשים האחרונים ופוגעים במעמד האישה בישראל.
"אני מתמודדת עם איומים, אבל המדינה לא מגינה עליי", סיפרה אישה שברחה ממערכת יחסים אלימה. "בחיים שלי לא התמודדתי עם מצבים כאלה, אף פעם לא מנעו ממני לעלות על קו", שיתפה אותנו בחורה צעירה שנאסר עליה לעלות לאוטובוס רק בגלל היותה אישה. "התחושה שלי היא שאי אפשר להיות ברחובות, שהמרחב הציבורי מאוד מסוכן", תיארה אישה ערבייה את המציאות הבלתי נתפסת במגזר. "עמדתי שם מפגש אחר מפגש והשמעתי את אותן טענות - שהוא היה אלים, שהוא היה אונס אותי, שהוא היה רודה בי ושולט בי ברמה הכלכלית", סיפרה בכאב אמא לשני ילדים, שבית הדין הרבני מסרב לשחרר אותה מנישואים אלימים וטראומטיים כי בעלה ברח מהארץ ולא מגיע לדיונים. "אם החוק הזה היה עובר, נשים היו יודעות לצאת ממערכת יחסים לפני שהיא מגיעה לאלימות קשה", תיארה אישה שהייתה כלואה במערכת יחסים אלימה את המשמעות של הפלת החוק למניעת אלימות כלכלית.
"איכות ההחלטות נפגעת בצורה דרמטית בחדר שאין בו מספיק ייצוג נשי", אמרה לנו אתמול סיגל מורן, מנכ"לית משרד הרווחה לשעבר. גם היא, כמו מרבית המנכ"ליות שכיהנו בממשלה הקודמת, פוטרה והוחלפה במנכ"ל - וזו כנראה מהות הכול. עוד בתחילת ימיה ספגה הממשלה ביקורת רבה על תת-ייצוג של נשים. על כך שמתוך 32 שרים בממשלה, ישנן רק שש שרות - פחות מ-20 אחוז. שבוועדת השרים למאבק ביוקר המחיה יושבים 14 שרים, לעומת שרה אחת בלבד. גם בקבינט המדיני-ביטחוני ישנה בסך הכל שרה אחת לעומת תשעה שרים, ובוועדת השרים לענייני חקיקה ישנם תשעה שרים ורק שתי שרות. אפילו בוועדת השרים לקידום מעמד האישה יש רק שש שרות לעומת שמונה שרים.
"מצעד השפחות" בחיפה, לפני שבוע
(צילום: ליאור אל-חי)
אז הם אמרו שזכויות נשים לא ייפגעו, אבל הקולות שהגיעו בחודשים האחרונים מהקואליציה, לצד הצעות חוק, החלטות תקציביות והפיכה משפטית שמאיימת לנטרל כל מנגנון שבכוחו להגן עלינו - מוכיחים אחרת. זהו לא איום או נבואת זעם, אלו מגמות שמתרחשות כאן ועכשיו. והנתונים, ובכן, הם מדברים בעד עצמם: לפני חודשיים דורגה ישראל במקום האחרון בשוויון מגדרי, לצד יפן, בהשוואה למדינות ה-OECD לפי דוח ה-SIGI. מדובר בדוח שמטרתו היא לספק אינדיקציה לאופן שבו חוקים, נורמות חברתיות ופרקטיקות מדינתיות מעמיקים או מצמצים פערים בין גברים לנשים.
חודש לאחר מכן, ישראל צנחה ב-23 מקומות בדוח המגדר הגלובלי של הפורום הכלכלי העולמי. מדובר במדד הוותיק ביותר העוקב אחר ההתקדמות של המאמצים של מדינות רבות לצמצם פערים. ההידרדרות החריפה ביותר נרשמה, איך לא, בהעצמה פוליטית, שבוחנת בין היתר את כמות הנשים בכנסת ובממשלה. בפרמטר זה דורגה ישראל במקום ה-96, לעומת 61 אשתקד.
את המילים הללו אני כותבת בבעתה, כעיתונאית המסקרת נושאים חברתיים ושומעת על בסיס יומי נשים שזכויותיהן נרמסות. שמודרות מהמרחב הציבורי, שלא מקבלות הזדמנות שווה במקומות עבודה ומרוויחות פחות רק מעצם היותן נשים. שכלואות במערכות יחסים הרסניות ללא הגנה. אני כותבת אותן גם כאישה שמרגישה שהקרקע נשמטת לה מתחת לרגליים. אני מסתכלת על בחורות צעירות שמתבגרות באקלים הזה, ומבינה שאת היקף הנזק נלמד רק במרחק הזמן. אבל אין ספק שכבר עכשיו ניתן לומר בביטחון: אנחנו הולכים ומתרחקים ממציאות של שוויון זכויות.
