ועידת החינוך מאורגנת על ידי קבוצת "ידיעות אחרונות" בשיתוף נותני חסות
"צריך לדבר עם התלמידים בגובה העיניים, אבל ללא ספק לתת להם גבולות ברורים. זו הדרך היחידה לחנך אותם ולקבל מהם כבוד והערכה", אמר לוועידת החינוך של ynet ו"ידיעות אחרונות" רועי קריב, מנכ"ל ובעלים של רועי קריב, המרכז להוראה פרטית.
"הדבר שאני אומר לתלמידים שלי ולצוות שלי, שהמטרה שלנו להיות מורי דרך לתלמידים ולא עוד 'מורה על הדרך'. אני חושב שמורה דרך שונה מאוד ממורה רגיל. אם אתה מחנך או לא מחנך, אתה צריך להיות היום בשביל הנוער. מורה דרך זו דמות שקודם כל מסתכלת לילד בגובה העיניים, שהילד יכול להסתכל בלבן של העיניים של הדמות שמולו ולראות שהיא רוצה בטובתו.
"אני חושב שמורה דרך זו דמות שלוקחת את הילד יד ביד, משרטטת איתו ביחד את השביל המשותף לעבר הצלחה ובו בעת תוחמת לו גבולות - אנחנו בסוף לא חברים שלהם, אנחנו המבוגר האחראי". צפו בריאיון המלא בוועידה עם יעל ולצר:
ועידת החינוך 2024 - ללמוד אחרת: ריאיון עם רועי קריב, מנכ"ל ובעלים של רועי קריב, המרכז להוראה פרטית
(צילום: ירון ברנר)
ספר קצת על עצמך.
"אני עורך דין, בעל תואר שני בתקשורת פוליטית ועוד כל מיני דברים שאספתי בדרך, אבל בעיקר אני קודם כל מורה ומחנך. יש לי קמפוס גדול שיש בו בעצם שני מסלולים: מסלול אחד, שפועל בשעות אחר הצהריים, של שיעורים פרטיים אחד על אחד, זוגות, שלישיות, רביעיות, מרתונים לפני בחינות שוטפות, לבגרויות; ומסלול נוסף שהוא המסלול של הבוקר, שהוא תיכון פרטי לתלמידים בכיתות ט' עד י"ב שבחרו, אני מדגיש בחרו, לעזוב את בית הספר שלהם ולהגיע אלינו ללימודים, כמו שאמרתי בקבוצות קטנות, יחס מאוד אישי ותוכנית ערכית-חינוכית עשירה מאוד. יש אצלנו טיולים שנתיים, משלחת לספרד בעקבות גירוש יהודי ספרד, מסע לפולין שעכשיו חזר למפה, שת"פים עם צה"ל שהסיום שלו בצוותא לתלמידי כיתה י"א, הרבה הרצאות, שיעורי העצמה, תוכנית משמעותית מאוד".
רועי קריב: "בעבר אני הערכתי את המורים ואת המנהלים כי קראו להם ככה. היום התלמידים ממש לא מעריכים את האדם בגלל הטייטל שלו, אלא רק בזכות המהות שלו. כלומר הם מסתכלים מי עומד מולם, וברגע שעומד מולם אדם שאכפת לו מהם, שיש לו תקשורת טובה איתם, שהם באמת מאמינים, באמת ובתמים שרוצה בהצלחה שלהם, הם ייתנו לו את הכול"
מתי החלטת שאתה רוצה להיות איש חינוך?
"זה בא מהבית, יש לי אמא מורה למקרא, הייתי בכמה תפקידי הדרכה ולאורך כל המסלול שעשיתי במהלך חיי, תמיד הלימוד היה דבר משמעותי. כבר כשהתחלתי ראיתי שהנוער צריך משהו אחר לגמרי, וזה חלק מהאידיאולוגיה שלנו היום בבית ספר - שהמורה צריך להיות מזן אחר לגמרי ולא כמו כשהייתי ילד".
יש מורים שהם גם מחנכים. אתה מפריד בין הדברים, זאת אומרת אתה חושב שמקצוע המורה הוא דבר אחד ומקצוע המחנך הוא דבר אחר?
"אני חושב שקל לילדים לקבל את הגבולות ממישהו שהם מעריכים. בעבר אני הערכתי את המורים שלי או את המנהלים כי קראו להם ככה, כי אני המורה או אני המנהל. כיום התלמידים ממש לא מעריכים את האדם בגלל הטייטל שלו, אלא רק בזכות המהות שלו. כלומר, הם מסתכלים מי עומד מולם, וברגע שעומד מולם אדם שאכפת לו מהם, שיש לו תקשורת טובה איתם, שהם באמת מאמינים, באמת ובתמים שהוא רוצה בהצלחה שלהם, הם ייתנו לו את הכול, ומהמקום הזה קל לך, אחרי שאתה מגדיר איתם את הדרך המשותפת ואת הגבולות - והגבולות צריכים להיות מאוד ברורים, מאוד מובנים וגם מאוד קצרים, זה לא רשימה. כשאני הייתי תלמיד, אני חתמתי על 13 עמודים של תקנון בבית ספר, זה לא ככה".
כמה אתה זוכר מהם?
"כלום. אבל התקנון צריך להיות מאוד פשוט, מאוד נורמלי, כמות סעיפים מאוד קטנה, אבל מקסימום אכיפה, כי אם אנחנו לא נאכוף את מה שאנחנו מתחייבים אליו, רמסנו את הגבולות לבד - וזה המאבק היומיומי שיש לנו אנשי החינוך".
מערכת החינוך של היום לא שונה בהרבה מבחינת התכנים ממה שהיה פעם, אבל אחד הדברים שכן צריך להבין זה איך להביא להתפתחות של הילדים בתוך המערכת הזאת. עד כמה המנטורינג עוזר בדבר הזה?
"אני חושב שהרבה פעמים צריך לפרק אינטריגות חברתיות, לקבל תלמידים שלפעמים כבר נחבטו, וצריך לגרד אותם בשפכטל מהרצפה כדי שיעמדו על הרגליים".
ויש הרבה כאלה?
"יש כאלה. היום אתה לא יכול להיות מורה דרך אמיתי לילד אם אתה לא טועם ולו מעט מעולם המנטורינג, ועולם המנטורינג גם מסייע בכל מיני אינטריגות חברתיות, כי כשאתה בבית ספר קטן כמונו, אתה רואה את הילד ב-360 מעלות. בסוף בית הספר הוא כמאתיים תלמידים, אתה חשוף להכול, ועולם המנטורינג גם מאפשר לנו לקיים איזשהן קבוצות ולדעת לפרק לגורמים.
"המצבים לא פשוטים, יש דברים מאתגרים ולומדים מפגישה לפגישה, ואז זה חלק ממה שהצבנו לנו כיעד, הבנו שיש לנו יותר זמן להתעסק גם בדברים האלה, וזה משפיע על הלימודים. ילד שלא פנוי רגשית, לא מסוגל וגם לא יגיע ליכולת".
בית ספר הרי הוא עסק, אז מה קורה במלחמה, עד כמה אתה מרגיש שיש פגיעה? צריך היערכות אחרת? מה עושים עם המצב החדש?
"כשהתחילה המלחמה זה באמת תפס את כולנו בהלם, אנחנו כבר בשבת סביב שבע וחצי בבוקר היינו בהודעות להורים ולילדים ולהגיד להם אנחנו פה, נמצאים איתכם פה. שלושה ימים ראשונים היינו אמורים לבצע שיחות. הקמנו מערך של חוסן כדי באמת לבצע שיחות עומק יותר עם הילדים.
"נאבקנו לחזור לשגרה כמה שיותר מהר, ולשמחתי היה שיתוף פעולה מצד משרד החינוך לחזור כמה שיותר מהר, להציג תוכנית, ויש לנו מרחבים מוגנים גדולים. חזרנו, ולאט-לאט גם החזרנו מופעים פדגוגיים מתוך הבנה שגם בשגרה הלא פשוטה הזאת הילדים זקוקים לשגרה. דווקא בתקופה הזאת, כשרע, זקוקים גם להצלחות קטנות, כי איך אתה בונה מוטיבציה של ילד? הצלחות גדולות שנבנות מדברים קטנים. הילדים היו כמהים לזה, גם בהיבט החברתי ובטח בתקופת מלחמה - איזושהי נקודת אור בתוך עולם לא פשוט".
למען הגילוי הנאות מה שנקרא, אני למדתי חינוך, ואני זוכרת את אחד הדברים שלימדו - "חנוך לנער על פי דרכו". זה משהו שאפשרי כיום?
"זה אתגר יומיומי, כי מצד אחד יש תלמידים מצטיינים או קרייריסטים שהגמישות הנדרשת גדולה יותר, ומצד שני כשאתה מתחשב בהם הם מחויבים יותר. יש תלמידים שמחפשים את הקבוצות הקטנות יותר, וגם כאן תופרים את החליפה שמתאימה להם. יש תלמידים שלומדים בבית הרבה מאוד בשיעורים פרטיים, ואנחנו אומרים שהבית הוא לא המקום, לא פלטפורמה שיכולים ללמוד בה. כל ההתאמות שאנחנו עושים הן בדיוק 'חנוך לנער על פי דרכו', ונקודה משמעותית שאנחנו צריכים להיות זה תמיד שהמבוגר יאמין בילד".
