נסטיה קלמניוק, 15, תלמידה מקריבי ריה
במרכז הסיוע לפליטים אנחנו פוגשים את קלמניוק. היא יושבת באוהל מאולתר שהוכן ואוכלת מרק. גם אמה ואחותה הקטנה, בת שנתיים וחצי בסך הכול, נמצאות איתה. קלמניוק מחכה להסעה שתיקח אותה ליעד הראשון שלה בפולין, ונכון לרגע זה היא לא יודעת היכן תישן. "יש הרבה ילדים קטנים", היא אומרת. "המלחמה תיגמר ואנחנו נחזור לאוקראינה, אם זה יתאפשר. בימים האחרונים היה פחד גדול. כולם היו עצבניים כי הייתה אפשרות שיפציצו אותנו, והמקלטים לא באמת מגינים. לכן אין טעם להסתתר שם, אז החלטנו לעבור למקום אחר, כי הכול נהיה מאוד קיצוני".
סטס דרז'ק, 10, תלמיד מוויניצה
לצד סבתו הלנה הבקו, דרז'ק מסתובב חסר מנוחה בנקודת הסיוע לפליטים. הוא מדבר במהירות ובביטחון, ובין לבין רץ אל השוטרים הפולנים ומבקש להצטלם איתם: "אני רוצה להודות לנשיא פולין וראש הממשלה של פולין שקיבלו אותנו. על זה שמספקים לנו מזון, ודואגים לנו. אני גם רוצה להודות לנשיא וולדימיר זלנסקי שלא ברח בכלל ומחזיק מעמד. הוא מגן על המדינה שלנו. רוצה לאחל לו הרבה מזל ואושר. תחי אוקראינה!".
ויקטור פסיסניצ'נקו, 64, פנסיונר מחרקוב
מיעוט מבין הפליטים המבוגרים הם גברים. הסיבה לכך היא שגברים בגיל 18 עד 50 הם מחוייבי גיוס ולכן אינם יכולים לצאת מהמדינה. בשל גילו, פסיסניצ'נקו הצליח להימלט לפולין. "הגעתי לכאן כדי להציל את החיים של הבת שלי ושל אשתי", הוא אומר. "בניגוד לרוסים, מדינות אירופה תומכות בנו ומביעות עמנו סולידריות. אני יכול לצאת מאוקראינה בניגוד לגברים אחרים בגלל הגיל שלי ובגלל שהיו לי בעיות רפואיות. אני הולך להישאר כאן היום ואולי מחר, אבל אחת הסיבות המרכזיות לכך שאני כאן זה הבן שלי שקרא לי לעזוב את חרקוב. לפני כמה ימים הוא ביקש ממני לעזוב וזה מה שגרם לי לעשות את זה. המצב בחרקוב היה מפחיד, אבל לא מפחיד כמו עכשיו".
מילנה ביליאבסקיה, 14, תלמידה מקייב
מילנה, נערה מבירת אוקראינה, מחכה בתחנת הרכבת של פשמישל. "המצב מאוד מורכב", היא אומרת. "קודם פינו את סבתא למקום אחר, ואז נסענו בתקווה שיהיה יותר שקט ורגוע, אבל בפועל זה היה גיהינום. אני זוכרת מלא פיצוצים ומטוסים בשמיים. אנחנו התחבאנו. היה מאוד מפחיד. נבהלנו מאוד ולאחר מכן אף אחד לא רצה לנסוע, כי לא היה ברור מה מחכה לנו מעבר לגבול. בסוף יצאנו כי החברים שכנעו אותנו, ועכשיו ממתינים לנו מעבר לגבול. אנחנו ממש לא רוצים מלחמה. אוקראינה לא רוצה מלחמה. התושבים סובלים מאוד ואני מקווה שהכול ייגמר מהר ושאנחנו נשוב למולדת. לסבתות, סבים, להורים".
דיאנה יאצינה, 21, סטודנטית מדניפרו
יאצינה מחכה בתור בתחנת הרכבת עם מזוודה. הערב כנראה תגיע לוורשה, אבל עדיין לא ברור לה איך ייראו הימים הקרובים שלה. עד המלחמה הייתה סטודנטית לתיירות, אך כעת כלל לא ברור לה האם תסיים אי פעם את הלימודים. "לא סיימתי את הלימודים שלי וזה גורם לי להרגיש נורא. כל כך חיכיתי לסיים את התואר שלי ולקבל את התעודה. למדתי במשך ארבע שנים ואהבתי את זה. חיכיתי מאוד להתחיל לעבוד בתחום, אבל אני לא יכולה לעבוד כרגע. אין תיירים כי יש מלחמה. אף אחד באוקראינה לא יודע מה יהיה, ואף אחד לא עושה תוכניות".
הלנה הבקו, 80, פנסיונרית מוויניצה
את הלנה אנחנו פוגשים באחד ממוקדי הסיוע לפליטים שהוקמו בצד הדרך, כחמישה קילומטרים מהגבול. היא יושבת על כיסא, לצד הדברים שהספיקה לארוז, ובוחרת לדבר איתנו דווקא על הדאגה של הפולנים לשכניהם ממזרח. "היום הגענו לפולין", היא אומרת. "אני הגעתי עם שני ילדים ממחוז ויניצה. אנחנו מודים מאוד לעם הפולני, לנשיא פולין, לשוטרים, למשמר הגבול. הם קיבלו אותנו יפה, עוזרים ונותנים לנו אוכל. הם אפילו עוזרים לסחוב חפצים, עוזרים בכל מה שהם יכולים. זו אחת מהמדינות שעוזרות לאוקראינה הכי הרבה".
ולריה קלימניוק, בת שנתיים וחצי, מקריבי ריה
באוהל הסיוע יושבת גם טטיאנה קלימניוק, בת 33 מקריבי ריה, מחזיקה את הבת הקטנה ולריה. היא הגיעה לכאן מאזורי הקרבות במזרח המדינה, ונראה כי היא מתביישת מעט לספר על מצבה החדש. "הילדים צעקו כל הדרך שהם רוצים הביתה", היא מספרת. "בדרך כלל התינוקת לא בוכה אבל היא פרצה בבכי כשאבא נפרד מאיתנו. יש לנו הרבה ילדים קטנים. נמאס לנו לרוץ למקלטים באזעקות, המקלטים לא בטוחים".
דאשה קלרינה, 12, תלמידה מדונצק
קלרינה מחכה עם בני המשפחה שלה על שפת הרציף בתחנת הרכבת. כמו רבים אחרים, זהו גם היום הראשון שלה בפולין. קלרינה מספרת שהיא רוצה לחזור לבית שלה, ולשגרה שהיא כל כך אוהבת. "אנחנו רוצים לחזור לאוקראינה", היא אומרת. "יש לי אבא שם, סבא וסבתא וגם אחותי עוד באוקראינה. אני רוצה שהמלחמה תיעצר ואני רוצה לחזור ללמוד בבית הספר. כרגע הפחד הכי גדול שלי הוא מהפיצוצים, ואני דואגת לקרובים שלי".
יוג'ין דודקין, 17, סטודנט מדניפרו
את דודקין אנחנו פוגשים מחוץ לתחנת הרכבת בפשמישל. הוא נראה מבולבל ומעט אבוד, זהו היום הראשון שלו בפולין. הדבר שמטריד אותו יותר מכל הוא העובדה שייתכן שלא יצליח לסיים את השנה הראשונה של לימודיו האקדמיים. "הגעתי לכאן עם אחיין ואחיינית שלי", הוא מספר. "אני כאן כי אני נמלט. אני לא רוצה לשמוע יותר פיצוצים או מטוסים שחגים מעליי. זה טירוף וזה מפחיד. אני לא יכול להסביר מה קורה, אבל עכשיו אני מרגיש חופשי. אני רק רוצה לחיות בשלום בלי פצצות ואנשים שהורגים אחד את השני. כרגע אני לא הולך לאוניברסיטה. יש לנו חופשה בגלל המלחמה, אבל אני לא אוהב לקרוא לזה 'חופשה'. זו לא חופשה, אלא מצב מוזר שמונע מאיתנו ללמוד".
יוליה קזלובה, 37, יועצת משפטית מקייב
זו לא הפעם הראשונה שקזלובה נמלטת מאזור קרבות על מנת להציל את חייה. בשנת 2014 נמלטה מהעיר דונייצק במזרח אוקראינה במלחמת האזרחים שהתרחשה אז במדינה. "לקח לי 24 שעות להגיע לכאן", היא אומרת. "אני מותשת. בדרך ילדים בכו, ואנשים הרגישו מיואשים. אני לא יודעת מה אעשה בפולין אבל אני חושבת שכמו כל אחד אחר, אמצא עבודה אחרת, לא כיועצת משפטית כפי שהייתי באוקראינה, אלא במשהו שמצריך כנראה פחות כישורים. אני לא רואה פתרון למצב הזה בזמן הקרוב, והמצב יישאר כך במשך שלושה חודשים עד חצי שנה. הדברים שאתה רואה פה איתי כמו המזוודה הזו, זה כל מה שיש לי".
