חברי הסגל האקדמי הבכיר באוניברסיטאות הכריזו בשבוע שעבר על סכסוך עבודה, וייתכן בהחלט שכשלעצמה מוצדקת דרישתם לעדכון הסכמי השכר, אך האופן שבו הם מנהלים את מאבקם אינו לגיטימי. ראשית כי הוא מתנהל על גבם של הסטודנטים, אולם צד זה של השביתה מוכר היטב ואין צורך להכביר עליו במילים. את הסיבה הנוספת שבגינה סכסוך העבודה הזה אינו מוצדק או מוסרי אני מכיר לצערי היטב ובאופן אישי.
במשך קרוב ל-20 שנה לימדתי כמרצה מן החוץ באוניברסיטאות ובמכללות בכל רחבי הארץ. כפי שיודע כל מי שמכיר את הממסד האקדמי הישראלי, תנאי ההעסקה של המרצים מן החוץ הם מחפירים ומשפילים. מדובר בעבדות של ממש. במכללות האקדמיות המרצים מן החוץ מהווים את מרבית סגל ההוראה, וגם באוניברסיטאות מספרם היחסי גדל בשנים האחרונות. אין להם עוזרי הוראה, הם מלמדים שעות רבות, ועובדים לעתים שנים ארוכות בתנאים אלה. על מענקי מחקר אין מה לדבר. הם מועסקים כל פעם לסמסטר בודד או שניים, ונאלצים לחתום על הסכם עבודה שלפיו לא יציבו דרישות לאחר שתקופת העסקתם תסתיים. כך נמנעים המוסדות להשכלה גבוהה מלפטר אותם באופן רשמי.
כשהתחלתי לעבוד בתנאים אלה ב-1995 עדיין הועסקו המרצים מן החוץ תשעה חודשים בשנה. אבל כשנה לאחר מכן חוקק החוק שלפיו לאחר תשעה חודשים חייב מקום עבודה לקבל את המועסקים כעובדים מן המניין ולא כעובדי קבלן, שזה בעצם מעמדם של המרצים מן החוץ. מה עשו המוסדות להשכלה גבוהה? קיצרו את משך ההעסקה השנתי של המרצים מן החוץ לשמונה חודשים. רשעות, אין לכך מילה אחרת.
יהיו שיטענו שמדובר במרצים פחות טובים, ובמיוחד חוקרים פחות טובים, ולכן אין המוסדות להשכלה גבוהה קולטים אותם כסגל תיקני. אך את זאת יכול לטעון רק מי שאינו מכיר את מה שקורה בשטח. ישנם מרצים מן החוץ "כרוניים", שגם ללא תקציבי מחקר עושים קריירות מחקריות מרשימות. לעומתם, יש לא מעט מרצים בכירים שלאחר שקיבלו קביעות בצעירותם עוסקים במחקר רק ברמה מינימלית, מלמדים שעות מעטות בשבוע, וגם את זאת עושים תוך הישענות על עוזרי הוראה.
חברי הסגל האקדמי הבכיר יכולים לטעון שהם אינם אשמים במצבם של המרצים מן החוץ, וכי לו יכלו לקבל תקנים ותקציבים נוספים היו קולטים את חלקם כמרצים תקניים. אך אין להימנע מהעובדה שכאשר הם יוצאים למאבק על תנאי ההעסקה שלהם הם תמיד נמנעים מלהיאבק גם על תנאי ההעסקה של המרצים מן החוץ. מושג הסולידריות של עובדים, שעמד שנים בבסיס רעיון השביתה, זר להם לחלוטין.
ד"ר נתנאל וולוךלמרצים מן החוץ תמיד היה קשה להתארגן כגוף מאוחד ואפקטיבי. חלקם עובדים כמרצים רק כתוספת לעבודה אחרת ולכן אין להם עניין בכך. אחרים חוששים שאם ינסו למחות או לשבות יאבדו את מקום העבודה שלהם, יהיה זמני, חלקי, דל ומנצל ככל שיהיה. מבחינה זו מצבם אף גרוע משל עוזרי ההוראה, שכן הללו במקרים רבים עדיין סטודנטים ולא בעלי משפחות הנאבקים על פרנסתם.
חברי הסגל האקדמי הבכיר מודעים היטב לכל הדברים הללו, אך למרות זאת אין להם בעיה להותיר את המרצים מן החוץ מאחור, כמו שגם אין להם בעיה לפגוע בסטודנטים. רבים מהם, במיוחד בחוגים למדעי הרוח, מכריזים כל פעם על דעותיהם הסוציאל-דמוקרטיות. הם בעד שוויון, הם בעד זכויות עובדים, חלקם אף מזדהים כסוציאליסטים. אבל רק בתיאוריה. הם חזקים מאוד בנושאים תיאורטיים ובחשיבה ביקורתית. אך דיבורים לחוד ומעשים לחוד, וכשזה מגיע למעשים הם אנוכיים כמו כל אחד אחר.
- ד"ר נתנאל וולוך הוא היסטוריון
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
