רגולטור התקשורת הממלכתי של רוסיה, Roskomnadzor, חסם בימים האחרונים באופן מסיבי כלי תקשורת שדיווחו על הפלישה לאוקראינה. לפי הקרמלין, לא מדובר ב"מלחמה", אלא ב"מבצע צבאי" שנועד להגן על רוסיה מפני המערב ועל דוברי רוסית מפני "רצח עם". משרד ההגנה במוסקבה מתעקש ש"הצבא לא פוגע בבנייני מגורים" באוקראינה. ביום שישי העביר הפרלמנט חוק המטיל עונש מאסר של עד 15 שנים בגין הפצת חדשות "מזויפות" על הצבא, מה שהגביר את מלחמת המידע סביב המתרחש. בזמן שהצבא האוקראיני מדווח על כעשרת אלפים חיילים רוסים הרוגים, רוסיה מסתירה את המספר האמיתי. הרשויות חסמו את פייסבוק, טוויטר ויוטיוב, ואפילו איימו על וויקיפדיה בשפה הרוסית בגלל אזכור מקרי מוות בקרב אזרחים אוקראינים וחיילים רוסים.
עד כאן רשימה חלקית אך מוצלחת של צעדים שנוקטת רוסיה במלחמתה בתודעת האזרחים שלה ובתודעת דוברי רוסית בעולם הצורכים ממנה תקשורת. רבים מבין אלה שמקבלים את האינפורמציה שלהם ממקורות רוסיים נוטים להאמין שכל הכתוב לעיל נכון. מבט על "המגזר הרוסי" ברשתות החברתיות ושיחות עם "רוסים רגילים", אנשים מהשורה, בעיקר מהדור המבוגר, מגלים שהם מאמצים את הנרטיב הרשמי של הקרמלין. מאז תחילת המלחמה הם שמים בגאווה דגלי רוסיה באווטרים שלהם וטוענים שהדיווחים על הרג אזרחים באוקראינה הם פייק ניוז.
חברה אוקראינית שנמצאת כעת בקפריסין סיפרה לי שראתה תיירים רוסים זועמים על כך שכרטיסי האשראי שלהם נחסמו. הם חשבו שזה לא הוגן כי לדבריהם הצבא שלהם יצא למבצע להגנה על הרפובליקות העממיות של דונייצק ולוהנסק, ושערים באוקראינה מופצצות על ידי "נאצים אוקראינים".
העבודה הראשונה שלי במוסקבה הציגה בפניי את האמנות האפלה בהטיה הפוליטית של תקשורת. עורך המגזין שבו עבדתי, מר צ'רנוב, הראה לי איך ניתן לעוות כמעט הכול בהתאם לצורכי התעמולה
בסקר של CNN שנערך לפני הפלישה אמרו יותר ממחצית מאזרחי רוסיה שהם תומכים ב"מבצע". כמה ימים לאחר מכן ערך מכון WCIOM (סוקר רוסי מרכזי בבעלות המדינה) סקר דומה, שהעלה ש-68% תומכים ב"מבצע". ידידי טימופיי חמלוב, סופר ומורה לצרפתית המתגורר בסנט פטרסבורג, כתב לי: "כל העסקים ורוב האליטה בפאניקה, גם חלק גדול ממעמד הביניים. אבל רמת התמיכה עד כה גבוהה. מיליוני פקידים, גורמי ביטחון ועניים נמצאים בטירוף צבאי".
זה בולמוס מיליטריסטי מהסוג שמזכיר את האווירה בתחילת מלחמת רוסיה-יפן בשנים 1905-1904 ואת הגרמנים לפני מלחמת העולם השנייה. האידיאולוגיה של אומה ממורמרת נושאת פרי. "המדינה מפוצלת בצורה קיצונית", הוסיף החבר מסנט פטרסבורג. "רבים עדיין לא מבינים את היקף הבידוד ואת ההשלכות הכלכליות. אלה שכן - מנסים לעזוב את המדינה".
השתקה ודיס-אינפורמציה הן כבר שנים חלק מרכזי במערכת השליטה הפוליטית של ולדימיר פוטין. המטרה היא לערער את תפיסת העולם של האזרחים כך שלעולם לא ידעו מה באמת קורה. מי שמתנגד לנרטיב המניפולטיבי, מושתק ומוכרז כמנודה, או גרוע מכך – הופך לפושע.
את המדיניות הזאת של הקרמלין ניתן לכנות "מלחמה לא ליניארית". המונח נטבע בסיפור קצר שכתב אחד מיועציו הפוליטיים הקרובים של פוטין, ולדיסלב סורקוב, שפורסם תחת השם הבדוי שלו, נתן דובוביצקי, ימים ספורים לפני הכיבוש של חצי האי קרים ב-2014. המלחמה הלא-לינארית מוגדרת כ"פריסת כוחות צבאיים קונבנציונליים ולא סדירים בשילוב עם תקיפות פסיכולוגיות, כלכליות, פוליטיות וסייבר". המטרה הבסיסית, הסביר סורקוב-דובוביצקי, היא לאו דווקא לנצח בקרבות, אלא להשתמש בסכסוך כדי ליצור מצב מתמיד של תודעה מעורפלת כדי לנהל ולשלוט.
עורך התחקירים של האתר "מדוזה" מדווח על עזיבת רוסיה:
(צילום: אבי חי)
טכניקות הדיס-אינפורמציה של הקרמלין מקצינות את מה שאנחנו מכירים בתקשורת המשרתת מנהיגים פופוליסטים: סיקור מעוות של אירועים, מניפולציה על עובדות, שימוש ברגשות כמו פחד ודאגה, מיזוג של אירועים שאינם קשורים זה בזה, הסתמכות על מקורות מידע מפוקפקים ושילוב דעות אישיות של המדווח. הן כוללות מסרים אופייניים על דעיכת המערב, התמוטטות עתידית של האיחוד האירופי, הלל לפוטין כמנהיג חזק, מהגרים זרים הנוטים לפשע, האשמת נאט"ו בתוקפנות, גינוי של האימפריאליזם האמריקני ו"החונטה האוקראינית" ועוד.
כל זה לא חדש. את לימודיי בפקולטה לעיתונאות של אוניברסיטת מוסקבה סיימתי ב-2005, כשפוטין עדיין היה דמות חדשה יחסית, אבל כבר אז ניכרה תחילת עלייתו המדאיגה. העבודה הראשונה שלי בעיר הציגה בפניי את האמנות האפלה בהטיה הפוליטית של תקשורת. עורך המגזין שבו עבדתי, מר צ'רנוב, הראה לי איך ניתן לעוות כמעט הכול בהתאם לצורכי התעמולה. אף שהייתי צעירה ותמימה הרגשתי שמשהו לא בסדר, אז עזבתי.
חוסנה של חברה מפני תעמולה וזיופים מתחיל מההכרה בקיומה של הבעיה. אבל כמו שאמר העורך הראשי של העיתון העצמאי "מדוזה", איוון קולפאקוב, "אנחנו ברוסיה חיים בתקופה של אדישות קיצונית".
אותו ולדיסלב סורקוב המקורב לנשיא רוסיה פרסם ב-2019 מאמר אנליטי שכותרתו "מדינתו הארוכה של פוטין", והטקסט הפך לנקודת מוצא בדיון על ההתנהלות הפוליטית של הקרמלין לשנים הקרובות. שאיפות אימפריאליות, אגו לאומי ואדישות האוכלוסייה – כל מה שאנחנו רואים בימים אלה נמצא במאמר שלו.
לו בורשבסקי2021 הייתה שנה גרועה במיוחד עבור העיתונות הרוסית. עשרות עיתונאים וכלי תקשורת עצמאיים הוגדרו על ידי הרשויות "סוכנים זרים". גורמי ביטחון פשטו על בתיהם של כתבים ועורכים, כמה פרויקטים נסגרו לחלוטין, ועשרות אנשי תקשורת עזבו את המדינה מחשש לרדיפה. עם זאת, כמה כלי תקשורת עצמאיים המשיכו בדיווחים ממש עד השבוע. ההשבתות שראינו בימים האחרונים נבעו מכך שהתקשורת העצמאית סירבה להתיישר לפי הקו הרשמי בנוגע למלחמה באוקראינה.
"הערוצים העצמאיים לא מבטאים את דעת הרוב, וזו הסיבה שעד עכשיו הקרמלין לא ראה אותם כמסוכנים במיוחד, אבל כרגע המשטר מפסיד במלחמת המידע, ולא רק במלחמת המידע, אז הוא רוצה לסתום את הפה לכולם", סיכם טימופיי מסנט פטרבורג. "כבר לפני 12 שנה אמרתי שהרוסים רוצים מלחמה ולכן תהיה מלחמה. מוזר לי שמעט אנשים שמו לב לזה. אני לא רוצה להזכיר את זה לחברים שלי עכשיו, אבל הרגשתי את זה מזמן. רוסיה עשויה לקרוס בקרוב וזה יגיע לה. צריך לעשות חשבון נפש".
- לובוב (לו) בורשבסקי, ילידת קייב, אוקראינה, היא עיתונאית ומתרגמת. בעלת תואר בעיתונות מאוניברסיטת מוסקבה. חיה בישראל מאז 2011
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
