הליכה לעוטף עזה | מנשה יצחק, נוף הגליל

אֵלִי, שֶׁיִּגָּמֵר כְּבָר וּלְאַלְתַּר לֹא הַחוֹל וְלֹא הַיָּם וְלֹא הַבָּרָק בַּשָּׁמַיִם רַק שֶׁכָּל הָרֶשַׁע מִסָּבִיב יָבוֹא אֶל קִצּוֹ
yk13655874מנשה יצחק
זוֹ תְּפִלַּת הָאָדָם זוֹ תְּפִלָּתִי לִבְכּוֹת צָרִיךְ לְאַט לְאַט טִפִּין טִפִּין דִּמְעָה דִּמְעָה שֶׁיִּשָּׁאֵר גַּם לַבְּכִי שֶׁנִּבְכֶּה בַּסּוֹף מִשְׁבָּרִים הִתְנַפְּצוּ עַל רֶכֶס הַכֻּרְכָּר שֶׁבָּנִינוּ וְנִסּוּ לְפוֹרְרוֹ אֲבָל כָּשְׁלוּ בִּמְשִׂימָתָם כִּי רוּחֵנוּ כְּסֶלַע גְּרָנִיט קָשׁוּחַ יָכְלָה לְהָדְפָם
נכתב בהשראת "הליכה לקיסריה" (אלי, אלי) שכתבה חנה סנש ז"ל

סיפור אהבה נצחי | אייל טייב, גבעתיים

בסוף זה סיפור אהבה.
סיפור אהבה של אלפי שנים, חוצה דורות ויבשות וימים.
סיפור שהתחיל בלעדיי וימשיך גם אחריי,
סיפור תנ"כי, שהתגלגל לגירוש ולחיפוש ולמסע,
כמיהה ששורפת כל דבר שעומד בדרכה, ורצון תהומי לא לעזוב לעולם.
נלחמו בנו, הגלו אותנו, שרפו והשמידו אותנו, ותמיד חזרנו לפה. תמיד היה פה מישהו שנשאר לשמור ולמות בשביל חתיכת אדמה, שנדמה שאין בה כלום, אבל, בעצם, יש בה הכל.
2,000 שנה זה להגיד את אותו המשפט: "לשנה הבאה בירושלים", לחיות ולנשום ולהרגיש שיש רק מקום אחד, שבו תתממש האהבה.
כמו בסיפורי אהבה אחרים. אנשים מתים, דברים משתנים, ואנחנו נאלצים לא להישאר יותר ילדים בשביל אהבה, שכלל לא אנחנו בחרנו. אהבה נצחית, שלמרות שהיא מלאה בדם, היא טהורה יותר מכל אהבה שראיתי בחיי. ואם יש משהו בעולם הזה ששווה להילחם למענו, זה למען אהבה כזו.

משפחת פצועי צה"ל | זיו בראל, קריית אונו

יום אחד, בתחילת אוגוסט 2006, קצין נפגעים דפק בשקט על דלת העץ של הבית הקטן שלנו בעיר. הוא הודיע לאמא, שאבא פצוע קשה ושצריך לצאת מהר, כי המצב לא טוב ולא ידוע מה יקרה.
אבא שלי נפצע קשה במלחמת לבנון השנייה, כשהוא חייל מילואים בן 36 עם אישה ושתי ילדות, אחותי אז בת חמש, ואני בת שנתיים. אמי סיפרה שהיא לא הבינה מה אומרים לה, והלכה לצרוח בחדר. אחותי הגדולה סיפרה, שהיא זוכרת איזו חולצה כל אחד לבש. אני לא זוכרת כלום.
yk13655876זיו בראל
באחד בספטמבר באותה השנה במקום ללכת לגנים לקחו אותנו לראות את אבא בבית החולים, מספרים שלא הסכמתי להתקרב אליו. מאז אותו בוקר, סיפורי הטראומה שזורים בסיפור חיי. כשגדלתי למדתי שאבא שלי פוסט־טראומטי, עיוור ופגוע ראש. בהמשך למדתי, שגם אני פוסט־טראומטית.
בשבעה באוקטובר 2023 התעוררתי מוקדם בטעות, ופתחתי את הטלוויזיה, כי חברתי הודיעה לי על אזעקות. בהיתי במסך בלי יכולת לזוז, מילמלתי לעצמי דברים שקטים על זה שיהיה בסדר, והלכתי להעיר את בני משפחתי. ביום השלישי ללחימה נחתה עליי ההבנה, שכרגע לא מעט ילדות וילדים קטנים חווים בוקר די זהה לבוקר שלי באוגוסט 2006, ומצטרפים למשפחה שלי, "משפחות פצועי צה"ל", ויגדלו בערך לעולם אליו אני גדלה.
הם יחזיקו לאבא את היד ביום הזיכרון ויראו אותו בוכה, ישמעו כל חייהם כמה אבא שלהם גיבור ויש סיכוי טוב שיכירו בע"פ מחלקות מסוימות בבית החולים. אני מקווה, שאף אחד בחיים לא יגיד להם שמה שהכי מעניין בהם זה האבא הפצוע שלהם, שלעולם לא ירגישו אשמים על שאבא שלהם שרד ושל אחרים לא, ולא אשמים על שעצוב להם שהוא לא אותו אבא שהיה מקודם. והכי אני מקווה, ששבעה באוקטובר יהיה התאריך האחרון שיוסיף אנשים חדשים למשפחה הזאת.

מדינה אחת | זהר אביב

נִשְׁמִי עָמֹק כָּל עוֹד נְשִׁימָה בְּאַפֵּךְ אֲנִי בְּתוֹכֵךְ, אֲנִי הַיַּלְדָּה הַפְּנִימִית אֲנִי צֶלֶם הַבּוֹרֵא שֶׁשּׁוֹמֵר אֲנִי הַמַּלְאָכִית שֶׁסְּבִיבֵךְ אֵין יוֹתֵר הַפְרָדָה בֵּין אָדָם לְאָדָם וּבְתוֹךְ הָאָדָם, הַכֹּל, וְכֻלָּנוּ אֶחָד חָזָק כָּל עוֹד נְשִׁימָה בְּאַפֵּךְ אֲנִי אֶנֶרְגְּיַת הַחַיִּים,
yk13655875זהר אביבMICHAL BENEDEK
זוֹרֶמֶת בְּדָמֵךְ אֲנִי אִתָּךְ אוֹהֶבֶת מְחַבֶּקֶת כָּל תָּא הַכֹּל בְּסֵדֶר נְשָׁמָה תִּבְכִּי, תִּצְחֲקִי תִּתְנַעֲרִי, תִּתְעַלְּמִי תִּשְׁנִי, תְּפַהֲקִי תִּבְרְחִי, תַּחְזְרִי, תִּתְפָּרְקִי לְעִתִּים אֲנִי אִתָּךְ אַתְּ אִתִּי וְאָנוּ אִתָּם עִם הַשְּׁבוּיִים וְהַפְּצוּעִים הַמֵּתִים וְהַחַיִּים, כֻּלָּנוּ אֶחָד, אֵין פִּלּוּג, כֻּלָּנוּ אַחְרָאִים. מְדִינָה אַחַת אֵין הַחְלָפוֹת אֵין הֶחְזֵרִים
מעוניינים לכתוב לנו? שלחו ל-mesaprim23@gmail.com