שבוע וחצי עבר מאז הפעם האחרונה שבה אלמוג בן השנתיים חיבק את הוריו, אור לוי (33), שנחטף לעזה, ועינב לוי אלקיים (32) ז"ל שנרצחה. ביום שישי, 6 באוקטובר, הזוג השאיר את אלמוג הקטן אצל אימה של עינב בראשון לציון, ונסע למסיבת ה"נובה" ליד קיבוץ רעים. הם לא ידעו שבמקום הזה ישתנה גורלם לנצח, כתוצאה מהמתקפה הרצחנית שביצע חמאס וגבתה את חייהם של כ-1,300 הרוגים לצד 199 חטופים, ומאות פצועים ונעדרים.
"הם הגיעו לאזור המסיבה ב-06:30 בבוקר, בדיוק בשעה שבה כל הבלגן התחיל", מספר טל לוי, אחיו של אור. "אימא כבר הייתה ערה בשעה הזאת, וברגע ששמעה שיורים רקטות על אזור הדרום היא מיד צלצלה לאחי בדאגה. הוא ענה לה ואמר שהם הגיעו, אבל שהם כבר מתכוננים לברוח מהאזור. הוא לא הפסיק לומר לה: 'את לא רוצה לדעת מה קורה, את לא רוצה לדעת'".
במהלך כל אותה שעה אימו של אור המשיכה לנהל איתם שיחות טלפוניות, שבהן הוא אמר לה שהם החנו את הרכב בצד הכביש, נכנסו להסתתר במיגונית הסמוכה, ולא מתכוונים לצאת משם עד יחלוף זעם. בשעה 07:30 בבוקר הקשר ניתק, ובמשך כמה ימים בני המשפחה לא ידעו מה עלה בגורלם.
כעבור ארבעה ימים הם עודכנו כי עינב נרצחה. כמעט שבוע לאחר מכן הגיעה לביתם קצינה מפיקוד העורף שמסרה להם שאור חטוף בעזה. "כשהקצינה הגיעה, שאלתי אותה אם היא באה לבשר לנו בשורה רעה או בשורה רעה מאוד", אומר לוי. "מהרגע שבו עודכנו שאור חטוף, חזרה לנו התקווה. כשאני חושב על זה אני נדהם; אח שלי חטוף בעזה, וזה ממלא אותי תקווה כי אולי הוא לא מת. זה משהו שיכול לקרות רק במדינת ישראל".
אלמוג הקטן מחפש את אבא ואימא
עינב ואור הכירו לפני 14 שנה ומאז דרכיהם לא נפרדו. הם נישאו לפני חמש שנים, עברו להתגורר בגבעתיים וב-2021 נולד בנם אלמוג.
"עינב ואור אהבו לטייל. ברכב שלהם תמיד היה אוהל, והבילוי המועדף עליהם היה קמפינג בטבע, בארץ ובחו"ל. הם גם היו חלק מהקהילה של מסיבות הטבע, והמחשבה שקהילה שלמה נרצחה היא בלתי נתפסת", אומר לוי. "אור קטן ממני בשנה ושמונה חודשים ויש לנו עוד אח גדול, מיכאל. אור ואני גדלנו כמעט כמו תאומים. הוא מוכשר מאוד, טכני כזה וטוב בכל מה שקשור למחשבים. הוא עובד בחברת סטארט-אפ והתקדם שם מהר מאוד. עינב הייתה נפלאה ומוכשרת ועבדה כמעצבת גרפית".
איך מסבירים לילד בן שנה ושלושה חודשים מה קרה להורים שלו?
"זה קשה מאוד. כרגע הוא נע בין ההורים שלי לבין הורים של עינב. מדי פעם הוא מזכיר את אימא ואבא ומבקש ללכת איתם הביתה. זה מצב בלתי-אפשרי כמעט. אנחנו נעזרים בפסיכולוגים שמתמחים בטיפול בילדים שהוריהם נפטרו ממחלה קשה או בפיגוע טרור, אבל כאן מדובר בשני ההורים וזה לא פשוט".
אתם זוכים לתמיכה מהרשויות ומהממשלה?
"התמיכה היחידה שיש לנו כרגע היא מהחברים של אור ועינב, ממקום העבודה של אור ומאזרחים מודאגים שאכפת להם. הרשויות שלחו עובדות סוציאליות ומהרגע שקצינת פיקוד העורף הייתה אצלנו, יש לנו, כביכול, כתובת לפנות אליה, אבל האמת היא שאני לא סומך על זה שבמקרה הצורך מישהו מהגורמים הרשמיים יעזור לנו.
"במשך חמישה ימים ישבנו בבית, חיכינו לשביב מידע, ואף גורם רשמי לא פנה אלינו - לא מהממשלה ולא מהצבא. אף אחד לא ניסה אפילו לומר לנו משהו בנוגע אליהם או להרגיע אותנו שמישהו חוקר או מתעסק בזה. אנחנו יודעים שאור נעלם כי הוא לא זמין, וכי הוא היה במקום שבו התרחש כל האירוע. ניסינו ליצור קשר עם גורמים ממשלתיים והלכנו לבדיקת DNA, שגם אותה לא ידעו לעשות כמו שצריך, אבל זהו. נאלצנו לפנות לגורמים אחרים שיעזרו לנו לאתר אותם, כמו במדינת עולם שלישי".
הפחד הגדול - שלא תהיה גופה לקבור
לוי, בדומה למשפחות של חטופים ונעדרים נוספים, מתקשה לסמוך על מקבלי ההחלטות. לדבריו, החשש הגדול שלו הוא שברגע שבו ינסו לשחרר את החטופים הם יובילו למותם בטעות. "משהו בחוזה בין המדינה לבין אזרחים נשבר. כולנו הופקרנו ואנחנו שבורים וכועסים. השילוב של המחדל המזעזע שהתרחש ביום שבת עם ההתעלמות מאיתנו במשך כל כך הרבה ימים אחרי, לא מאפשר לי להיות בטוח בכך שיצליחו להציל את אח שלי מהשבי".
הלחימה בעזה מוסיפה אף היא לחוסר הביטחון שלו. "מתנהלת לחימה קשה וכל זה בזמן שאח שלי שבוי שם, וזה מלחיץ מאוד. אני באמת מקווה שהממשלה יודעת מה היא עושה עכשיו, אבל כפי שכבר נוכחנו לגלות לצערנו - אין להם מושג מה הם עושים".
"משהו בחוזה בין המדינה לבין אזרחים נשבר. השילוב של המחדל המזעזע עם ההתעלמות מאיתנו במשך כל כך הרבה ימים אחרי - לא מאפשר לי להיות בטוח שיצליחו להציל את אח שלי מהשבי"
ההלוויה של עינב, מספר לוי, הייתה שוברת לב. הרגע שבו הוא הרגיש שהוא נשבר הייתה כשאביה צרח בכאב: "מה הם עשו לה?", כשניגש לזהות את גופת בתו. "אבא שנאלץ לזהות את גופת בתו זו אכזריות בלתי נתפסת", הוא אומר. "הפחד שלנו הוא שהמחבלים ירצחו את החטופים וישחיתו את הגופות כפי שעשו לכל שאר הנרצחים. אנחנו חרדים שלא תהיה גופה לקבור".
איך מעבירים את הימים הקשים האלה?
"מאז יום שבת אנחנו לא עושים כלום מלבד להמתין שתגיע איזו בשורה. אני ישן עם הטלפון עליי, בהיכון, מפחד שידפקו לי בדלת, כי הבנתי שהם יכולים להגיע ולבשר בכל שעה. אני כל הזמן על הקצה. ההורים שלי הם אנשים מבוגרים ולא בריאים, אבל הם מגלים כוחות עצומים ומתנהגים באצילות נפש. כרגע אנחנו בעיקר מתפללים לבשורות טובות".
