זה היה טקס מרהיב, מוזר, מרתק, שנראה כמו לקוח מעולם שכבר לא קיים. אפשר להביט בו בעיניים תוהות ולנסות להבין את הבריטים שכל כך מעריצים את ההדר והפאר הללו, עם התלבושות המוזרות והעלויות האדירות. הרי לנו יש בעיקר כובע טמבל והשיא שאנחנו מגיעים אליו בתחום הזה הוא טקס הדלקת המשואות.
העניין הוא שיש היגיון בשיגעון. הבריטים בעד המונרכיה, עם 68% אחוזי תמיכה. המלכה אליזבת שנקברה אתמול (שני) זכתה ל-81% תמיכה, ובנה צ'ארלס, שנחשב להרבה פחות אהוד, מתחיל לא רע עם 70% תמיכה. קולות ההתנגדות למונרכיה שהושמעו פה ושם בשבועיים האחרונים נבלעו מול המון של מאות אלפים שנאבקו בזכות לצפות מרחוק בארונה של המלכה. הם היו מוכנים לעמוד בתור של שעות, או להמתין לילה שלם כדי להתייצב בעמדת תצפית נוחה.
הבריטים לא השתגעו. הם פשוט עורגים לבריטניה אחרת. כזאת שיש לה מסורת ומורשת. מול עולם שהופך לפוסט-לאומי, מול גלי ההגירה של עשרות השנים האחרונות, הם רוצים שייכות. הם רוצים זהות. הם רוצים בריטיוּת. דיוויד קמרון, שהיה ראש ממשלת בריטניה, הודה בכישלון הרב-תרבותיות.
דיון על הזהות הלאומית התקיים בעשרות השנים האחרונות לא רק בבריטניה, אלא במדינות אירופיות נוספות. קנצלרית גרמניה לשעבר, אנגלה מרקל, הודתה גם היא ש"הרב-תרבותיות נכשלה". כך גם נשיא צרפת לשעבר, ניקולא סרקוזי, שיזם דיון בנושא, למגינת לבם של רבים מהאינטלקטואלים, ואפילו הקים משרד ממשלתי תחת השם "הגירה וזהות לאומית". ניצחון הימין בבחירות שהתקיימו לפני עשרה ימים בשבדיה, המדינה הליברלית ביותר באירופה, מצביע על הכיוון.
כך שאין צורך ללגלג על הבריטים. הטקס הפומפוזי-משהו הוא הביטוי שלהם לזהות לאומית. זה היה טקס של בריטניה הישנה. טקס שהיה גם דתי. טקס שנפקדו ממנו מיליוני המהגרים שהגיעו בעשורים האחרונים. זאב ז'בוטינסקי הביע את הרעיון ש"הטקס הוא מותר האדם מן הבהמה". מבחינת הבריטים, הטקס הוא מותר הזהות הבריטית מול אלה שלא שייכים.
אלא שהערגה לא תנצח את המציאות. אירופה משתנה. אין מפלגה אחת באירופה, מימין או משמאל, שמציגה תוכנית סדורה שתכלול גם את שימור הזהות הלאומית וגם את שילוב המהגרים. נכון, חלק מהמהגרים משתלבים. אבל רבים אחרים שומרים גם הם על הזהות הקודמת, הדתית, האתנית, הלאומית. הימין הקיצוני לא יצליח לשנות את הזהות התרבותית והדתית של המהגרים, וספק אם יצליח להוריד את מפלס האלימות. אולי אפילו להפך. הניכור רק יגדל. וגם השמאל נכשל, משום שגיוון תרבותי רק מקטין את הסולידריות.
ארון המלכה אליזבת מוכנס לכספת המלכותית בטירת ווינדזור
(צילום: רויטרס)
ואם ההתחבטות בין זהות לאומית למציאות הטרוגנית קשה למדינות אירופה, בוודאי שהיא קשה לישראל. הרי מלכתחילה יש בתוכנו מיעוט של חמישית מהאוכלוסייה, שרובו הגדול לא שותף לטקסים, שהם פועל יוצא של זהות לאומית. הרי המיעוט הזה, באירופה כמו בישראל, ראוי לזכויות שוות ולשילוב. ובישראל הבעיה מסובכת יותר, משום שמדובר גם בסכסוך לאומי שנמשך כבר יותר ממאה שנים.
בניגוד למה שחשבו לפני דור או שניים, הזמן לא עושה את שלו. הרי דור שני ושלישי באירופה מנוכר יותר מדור ההורים. ולא רק באירופה. גם אצלנו. אז מה עושים? נניח לפלסטינים שבצד השני של הקו הירוק. הרי יגיע היום שבו נצטרך להיפרד מהם, בהסדר או בהסכם, אם חפצה נפשנו בשמירה על החזון של מדינה יהודית ודמוקרטית. העניין הוא הערבים אזרחי ישראל. העניין הוא הבדואים בדרום, שמפלס האלימות שלהם הולך ועולה. ואין שום נחמה בעובדה שגם במאלמו שבשבדיה, בלי כיבוש ובלי סכסוך לאומי, המצב לא שונה.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזיאין פתרונות קסמים. את הקונפליקטים מהסוג הזה צריך לנהל. הרי בלא מעט מדינות קונפליקטים כאלה מסתיימים במעשי טבח ובשפיכות דמים אדירה. שבדיה היא לא סוריה וישראל היא לא סומליה. בריטניה לא תוותר בטווח הנראה לעין על המונרכיה ועל הטקסים הנלווים לה, וישראל לא תוותר על טקס הדלקת המשואות. וכל המדינות המערביות, כולל ישראל, צריכות לזכור שבין המיעוטים יש כאלה שמשולבים יותר והרבה יותר. כך הדרוזים בישראל, ובמידה רבה גם הנוצרים. כך ההינדים בבריטניה.
וצריך לזכור שהאחריות על שילוב היא לא רק של המדינה. היא גם של המיעוט. באירופה מגרשים אימאמים סוררים. בישראל קצת קשה לגרש את השייח' ראאד סלאח או את מנהיג בל"ד סמי אבו-שחאדה, שהם האסון של הערבים בישראל. הם עושים כל מאמץ כדי לטפח את השנאה והניכור.
הרוב לא יוותר על המורשת והזהות שלו, שמוצאת ביטוי גם בטקסים שמקורם בימים אחרים ורחוקים. וכדי שבכל זאת יקרה משהו טוב, לא רק הרוב צריך לכבד את המיעוט. גם המיעוט צריך לכבד את הרוב.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
