ככל שאנו מתרחקים בַזמן ממה שקרה בבוקר שבת, 7 באוקטובר, הולך ומעמיק הזעזוע שהוא גרם. שוב ושוב אנחנו מספרים לעצמנו את הסיפור שנעשה לסיפור מעצב זהות וגורל. איך במשך כמה שעות, אלפי מחבלים של חמאס פלשו לבתים של אזרחים ישראלים תמימים, רצחו יותר מ-1,200 מהם, אנסו וחטפו, בזזו ושרפו. בשעות המסויטות האלה, ועד שהצבא הישראלי התאושש מהלם ההפתעה, יכלו הישראלים להרגיש באופן מוחשי ונוקב מה יקרה אם ישראל לא רק שתוּכּה מכה קשה, אלא שממש תחדל מלהתקיים. לא תהיה.
גם יהודים החיים מחוץ לישראל, שאיתם שוחחתי, אמרו שקיומם הפיסי, וגם הנפשי-רוחני, נעשה רופף ופגיע יותר באותן שעות. יותר מכך: משהו מטעם-חייהם נלקח ואבד. כמה מהם אפילו הופתעו לגלות באיזו עוצמה הם זקוקים לכך שישראל תתקיים, כרעיון וגם כעובדה ממשית.
לאט מדי חזר הצבא לעשתונותיו, והתחיל להשיב מלחמה. מדינת ישראל עדיין התבוססה בדמה, אבל החברה האזרחית של ישראל כבר התגייסה לפעולות הצלה וארגון, וביחד עם מאות אלפי אזרחים מן השורה עשתה בהתנדבות את מה שהממשלה הייתה אמורה לעשות לולא נתקפה חידלון ושיתוק.
מאז ועד כתיבת הדברים האלה נהרגו ברצועת עזה – על פי נתוני משרד הבריאות העזתי, הנשלט בידי חמאס – כ-30 אלף פלסטינים, ביניהם ילדים ואזרחים רבים, שחלקם לא היו כלל אנשי חמאס ולא חלק ממעגל הלחימה. "בלתי מעורבים" מכנה אותם ישראל ב"סִכסוכית", אותה שפה שעמים במלחמה מכזבים לעצמם, כדי לא לעמוד מול תוצאות מעשיהם.
* * *
חוקר הקבלה הנודע גרשם שלום טבע פעם את המימרה, "כל הדם זורם אל הפצע". כאלה הן התחושות והאווירה בישראל של היום, כמעט חמישה חודשים אחרי הטבח. גם היום, כל החרדות, ההלם והזעם, האבל ותחושת ההשפלה והנקם, כל האנרגיות הנפשיות של עם שלם הולכות עדיין לשם, אל הפצע, לתהום שבתוכה אנחנו עדיין נופלים.
גם היום, כל החרדות, ההלם והזעם, האבל ותחושת ההשפלה והנקם, כל האנרגיות הנפשיות של עם שלם הולכות עדיין לשם, אל הפצע, לתהום שבתוכה אנחנו עדיין נופלים
לא מרפות מאיתנו המחשבות על הנערות והנשים, והגברים, שנאנסו על ידי עזתים, שגם צילמו את מעשיהם ושידרו אותם בשידור חי למשפחות של הקורבנות; התינוקות שנערפו, המשפחות שנשרפו חיים –
וגם מאות החטופים, שכבר 151 ימים כלואים במנהרות, חלקם בתוך כלובי ברזל, ילדים, זקנים, אנשים ונשים, שדועכים ומתים בגלל חוסר בחמצן ובתרופות, וגם בגלל חוסר תקווה.
ואולי הם מתים מפני שבני אדם נורמלים שנחשפים לרוע מוחלט, שְטני, מאבדים לא פעם משהו מהרצון הטבעי לחיות. מהרצון לחיות בעולם אשר רוע ואכזריות כאלה אפשריים בו. עולם שבני אדם כאלה, כמו מְחבּלי החמאס, חיים בו.
* * *
עוצמת האירועים של אוקטובר מוחקת לפעמים את הזיכרון של מה שהיה לפני כן. ואכן, סדקים מבהילים החלו להופיע בהוויה הישראלית כבר כתשעה חודשים לפני הטבח
עוצמת האירועים של אוקטובר מוחקת לפעמים את הזיכרון של מה שהיה לפני כן. ואכן, סדקים מבהילים החלו להופיע בהוויה הישראלית כבר כתשעה חודשים לפני הטבח. הממשלה, ובנימין נתניהו בראשה, יצאה אז ביוזמת חקיקה שנועדה להחליש מאוד את מעמדו של בית המשפט העליון, ובתוך כך לפגוע אנושות באופייה הדמוקרטי של ישראל. מאות אלפי אזרחים יצאו אז לרחובות, למחות על כוונת הממשלה. הימין הישראלי תמך בממשלה. העם הלך ונעשה מקוטב בעמדותיו. מה שפעם היה ויכוח אידיאולוגי לגיטימי בין ימין לשמאל הפך למפגן של שנאה של "שבטים" שונים זה כלפי זה. השיח הציבורי נעשה אלים וארסי. החלו להישמע דיבורים על חלוקת המדינה לשני עמים נפרדים (!), "יהודה" ו"ישראל". הציבור הישראלי הרגיש לראשונה שעצם קיומה של המדינה מוטל פתאום בספק. שהבית הלאומי הישראלי עלול לקרוס.
למען אלה החיים במדינות שהמושג "בית" הוא חלק מובן-מאליו בזהותם, אספר שבעיניי, בתודעתי הישראלית, המילה "בית" יוצרת תחושה של ביטחון, והגנה והשתייכות. בית הוא מקום שקיומי נינוח בו. שגבולותיו מוסכמים על הכול, ובעיקר על שכניי.
אבל כל אלה עדיין אפופים בי בגעגועים, בכיסופים אל משהו שלא התממש, בתחושתי, במלואו. לפי שעה אני חושש שהבית הישראלי הוא יותר מבצר מאשר בית. אין בו ביטחון ואין בו נינוחות, ולשכניי יש לא מעט השגות ותביעות על חדריו וקירותיו-גבולותיו, ולפעמים על עצם קיומו.
באותה "שבת שחורה" הסתבר, שלא רק שמדינת ישראל רחוקה עדיין מלהיות בית, במלוא מובן המילה - גם מבצר של ממש היא איננה יודעת להיות.
ואף על פי כן, הישראלים מתגאים – בצדק – בהתגייסות המהירה והיעילה ובערבות ההדדית שלהם כשישראל נמצאת בסכנה, של מגיפה כמו הקורונה, או מלחמה. רבבות אנשי מילואים עלו על מטוסים בכל רחבי העולם והצטרפו לחבריהם שכבר התנדבו ולחמו. "כדי להגן על הבית", הייתה תשובתם בכל ריאיון. לא היה ולו חייל אחד שתשובתו הייתה שונה. היה בזה משהו מרגש, בדרכו, כמו סיפור יחיד במינו: הגברים הצעירים נזעקים מכל קצווי עולם כדי להגן על הוריהם וסביהם, והם מוכנים להקריב למען זה את חייהם. מרגשת הייתה גם תחושת האחדות ששררה באוהלי הלוחמים. שם באמת לא הייתה חשיבות לדעות פוליטיות. שם שררו רק הערבות ההדדית והרֵעוּת.
אבל בני ובנות דורי, שעברו מלחמות לא מעטות, כבר שואלים, כמו תמיד אחרי מלחמה, מדוע רק במצבי חירום וסכנה מתהווה בישראל תחושת אחדות. מדוע רק אִיוּמים וסכנות מקרבים אותנו זה אל זה, מפיקים מאיתנו את המיטב שבנו, וגם מחלצים אותנו מאותה משיכה מוזרה להרס עצמי. לחורבן הבית.
בני ובנות דורי, שעברו מלחמות לא מעטות, כבר שואלים, כמו תמיד אחרי מלחמה, מדוע רק במצבי חירום וסכנה מתהווה בישראל תחושת אחדות
תובנה מכאיבה עולה בנו: ייתכן שהייאוש העמוק שחשים מרבית הישראלים אחרי הטבח נובע מן "המצב היהודי", ששוב הושלכנו אל תוכו, מצבו של עם נרדף, חסר מגן. עם שעל-אף הישגיו הכבירים בכל כך הרבה תחומים, הרי שבעומק הווייתו הוא עדיין עם של פליטים, והאפשרות של עקירתו ממולדתו עדיין מחלחלת בתוכו, גם אחרי כמעט 76 שנים של קיום ריבוני.
וכיום נעשה ברור עוד יותר עד כמה נצטרך לעמוד תמיד ובלי הרף על משמר הבית החָדיר והשברירי הזה. ונעשָה מוחשי גם עד כמה עמוקה ומושרשת השנאה כלפיו.
ועוד מחשבה עולה, מחשבה על שני העמים המעונים האלה – הישראלי והפלסטיני – שטראומת הפליטוּת כל כך מהותית וראשונית בהם, ובכל זאת אין בהם שמץ של הבנה לטרגדיה של העם האחר, שלא לדבר על חמלה.
* * *
תופעה מבישה נוספת צפה ועלתה בעקבות המלחמה: ישראל היא המדינה היחידה בעולם שמותר וגם לגיטימי לקרוא לחיסולה.
בהפגנות של מאות אלפים, בקמפוסים של האוניברסיטאות הנחשבות ביותר, בעיתונים הנפוצים, ברשתות החברתיות, במסגדים, בהקשרים רבים כל כך נשמעת הקריאה, "מוות לישראל".
הביקורת המדינית ההגיונית המתייחסת למורכבות המצב הופכת – כשמדובר בישראל – להתלהמות של שנאה, שרק השמדתה של ישראל תוכל לצנן אותה (וגם זה כבר לא לגמרי בטוח). משְאלות השמדה כאלה לא נשמעו, למשל, כאשר סדאם חוסיין רצח בנשק כימי אלפי כורדים: לא נשמעו אז קריאות להשמיד את עיראק, למחות אותה מעל פני האדמה. רק כשמדובר בישראל מותר לדרוש בריש-גלֵי את חיסולה, לא פחות מזה.
מפגינים ובעלי טורים ומנהיגי ציבור צריכים לשאול את עצמם מה יש בישראל שמעורר בהם את התיעוב הזה? מדוע רק ישראל – מתוך 197 מדינות העולם – היא מדינה שהקיום שלה הוא תמיד "על תנאי", וכאילו תלוי ברצונן הטוב (?) של מדינות אחרות.
מעורר חלחלה לחשוב שהשנאה הרצחנית הזאת מופנית אך ורק כלפי העם שרק לפני שנים לא רבות, כמעט הושמד. מקומֵם גם הַקשר הנפתל והציני בין חרדת הקיום היהודית, לבין המשאלה של בני עמים ודתות לא מעטים – שישראל תחדל להתקיים
מעורר חלחלה לחשוב שהשנאה הרצחנית הזאת מופנית אך ורק כלפי העם שרק לפני שנים לא רבות, כמעט הושמד. מקומֵם גם הַקשר הנפתל והציני בין חרדת הקיום היהודית, לבין המשאלה של בני עמים ודתות לא מעטים – שישראל תחדל להתקיים. בלתי נסבלת גם ההתעקשות של גורמים מסוימים להחיל על הסכסוך הישראלי-פלסטיני את השיח הקולוניאליסטי. הנחישות שבה הם שוכחים שאין ליהודים ארץ אחרת (תנאי מהותי בהגדרה של עם או מדינה כקולוניאלים) – ואת העובדה שהעם היהודי איננו כובש זר בארץ ישראל; שהזיקה העזה שלו לארץ הזאת נמשכת כבר כמעט 4,000 שנה, ושכאן נוצר כעם, כדת, כתרבות, כשפה.
אפשר לדַמות את החדווה הזדונית שבה דורכים בני עמים אלה במקום הפגיע והשברירי ביותר של העם היהודי, בתחושות של זרותו בין כל העמים, בבדידות הקיומית שלו, בַמקום שבו אין לו מפלט מסיוטיו. שלא פעם הוא נידון לעשות בו את השגיאות הגורליות והכי הרסניות שלו. הרסניות לאויביו, הרסניות לעצמו.
* * *
מי נהיה – אנו הישראלים ותושבי רצועת עזה – אחרי שתסתיים המלחמה הארוכה והאכזרית הזאת? הרי זכר הזוועות שעוללו שני העמים זה לזה לא רק שיעמדו בינינו למשך שנים רבות, אלא שברור לכול, שברגע שתיווצר לחמאס הזדמנות הוא ימהר למלא את מה שמביעה בפירוש האמנה שלו, כלומר החובה הדתית להשמיד את ישראל.
איך, אם כן, אפשר לחתום על הסכם עם אויב כזה?
והאם יש לנו ברירה אחרת?
הפלסטינים יעשו את חשבון הנפש שלהם. אני, כישראלי, שואל איזה עם נהיה כשתסתיים המלחמה. לאן נוליך את האשמה – אם נעז להרגיש אותה – על מה שעוללנו לפלסטינים חפים מפשע. לאלפי הילדים שהרגנו. למשפחות שהשמדנו.
ואיך נלמד – כדי שלא נופתע שוב, לעולם – לחיות חיים מלאים על חוד סכין? ומי רוצה לחיות את חייו ולגדל את ילדיו על חוד סכין? ומה יהיה המחיר שיגְבּו מאיתנו חיים שלמים של דריכות וחשד תמידי, ופחד-עד? ומי מאיתנו יחליטו שאינם רוצים, או אינם מסוגלים, לחיות חיי חייל נצחי, ספרטני?
ומי יישאר כאן, בישראל, ואולי אלה שיישארו יהיו הקיצוניים ביותר, הפנאטים הדתיים והלאומניים הגזעניים ביותר? והאם נגזר עלינו לעמוד מנגד, כמוּכּי שיתוק, ולראות איך ההוויה הישראלית הנועזת, היצירתית, החד-פעמית, הולכת ונספגת לתוך הפצע הטרגי של היהדות?
השאלות האלה ילוו כנראה את ישראל במשך שנים. ייתכן שכנגדן תצמח דווקא מציאות אחרת לגמרי. אולי ההבנה שאי-אפשר לנצח במלחמה הזאת, ומצד שני, ההכרה שאי-אפשר להמשיך בכיבוש עד אין-סוף, יאלצו את הצדדים להשלים עם פתרון שתי המדינות, ישראל ופלסטין, הפתרון שעם כל פגמיו והסכנות האורבות בו – השתלטות של חמאס על פלסטין, בבחירות דמוקרטיות, היא הגדולה שבהן - עדיין הוא הפתרון היחיד האפשרי?
זה גם הזמן שאָתן, המדינות שיש לכן השפעה על שני העמים, תפעילו את כוחכן. זה לא הזמן לפוליטיקה קטנה ולדיפלומטיה צינית. זהו רגע נדיר שבו זעזוע כמו זה שחווינו ב-7 באוקטובר יכול לשנות מציאות. האם המדינות שיש להן עניין ומעורבות בסכסוך אינן רואות שישראל והפלסטינים שוב אינם מסוגלים להציל את עצמם בעצמם?
החודשים הבאים יקבעו את גורלם של שני העמים. אז נְגלה אם הסכסוך בן למעלה מ-150 השנים בָּשֵל להגיע לפתרון הגיוני, מוסרי, אנושי.
חבל שהדבר יתרחש - אם אכן יתרחש – לא מתוך תקווה והתלהבות אלא מתוך ייאוש ועייפות, אבל בדרך כלל זה המצב הנפשי המוליך אויבים להתפייס זה עם זה. ליותר מזה אין מה לייחל כיום. נסתפק בזה. צריכים היינו, כנראה, לעבור דרך הגיהנום עצמו כדי להגיע אל מקום שממנו רואים, ביום בהיר במיוחד, את אפס קצהו של גן-עדן.
- המאמר פורסם לראשונה ב"ניו-יורק טייימס" ב-1 במארס
