כל אדם חרדי המודע לסביבתו הכיר בכך שביום שאחרי המלחמה תגיע תביעה חסרת תקדים לגיוס חרדים לצה"ל. היום שאחרי טרם אתנו. התביעה כבר אתנו.
כבר בשמונה לאוקטובר היה ברור שחוק הגיוס המוצע, הקובע פטור גורף לחרדים משירות צבאי, מצא את מותו עם הטבח בעוטף. "לא צריך לחוקק חוק חדש", כתב רועי ברגמן רק יומיים אחרי. "צריך פשוט ליישם את זה הקיים. המלחמה מוכיחה שאין דרך אחרת".
כיום, ברור באותה מידה שגם הצעות אלטרנטיביות לשלב חרדים דרך ארגוני הצלה וחסד לא יעברו את מבחן הציבור. "חייבים חייבים גיוס חרדים לצבא ועכשיו", צייץ אביעד גליקמן, לצד מאות ציוצים מקבילים בנושא. "חרדים שיתגייסו לשלוש שנים. גם לקרבי".
מילים כדורבנות, אך השאלה המשמעותית היא איך עושים את זה. כולם רוצים את החרדים בצבא, אך כולם מבינים, ובוודאי אמורים להבין, שאין היתכנות לגיוס מסיבי של חרדים, ובוודאי לא "עכשיו" – מילה שזוכה לפופולריות-יתר בתקופתנו הטרופה.
אז מה כן? לטעמנו, הפתרון גלום בהגדרת יעד בר-השגה: לא גיוס מיידי של "כולם" אלא ניצול המומנטום הקיים לטובת אתחול תהליך משמעותי של גיוס צעירים חרדים. יעד כזה מרוויח פעמיים. פעם אחת, כי הוא מציאותי; ופעם שנייה, כי אפשר לתרגם אותו לשפה חרדית. ללא תקשורת עם החרדים עצמם, שום דבר לא יקרה.
התרגום הרלוונטי עבור החרדים הוא דיבור על צעירים שאין תורתם אומנותם.
הזיכרון החרדי הקולקטיבי עוד זוכר את הוראת הרב אלעזר מנחם שך זצ"ל, שקבע כי מי שאין תורתו אומנותו חייב להתגייס לצבא, וכי הימנעות מכך מכתימה את כל תלמידי הישיבות בכתם של משתמטים. את מי שאינו לומד, אך נרשם כתלמיד ישיבה כדי להימלט מהשירות הצבאי, כינה הרב שך "רודף עולם התורה".
עם הזמן, הוראה זו הלכה ונשכחה. ברשלנות (ולכל הפחות אשם תורם) המדינה, התקבעה הנורמה לפיה צעיר חרדי באשר הוא אינו מתגייס לצבא. כדי לאפשר את המצב גם בעידן של פריחה עצומה במספר בחורי הישיבה, קמו להן ישיבות רבות שמטרתן העיקרית היא לשמר את צביון התלמיד בתור "תלמיד ישיבה" ולמלטו מגזירת השירות. בעגה הפנים-חרדית, נהוג לכנות ישיבות אלה "מחסה לשפנים".
לצד תלמידים בישיבות רגילות שאין תורתם אומנותם, תלמידים בישיבות אלה נוהגים לשלב שעות ספורות של לימוד תורה עם לימודים אקדמיים או תעסוקה כלשהי. כאשר משוחחים אתם בעניין השירות הצבאי, התגובה המיידית היא העדר מודעות. "לא ממש חשבתי על זה". השירות הצבאי פשוט אינו מופיע על המכ"ם של הנער החרדי.
התוצאה, למרבית הצער, היא מימוש החשש של הרב שך: הכתמת הציבור החרדי בכתם של משתמטים, וחילול שם שמים המתלווה לכך. הציבור "הכי דתי" במדינה מואשם בהיותו הציבור "הכי פחות מוסרי". בתקופה שבה אנו נחשפים להמוני צעירים, דתיים למהדרין, המשרתים בכל שדרות הצבא מתוך אמונה איתנה, הצדקות בגין חשש מפני ירידה רוחנית נשמעים קלושים מאוד.
הגיע הזמן "להחזיר עטרה ליושנה" ולגיוס מלא של צעירים חרדים שאין תורתם אומנותם. מדובר באלפי צעירים, וגיוסם יהיה בשורה עצומה לצבא, ליהדות החרדית, ולמדינת ישראל כולה. תהליך כזה יתאפשר מתוך שילוב כוחות של שלשה גורמים מרכזיים.
בראש ובראשונה, נדרשת היענות מצד היהדות החרדית. משך שבעה וחצי עשורים, השקענו את כל האנרגיה הציבורית שלנו בפרויקט השיקום של עולם התורה: הישיבות, הקהילות, החצרות, שירותי הדת, וכך הלאה. כיום, אנחנו חזקים מספיק כדי לתרום תרומה חיונית גם מחוץ לכותלי המחנה. יושבי הארץ הם אחינו, ועלינו ולהיענות לקריאת הכתוב: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה".
רבים סבורים ששינויים מהסוג הזה כרוכים בהובלה של המנהיגות הרבנית או הפוליטית, וטעות היא בידם. שינויים מבורכים רבים שעברו על היהדות האורתודוקסית הגיעו מלמטה. אחרי שיעור שהעברתי (י.פ.) לקבוצת חיילים חרדים (שלב ב'), ניגש בסוף חייל בעל חזות חרדית מובהקת והסביר שהוא מתגורר בלב בני ברק, והסיבה שהגיע לשירות היא כדי שיחזור לשכונת מגוריו ולהוכיח שזה אפשרי. אליו הצטרפו מאות רבות. ככה, בצירוף גורמים כמו תקשורת, ארגונים שעוסקים בתחום, ומנהיגות אזרחית אחראית, מתרחשים שינויים.
אנו מכירים במורכבות של הגדרת צעיר חרדי "שאינו לומד". מה המינימום הנדרש? היכן נמתח הקו? אלו שאלות טובות, אך חשוב להכיר בכך כי קושי במיקום הקו אינו מערער את המודל עצמו. ברגע שגיוס צעירים חרדים יזכה ללגיטימציה פנים-חרדית, שאלת הקו תיפטר מתוך דינמיקה חברתית בריאה.
שנית, נדרש שיתוף פעולה עמוק של הצבא. המודל המוכר והמצליח של שילוב חרדים בצבא הוא בגדוד ייחודי, גדוד "נצח יהודה" שזוכה לתמיכה צמודה של עמותה אזרחית. נכון, מרבית הלוחמים בגדוד אינם בעלי פרופיל התואם את ליבת החברה החרדית, אך התשתית קיימת ומוכנה לקליטת מאות חיילים נוספים. המודל זוכה לאמון ציבורי גבוה, והוא יכול בהחלט להתרחב לכדי מספר גדודים.
ברור שתהליך כזה כרוך במחירים מצד צה"ל. הצבא אימץ בשנים האחרונות אג'נדה אידיאולוגית של שילוב נשים כמעט בכל חטיבה ויחידה, מה שעומד במתח עם מגמת שילוב חרדים בצה"ל. על הצבא להתמקד באידיאולוגיה אחת ויחידה – חיזוק הצבא וניצחון מערכות ישראל – ומתוך כך למצוא את הפתרונות הפרגמטיים שיאפשרו שילוב חרדים אפקטיבי לצד שילוב נשים.
שלישית, נדרשים ריסון ומידה גדושה של אחווה מצד הציבור הכללי. "אי אפשר להשאיר את המצב כפי שהיה", אמר לאחרונה ניר דבורי בקשת 12. "אנשים יהיו חייבים להיות חלק מהמדינה הזאת, ומי שלא יהיה שותף לא יכול להיות כאן". אז לא, אנחנו לא הולכים לגרש מהמדינה את כל מי שאינו משרת, ודיבורים מהסוג הזה מסבים נזק עצום.
חובה על כולנו להפנים כי "תפסת מרובה לא תפסת". יש להניח בצד את שאלת גיוס בני הישיבות שבאמת עסוקים בתורה לילות כימים, ולהתמקד בצעירים חרדים שאין תורתם אומנותם. נכון, זה לא "שוויון אבסולוטי", מה שאין, אגב, גם במודל של ישיבות ההסדר. צריך השתתפות ולקיחת אחריות, לא שוויון מוחלט. לטובת האחווה, לטובת האתוס המכונן של המדינה היהודית, ולטובת העם היושב בציון כולו, צריך לוותר.
הרב יהושע פפר
דוד הגר כל הצדדים צריכים לוותר על משהו. עבור החרדים מדובר בוויתור משמעותי: הקרבה חלקית של יסוד ההתבדלות שגזר ריחוק מקסימלי מהמדינה ומוסדותיה. נכון, ההתבדלות החרדית רחוקה כיום ממה שהייתה פעם, אך כניסה לצבא תהווה הכרה רשמית בכך. הצבא, בתוכניות שונות שקמו לאחרונה (המיקוד על הייטק) בתחום גיוס חרדים, כבר הוכיחו את המוכנות שלה לוויתורים מרחיקי לכת. וכך כולנו.
ויתור חלקי של כל הצדדים יאפשר לנו להתקדם, וביחד. ככה ננצח.
דוד הגר הוא איש עסקים ישראלי-אמריקאי. יהושע פפר הוא רב קהילה וראש מכון "עיון" לאחריות חרדית. שניהם מכהנים כחברי עמותה בעמותת "נצח יהודה"
