עסקת החטופים עומדת לשטוף את המדינה בים של דמעות ופוסט-טראומה. השחרור האיטי, טיפין-טיפין, עם העברת שמות למשפחות ערב קודם, יהיה מטלטל וקורע לב. הוא יזכיר לכולנו ש-7 באוקטובר לא נגמר. הוא מתמשך, כל עוד המלחמה מתרחשת – וכל עוד החטופים כלואים במנהרות, ב"תת-קרקע". בניגוד למה שמשתמע מהשיח התקשורתי בימים האחרונים, התקווה של רבים במערכת הביטחון ובממשלה היא שהעסקה תתמשך. אפילו תיגרר. שאחרי ארבעה ימי ההפוגה המוסכמים, חמאס יסכים לשחרר עוד חטופים, ויבקש עוד ימים. למעשה, זו ההערכה שהוצגה לממשלה: שחמאס, כרגע, יכול ורוצה לשחרר יותר מ-50. המספר ששרים ציטטו לי הוא 80-70; "ואנחנו מקווים שיותר".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
ההסבר לכך כואב. אחרי ההפוגה, אם תהיה כמה ימים ותסתיים בהשבת כ-50 חטופים ואם תימשך עשרה ימים (וזו ההערכה בדרג המדיני) ותשחרר הרבה יותר, צה"ל יעבור לשלב הבא במלחמה. הוא יהיה קשה, מבצעית. צפויים מהלכים מורכבים, יוצאי דופן, עמוסי אש. מערכת הביטחון תצטרך להיערך אליהם. להפוגה יש יתרונות מבחינה זו – יתרונות שהוצגו לקבינט ואי־אפשר לפרטם. מה שכן אפשר לומר הוא שצה"ל מחזיק באומדנים מדויקים – כמה טנקים ייפגעו. מה הם תרחישי הייחוס לשחיקה בסד"כ – זאת אומרת, לחיילים שחלילה ייהרגו או ייפצעו. עד כה, הפעולה ברצועת עזה מנצחת את החישובים העגומים; מספר הנפגעים והפגיעה בציוד מצויים בחלק הנמוך ביותר של ההערכות שהוכנו בזרועות הצה"ליות שעוסקות בתכנון ובניין כוח. זה מעיד על יכולות תכנון ולחימה והקרבה יוצאות דופן. אך אין ערובה שזה יימשך כך, והקרבות צפויים להיות מאתגרים.
"ולכן, כמה שנצליח להוציא מהחטופים שלנו עכשיו, נוכל לפעול בקלות רבה יותר מבחינה מבצעית", העיר בכיר אחד, "וצריך לומר את האמת: אין ערובות שנצליח להחזיר את כל מי שלא ישוחרר כעת. הרי זו מלחמה שתכליתה הסופית היא השמדת הצבא של חמאס וחיסול יחיא סינוואר ומוחמד דף. אז אנחנו מוכנים לתת לזה זמן, לנסות לשחרר מיידית את כל מי שאפשר. כי השלב הבא עומד להתרחש. לא משנה מה". אף אחד לא מוכן להבטיח מתי תבוא עסקת השחרור הבאה, אבל ראוי להזכיר דברים שכתבתי בטור זה בעבר: נתניהו ושרי קבינט המלחמה לא שוללים, ולא ישללו בעתיד, את האפשרות של יציאת צמרת חמאס לגלות (ובלבד ששלטונו חוסל ברצועה), בתמורה להשבת חטופים.
החשש המובהק והמוצדק ביותר הוא מאובדן מומנטום. מהתמונות והסרטונים שייצאו מצפון הרצועה ההרוס. יש פער בין העולם לישראל. בקהילה הדיפלומטית, גם במערב, רואים בהפוגה צעד ראשון לקראת היום שאחרי. בירושלים – יותר נכון, בבור בקריה – אומרים שיום כזה הוא מעבר להררי החושך של חמאס. שר החוץ האמריקני בלינקן יגיע לכאן השבוע. הוא ישמע קבינט מלחמה חד-משמעי, ללא בקיעים, מתואם: המלחמה נמשכת. הפנטגון ובלינקן מנסים להבין: איך חמאס ינוצח בדרום הרצועה, כאשר זו שרויה במשבר הומניטרי למעשה, עם מאות אלפים שאיבדו את בתיהם, בצפיפות יוצאת דופן, וצה"ל אמור – איכשהו – לטהר את האזור ממחבלים.
יש תשובות לשאלות הטובות הללו, אבל לא בטוח שהן ישכנעו את האמריקנים.
חלק גדול מהתסכול האמריקני הוא הסירוב של נתניהו לעסוק בצורה אמיתית ביום שאחרי ברצועה. גורמים מספרים שראש הממשלה לא רק מסרב לעסוק בכך - הוא מסכל אקטיבית דיונים בנושא
במקביל, הנשיא ביידן – הכי קרוב לצור ישראל וגואלו – סופג מהלומות בסקרים. ישראל הרשמית, הממשלתית, זנחה כל יומרה לנצח בתחרות הנרטיבים הבינלאומית. ההדגשה של זוועות 7 באוקטובר, מדווחים נציגי ישראל, לא מעניינת את התקשורת במדינות השונות כמו בעבר. עם חידוש הלחימה, ישראל תעבור שלב: הסימפתיה שקיבלה בקרב מנהיגי המערב תישחק, אצל חלקם משמעותית (עמנואל מקרון) ואצל אחרים פחות (רישי סונאק). עד כה שררה כמעט אידיליה ביחסי ישראל-ארה"ב במלחמה, בעיקר בגלל נסיבות ההתקפה הרצחנית על ישראל. ספק אם זה יימשך. במלחמת לבנון הראשונה, המתיחות בין ארה"ב לממשלת מנחם בגין הגיעה כדי כך שהנשיא רייגן שיגר איגרת לראש הממשלה שבה איים כי המשך הפלישה הישראלית ללבנון "תחמיר את הסיכון החמור בלאו הכי לשלום העולם, ולמתיחות הקיימת ממילא ביחסי ישראל-ארצות-הברית"; בסוף החודש הראשון למלחמה, כאשר בגין הגיע לארה"ב להיפגש עם הנשיא, הבית הלבן ביטל את הפגישה (ואז חזר בו).
חלק גדול מהתסכול האמריקני הוא הסירוב של נתניהו לעסוק בצורה אמיתית ועמוקה ביום שאחרי ברצועת עזה – וגם לתת תיאור של חזון כזה לעולם. הם מחפשים תשובה לשאלת המבחן הבאה: "נחסל את חמאס בעזה ואז... (השלם את המשפט)". בתוך המערכת הישראלית יש גורמים המספרים שראש הממשלה לא רק מסרב לעסוק בכך – הוא מסכל באופן אקטיבי דיונים בנושא. "אין לנו זרוע מדינית", אומר בכיר ישראלי, "וזו איוולת. אם נדבר על חזון לעזה חופשית מחמאס, נסביר שצריך לבנות אותה מחדש, נסביר שלא נישאר שם, זה יסיט את האש מהמלחמה, מהנפגעים האזרחיים. זה נותן אופק. וזה גם משאיר ואקום שימלאו שחקנים אחרים".
התהליך הזה כבר החל. הסעודים, לדוגמה, עוסקים בשקט בשאלה מה צריך להיות מקומם בעזה החדשה. בריאד מדברים על האפשרות של השבת סלאם פיאד, ראש הממשלה הפלסטיני שסולק בגלל נטייה מסוכנת ליושרה וחוסר סובלנות לשוחד. עוד דוגמה למילוי הוואקום: בדוחא שבקטאר התקיימה השבוע פגישה מעניינת. מצד אחד, בכירי חמאס ח'אלד משעל ואיסמעיל הנייה. מהצד השני: אנשי מפלגתו של מוחמד דחלאן, אותו דחלאן שהם זרקו מרצועת עזה בפוטש נגד פתח ב-2007. דחלאן עצמו לא נכח, שזה מוזר; הדרג של אנשי חמאס היה בכיר ביותר. האם חמאס רצה להזהיר את דחלאן שלא יסכים להיות השליט החדש בעזה, אחרי הפלת משטרם שם? או לחלופין, האם הם רוצים להגיע להסכם עם דחלאן על אפשרות כזו, שתאפשר להם להמשיך לנהל את הרצועה כאשר יש "פרונט" לכאורה לגיטימי? (דחלאן נחשב למושחת ובלתי אפקטיבי; מה שכן, הוא מחובר למרואן ברגותי, מוקד כוח ברחוב הפלסטיני והתקווה המרכזית של פתח).
הנשיא ביידן מדבר על "Revitalized Palestinian Authority" שתשלוט ברצועת עזה. מה זה אומר בעצם? אחרי רפורמה שלא תאפשר העברת שכר לאסירים מורשעים? מחיקת ההסתה? מאבק בשחיתות? החלפת אבו-מאזן? כרגע, ישראל לא מוכנה לנהל רשמית את הדיאלוג הזה. ואפשר להבין מדוע: ביום שבו נתניהו – שעדיין לא מבין שהקריירה שלו נגמרה – יעסוק בכך, הממשלה שלו תתפרק. הימין הקיצוני יסכים בשמחה להחליף אותו באיש ליכוד אחר, שיישבע, בפשטות, שבעזה לא יהיה כל ממשל פלסטיני עצמאי – ובטח שלא הרש"פ.
ייתכן שהחששות של נתניהו כבר מתחילים להתממש. השבוע דיווחתי ב־ynet על מכתב יוצא דופן שנשלח לשר האוצר סמוטריץ' בידי קבוצה של אושיות ימין, ובהן גדי טאוב, אראל סג"ל, עמיעד כהן שהוא מנכ"ל קרן תקווה רבת-עוצמה, רותם סלע (מנכ"ל הוצאת סלע מאיר והמו"ל שהוציא את ספרו האחרון של ראש הממשלה), ארז תדמור וד"ר רן ברץ. המכתב ביקש, ולמעשה דרש, שסמוטריץ' יבטל מיד את כל הכספים הקואליציוניים, ובכלל זה גם אלה המיועדים לתוספות שכר למורים בחינוך החרדי. זו קריאה יוצאת דופן בימין. סלע, שיזם את המכתב, אמר לי שהוא לא תיאם זאת עם ראש הממשלה נתניהו, או אף אחד ממשרדו. הכותבים העלו טיעונים מדויקים ומנומקים על הצורך באחדות, במיקוד תקציבי במלחמה ובעורף. אני מניח שהם כולם יודעים מיהו סמוטריץ'; עקשנותו-אמנותו. למעשה, וזו פרשנות שלי, הטקסט שלהם היה מיועד לשרי הליכוד. הוא נועד לומר להם: פתוחה בפניכם הדלת לעמוד בפני השיגיונות ההזויים של סמוטריץ'. תקבלו גיבוי, אם תציגו עמדה עניינית. אפילו בערוץ 14.
במכתב הזה יש גנטיקה של ימין חדש, פוסט-נתניהו. התרחקות מהעולם הפוליטי שנתניהו בנה. זה יקום של תשלומי שוחד קבועים וחסרי גבול לחרדים. פוליטיקה קטנונית, בלתי עניינית, שמקדשת אך ורק חנופה ונאמנות (גלית דיסטל, דוד אמסלם, שלמה קרעי ועוד). התמכרות לימין הקיצוני על חשבון המרכז הפוליטי.
למעשה, גם הימין הקיצוני מנסה לחתוך מנתניהו. מי שנכח בישיבת הממשלה השבוע שדנה בעסקת החטופים התרשם שאיתמר בן גביר מחפש את רגע היציאה שלו מהממשלה. שלא מדובר בעניין של חודשים, אלא זמן קצר בהרבה. בעוד הציונות הדתית וסמוטריץ' נפגעו קשות מאירועי 7 באוקטובר (ובעיקר מהתנהלות סמוטריץ' השערורייתית והפלגנית לאחר מכן), הימין הקיצוני של בן גביר לא נחלש, ואולי אף התחזק מעט. הניסיון לבדל את עצמם מהליכוד הוא גם הרקע לדיון האכזרי, המענה, שיזמה עוצמה יהודית בכנסת, ובמסגרתו טרחו חבריה לבזות את משפחות החטופים. 7 באוקטובר שינה הרבה, אבל לא את בן גביר: הוא לא שכח דבר, ולא למד דבר.
מי שכן השתנה הוא הציבור הישראלי. בטור זה מופיעות תוצאות של שני סקרים. הראשון, של מרכז ויטרבי במכון הישראלי לדמוקרטיה, ממחיש כי נוצר רוב בציבור הישראלי לשינוי מהותי בחוק הלאום והוספת סעיף השוויון. בתוך חודש, בעקבות הדיווחים על ההקרבה של לוחמים וקצינים דרוזים, ובעקבות הידיעות על הנרצחים והחטופים הבדואים, הציבור הישראלי (כולל רוב בציבור היהודי) רוצה שחוק הלאום יבטא את שותפות הגורל. המחקר השני של המכון למחקרי ביטחון לאומי מורכב יותר, ועוסק במטרת המלחמה – מיטוט חמאס. כמעט כל היהודים, 96%, תומכים בכך. אצל הערבים, מדובר ב-34% שרוצים במיטוטו. 17% נוספים בקרב הערבים תומכים "במידה מועטה". 10% מתנגדים לכך, ו־39% "לא יודעים". הפרשנות לתוצאות הללו תלויה במידת האופטימיות של הפרשן לחברה הישראלית; חלק יאמרו שיש פה המחשה יוצאת דופן לחלקים ענקיים בציבור הערבי שמחויבים לניצחון ישראל במלחמה. אחרים יגידו בדיוק הפוך: מדוע שאזרחי ישראל, ערבים כיהודים, לא יתמכו כולם במיטוט חמאס? על הנקודה האחרונה צריך לומר שניסוח השאלה מעורפל מעט. האם מיטוט חמאס הוא גם שיבת ישראל לכיבוש פעיל ברצועה? הקמת התנחלויות חדשות, כפי שדורשים בימין? השבת הרש"פ? חזרה לתהליך מדיני? כאמור, גם לקבינט המלחמה אין תשובות עדיין.
לא בכל יום מתארגנת הפגנה ליד ביתו של אלוף בצה"ל בעת מלחמה. זה קרה השבוע, בקיבוץ חורשים, לא רחוק מביתו של אלוף פיקוד המרכז יהודה פוקס. לא מדובר בפלסטינים או ערבים ישראלים כמובן; אם אלה היו חושבים על מעשה שכזה, סביר להניח שהמשטרה הייתה מבצעת מאסרים במהירות. זו הייתה דניאלה וייס, ואיתה עשרות נשים וילדים מהתנחלויות, בעיקר מהשומרון. הם באו למחות, בעקבות פיגועי ירי, על מה שכינו "התרת תנועת ערבים בחופשיות בכבישי יהודה ושומרון באופן שמסכן את חיי התושבים". ובמילותיה של וייס למגפון אפור-תכול: "לא ניתן לערבים לצאת מהבתים שלהם. הם יישארו בבית ואנו ננוע בחופשיות. מי שמרחם על אכזרים, סופו שמתאכזר על הרחמנים". מפגינה אחרת האשימה את אלוף פיקוד המרכז שהוא "מסכן את החיים של הילדים שלנו, והוא לא עושה כלום".
"כלום". לא ייאמן. צה"ל במלחמה, גם ביהודה ושומרון. כמעט 2,000 עצורים, למעלה מ-200 הרוגים פלסטינים, תקיפות אוויריות, כולל ממטוסי קרב - בתוך שטחי הגדה. מאז חומת מגן לא היה דבר כזה.
העובדות לא ישכנעו את ההזויים; אלוף פוקס הוא מושא של קמפיין מכוער כבר זמן רב; למרבה הצער, הוא לא מגיע רק מנערי גבעות. לאחרונה הוצמדה לו אבטחה. בצה"ל מכחישים שהחשש הוא מפיגוע של הימין הקיצוני. אומרים שם שזה פרוטוקול שהופעל בגלל החשש מארגוני טרור פלסטיניים.
הרגע הגדול של דניאלה וייס במלחמה היה במגזין ה"ניו יורקר" היוקרתי; מישהו חיפש שם בנרות דמות שתפגע, בעצם התבטאויותיה, בישראל בעת המלחמה. וייס נמצאה מתאימה וסיפקה את הסחורה: היא הודיעה שארץ ישראל היא בעצם מנהר הפרת ועד הנילוס. הכתבת פתחה סוגריים והסבירה כי מדובר בשטח שנמצא בריבונות "מדינות ערביות רבות", הרבה מעבר למדינת ישראל והשטחים. וייס קיבלה 15 דקות של תשומת לב. שונאי ישראל קיבלו ראיון לפנתיאון, ושיתפו אותו בהתלהבות באינסטגרם ובטוויטר – הוכחה, הם אמרו, של מה היא ישראל באמת.
המצב בשטחים נפיץ מאוד. שלושה חישובים מוטעים חישב יחיא סינוואר. הראשון לא העריך נכונה את תגובת ישראל למעשי הטבח של חמאס, ואת נחישותה להפעיל כוח יוצא דופן כדי להשמיד את הצבא שבנה. החישוב השני היה שהחברה הישראלית מפולגת ומפוררת, וסדקיה יגדלו בעקבות התקפת חמאס. החישוב השלישי, והחשוב מכולם, היה שחמאס יפתח במלחמה, ורבים יצטרפו. הגדה תבער. חיזבאללה יצטרף במלוא כוחו, ואולי גם איראן. הסכמי השלום יקרסו.
הפלסטינים שמשוחחים עם ישראל ניבאו שהגדה על סף פיצוץ - מול הרשות, מול צה"ל, או שניהם. לתשומת לב הקבינט ורה"מ: איש מכם לא יוכל לטעון כי התרעה כזו לא נמסרה
החלק המהותי ביותר לחמאס, הקרוב ביותר, הוא הגדה המערבית. התרחבות מלחמה בצפון היא עניין שהאמריקנים מנסים להגביל. הסכמי השלום נראים יציבים בטווח הקצר. נקודת תורפה משמעותית של ישראל היא האפשרות שאינתיפאדה שלישית ולחימה של ממש יתפתחו בין חברון לג'נין. ושם, הכתובת על הקיר.
המצב בשטח ממחיש הסלמה. יש עלייה בפיגועים של ארגוני הטרור הפלסטיניים, שנחושים להביא לאיו"ש את הזוועות שחוללו בעוטף עזה. צה"ל פועל באגרסיביות לדכא אפשרות להתקוממות חמאסית מאורגנת, ויש חשש מהתקוממות עממית נגד הרשות הפלסטינית. צה"ל נערך אקטיבית לאפשרות שכוחות הביטחון של הרש"פ יפנו נגד ישראל. במקביל, הפשיעה הלאומנית היהודית נמצאת בעלייה. הממשל האמריקני בחרדה עצומה מהאפשרות של נפילת אבו-מאזן, ומפעילות קיצונים יהודים. מוושינגטון, אותה וושינגטון שמגוננת בעוז על ישראל 24/7, יוצאות הודעות כמעט יומיות שמוחות על "אלימות מתנחלים" בגדה. הנשיא ביידן ושר החוץ בלינקן הבהירו שהרשות הפלסטינית תהיה הכתובת העתידית לשלטון בעזה. כדי שזה יקרה, לשיטתם, היא חייבת להשתנות. אך לפני הכול - לשרוד.
אלה לא בדיוק התוכניות של המתנחלים, שרואים ברש"פ אירוע קטלני בפוטנציה כמו חמאס. מנהיגי ההתיישבות פועלים לקביעת עובדות בשטח, בקנה מידה היסטורי. כפי שדווח פה לפני כמה שבועות, ברחבי יהודה ושומרון נפרצים כעת בקביעות כללי התכנון והבנייה למיניהם. נסללים כבישים חדשים, וצירים, כולל על אדמות פרטיות, ללא אישור. יחידת הפיקוח של המינהל האזרחי מתפקדת בהרכב חסר; חבריה במילואים. יוסי דגן, ראש מועצת שומרון, פועל להפסקת וסיכול כל מסיק זיתים ליד היישובים; הוא מדבר על מוסקים כ"מחבלים חמאסניקים". מסתובב הרבה יותר נשק בשטח; זה כורח ביטחוני, אך הוא מנוצל לאיומים על פלסטינים במסיק. במערכת הביטחון אומרים כי "מתחילת המלחמה, יש מתנחלים - כאלה שמוציאים שם רע להתיישבות – שמנצלים את המלחמה להפרת חוק, לפעולות בלתי חוקיות בעליל".
קחו דוגמה. בשבוע האחרון הוצבו בחומש שלושה מבנים חדשים, אחד מהם, מבנה עץ, על קרקע פלסטינית פרטית. המינהל האזרחי טיפל בכך. לפני כמה ימים ניסו אותם גורמים להעביר עוד שלושה קרוואנים לישיבה בחומש, שוב ללא אישור. כוחות מג"ב הוקפצו לשם כדי לסכל את האירוע הזה. "במקום שמג"ב יהיו מרוכזים בניסיון הקבוע שלהם למנוע פיגועים", אומרים גורמים בשטח, "הם נשלחים לטפל בהפרת חוק של ישראלים. האירועים אלה פוגעים בלגיטימציה הישראלית במלחמה, והם שמים מקלות בגלגלים של מערכת הביטחון שתפקידה להגן על המתיישבים ולשמור על החוק". אלה מילים חריפות; אפשר להבין מדוע. התפרצות בגדה תאלץ את צה"ל, שפרוס עד כלות, להגדיל משמעותית את סדר הכוחות שלו ביהודה ושומרון. יהיה קשה לנהל מלחמה בשלוש חזיתות.
המצב ברשות הפלסטינית ממילא קשה, עוד לפני עימותי המסיק עם מתנחלים, סלילות צירים, הרחבת מאחזים. הערכות פנימיות שנמסרו לבכירים בישראל מביאות פירוט מדוקדק: בקהילה העסקית בגדה מעריכים כי המצב על סף פיצוץ, בין היתר לאור המצב הכלכלי הקשה וחוסר תפקוד של המערכת הבנקאית. הפלסטינים שמשוחחים עם גורמים ישראליים רשמיים מדווחים על פסימיות קשה, פחד חריף מפעולות מתנחלים, מודעות גוברת לפריצות הצירים הבלתי חוקיות. החשש המרכזי הוא שעבודת פלסטינים בישראל לא תתחדש במשך זמן רב, ומקור הכנסה מרכזי של החברה הפלסטינית יתאייד.
ההערכה היא כי האבטלה בגדה זינקה בעשרות אחוזים בחודש האחרון; זה זרז לאלימות. הרשות הלוותה כסף לפרויקטים של פיתוח בעזה; אלה בערך מיליארד דולר אבודים. החברות הגדולות בגדה המערבית הוציאו כמחצית מהעובדים לחופשות כפויות. ההסכמה בקרב פלסטינים בולטים היא שהרש"פ מתפקדת רק במובן אחד: כקבלן ביצוע ביטחוני (וחלקי) בעבור ישראל. הפלסטינים שמשוחחים עם ישראל, ורוצים בשיתוף פעולה איתה, ניבאו שהגדה על סף פיצוץ – מול הרשות או מול צה"ל או מול שניהם. לתשומת לב הקבינט ורה"מ: איש מכם לא יוכל לטעון כי התרעה כזו לא נמסרה.
