"אני חושב שבעוד 100 שנים, המלחמה הזו תילמד כמלחמת 10 השנים, כי חמאס לא ייגמר בשנה הקרובה, וישראל לא יכולה לחיות עם איום כזה לצידה. לפנינו שנים של לחימה בעצימות משתנה. לא נוכל יותר לחיות מול פלוגות אויב שמתאמנות מולנו על פשיטה ליישובי ישראל. אנחנו במרתון. חירות זה דבר שלא קוטפים מהעץ". כך אומר מפקד חטיבת הצנחנים במילואים, 646, אל"מ אלעד שושן, במרכז הפרבר המזרחי של חאן יונס, בני סוהילה. בימים אלו אל"מ שושן הפך למח"ט המילואים היחידי, וגם האחרון, שעוד מתמרן ברצועת עזה. לוחמיו בני ה-30 וה-40 כבר מזמן חשים ששבו לסדיר, כך פתאום, באמצע החיים.
(כתבתו של יואב זיתון | עריכה: גיא פוקס)
לפני היציאה לשטח אנחנו נפגשים איתו בשעת צהריים בקומה השנייה של עוד בית מידות עזתי מטופח, מוחשך מווילונות מאולתרים שמכסים את החלונות. גרם מדרגות משיש בצורת ספירלה מוביל אליו בקומה השנייה. בחדר יש שולחן ישיבות בצורת טי, על הקיר לוחות שעם עם הוראות מבצעיות ליממת הקרב הבאה, לצד דפי הנחיות מעודכנות לפיצוץ הנדסי של מבנים, ובצד השולחן המרכזי שני טלפונים נייחים. בחניון בית המח"ט ניצבים בעיקר ההאמרים של החטיבה, שכולה, נזכיר, על טהרת החי"רניקים מהצנחנים. פחות ממוגנים, אך מהירים וניידים יותר.
אל"מ שושן הודיע לחייליו בסוף דצמבר שב-21 לינואר הם ישתחררו הביתה, אחרי שהקפיץ אותם בלי צו 8 בבוקר ה-7 באוקטובר, ומאז הם על מדים. אבל אז הגיע בלת"ם, עוד בלת"ם, וחטיבתו שמבוססת על יוצאי סיירת צנחנים וגדוד 890 התבקשה להישאר עוד בעזה, ולעבור מגזרת עיירות המרכז לחאן יונס. "לקח שלושה ימים בנוהל הקרב שביצענו מחוץ לרצועה להסביר את זה לחבר'ה שכבר נערכו והודיעו למשפחות שהם חוזרים הביתה", מסביר המח"ט, "זה היה מורכב, אבל הם הבינו ועכשיו אנחנו על 85% איוש, אחרי שהתחלנו את המלחמה עם 120%, כי בהתחלה הגיעו גם כאלו שלא קראנו להם ולא ציפינו שיגיעו מבחינת סד"כ. למי שממש קשה בעסק או בבית – שחררנו לפני המעבר לחאן יונס. אנחנו עומדים פה במשימות שלנו עם גדוד טנקים במיל' שקיבלנו מחטיבה אחרת".
5 צפייה בגלריה
"היו לי חששות בגלל הפילוג, אבל ב-7.10 כולם התייצבו מיד". תיעוד מפעילות הכוח ברצועה
(צילום: עמית שאבי)
רק רגע אחד בריאיון עימו גורם למח"ט הקשוח לדמוע. שושן הוא בן העוטף, שגדל בנגב המערבי ומרבית חייו עוצבו ביישוב יתד שבחבל אשכול. הוא גם פיקד על גזרת חבל אשכול כמח"ט מרחבי והיה מג"ד כיסופים. בבוקר ה-7 באוקטובר ישב עם משפחתו בביתו בקיבוץ גלאון ליד קריית גת, כשהוא שלושה ימים בלבד בתפקיד, ואז הגיעו לוואטסאפ שלו הודעות ראשונות מחברי ילדותו ושכניו בניר עוז. "הם אמרו לי שפלשו להם לקיבוץ והם שומעים מחבלים ויריות ליד הבית, אז עניתי להם שזה ירי של צה"ל, כי לכל חדירה של מחבלים כוחות צה"ל הגיעו מהר ומיד פתחו באש על מחבלים, בכל גזרה בעבר. לא הגיוני שתהיה להם חדירה וצה"ל לא יגיע מהר.
"אבל אז הם כתבו לי שיש עשן שחודר לממ"ד שלהם, והם נחנקים ובחוסר אונים. אלו אנשים שחינכו את הילדים שלי, שלמדו בניר עוז. בהמשך התברר שאכן זה היה ירי של מחבלים שנמשך שעות וגבה מהם מחיר כבד, ואכן לניר עוז הגיעו הכוחות אחרונים רק סביב השעה 14:00. אני חי מאז בתחושה של כישלון על אותו יום, של חוב עבורם". שושן הפעיל מהר את חטיבתו במילואים, עוד לפני שקיבל הוראה מלמעלה: ראשוני הלוחמים שהגיעו מהבית לבסיס הימ"חים בנחשונים שסמוך לפתח תקווה עלו על מדים וציוד לחימה בסיסי, לקחו נשק וקיבלו הוראה מהמח"ט – "אל תחכו לאוטובוסים שהזמנו, תעלו על ההאמרים ותדהרו לעוטף".
שושן תיאר כי "ה-80 הראשונים שהגיעו וחיילו את עצמם כבר נלחמו בעוטף בשעות הצהריים מול כוחות הנוח'בה של חמאס, ובשבוע הראשון גם נותרו לטהר את הנגב המערבי ממחבלים יחד עם עוד 300 חיילים שהצטרפו אליהם מהחטיבה". הוא הודה כי "היו לי חששות, לנוכח הפילוג שהיה כאן בחודשים שקדמו למלחמה, אבל כולם אצלי התייצבו - ומיד". לאחר מכן הוקפצו לוחמי 646 ללחימה במחנות הפליטים של השומרון, עם פשיטות חטיבתיות בג'נין, טול כרם ושכם, הופעלו כעתודה לגזרת לבנון בפיקוד הצפון, ולבסוף נקראו לשבועות ארוכים של לחימה במרכז רצועת עזה, כחלק ממשימת פרוזדור נצרים ותמרון באל-בורייג' ופאתי נוסיראת.
"למבצע בית וגן לפני כחצי שנה במחנה ג'נין לקח ליחידות מובחרות חודשים של נוהל קרב, ואנחנו מצאנו עצמנו בסמטאות מחנה הפליטים העוין בג'נין, מטהרים אותו מאויב אחרי הכנות של יומיים", סיפר שושן. "אחרי 18 שנים שפיקדתי על סדירים, גם במגלן, מרענן פתאום לפקד על חבר'ה שלא רחוקים מהגיל שלי או בגילי, הם בוגרים יותר, חושבים ואחראיים, זה לא פקודות עבור. הם יודעים היטב שכל מחבל שנהרוג פה זה פחות מחבל שהילד שלהם יתמודד אתו כחייל בעוד 15 שנים. ככל שנעמיק בלחימה בעזה נגד חמאס, וזה ייקח לפחות שנה, כך נבטיח יותר ויותר שנים של שקט לתושבים בדרום. אנחנו כאן בהזדמנות להכריע את החטיבה המשמעותית ביותר של חמאס ברצועה – כל יום שלנו כאן זה עוד 10 מחבלים בממוצע שאנו הורגים ועוד עשרות אמצעי לחימה שאנו מוצאים".
5 צפייה בגלריה
"חיילים רבים בחטיבה לא יודעים אם יש להם עסק לחזור אליו, גם הפגיעה בסטודנטים היא משמעותית". אל"מ אלעד שושן
(צילום: עמית שאבי)
אבל האתגר לא פשוט עבור אל"מ שושן, ולא רק בהיבט המבצעי. אחוז לא מבוטל מהזמן שלו הוא מקדיש לטיפול בבעיות פרט של חייליו, שנרתמים למערכה, מנותקים במשך חודשים מהמשפחה, מהזוגיות, מהלימודים או מהעסק שהקימו. "כשאמרו לנו שהיציאה הביתה בוטלה בסוף ינואר ובסוף ניכנס שוב, הפעם לחאן יונס, לא הסכמתי מיד ובדקתי קודם מה רוח החיילים", הוא מתאר, "הסבירו לי שהמשימה שלנו חשובה ביותר – החזקת הציר מהגבול ועד למחנה הפליטים שבמערב חאן יונס, שבו נלחמות החטיבות הסדירות של גבעתי, 7, צנחנים והקומנדו.
"אני לא יכול לכעוס על מי שנתן 100 ימי לחימה במילואים פתאום באמצע החיים ועכשיו נקלע לבעיות בבית שהוחמרו. זו כמות לחימה במילואים שמעולם לא הייתה באף מלחמה, כנראה גם לא במלחמת העצמאות. אלה אנשים שהשאירו בבית אישה בהיריון בחודש תשיעי ובארבעת החודשים שעברו מאז שחררתי אותם רק ליומיים הפוגה בבית. הבעיה המרכזית היא חוסר זמינות לפתור בעיות בבית או בעסק. יש לנו בעלי עסקים בחטיבה שהם גם המנהלים של העסקים שלהם, אז בגלל המצב לא נכנסה להם משכורת כבר ארבעה חודשים כי לא היה להם טלפון וזמן להסדיר את זה מעזה, מול הביטוח הלאומי. ואז בת הזוג שלהם נכנסת לתדלק את האוטו ורואה שהאשראי לא נותן כי הבנק חסם אותו. אחד הקצינים אצלי, בעל סטארט-אפ, לקח הלוואה כדי לקיים את משפחתו כי העסק שלו לא הכניס בחודשי המלחמה.
"יש לנו אנשים רבים בחטיבה שלא יודעים אם יש להם עבודה ועסק לחזור אליו, והפגיעה בסטודנטים היא משמעותית לא פחות: שבועות השלמת חומרי הלימוד הסתיימו, ולרבים מהם כבר הלכה שנת הלימודים". אל"מ שושן ניצל את שלושת הימים של ההפוגה בין התקופה בפרוזדור נצרים למעבר לתמרון בחאן יונס כדי שצה"ל יעדכן את פקודיו בזכויות שמגיעות להם, וחילק להם שאלון לברר מה בדיוק הם צריכים כעת, כדי שבחמ"לים האחוריים של החטיבה ינסו לטפל ולסגור פערים, עכשיו שהם שוב מנותקים בשטח האויב: "עסקים של לוחמים שלי נפגעו בוודאות, פרויקטים שלא קיבלו, חוזים שלא נחתמו. אבל הם יודעים שכל 2024 תהיה שנת לחימה, וגם אחרי שנשוחרר בשבועות הקרובים, נחזור לתעסוקה מבצעית לפחות פעם אחת, בגזרה הצפונית".
בדרך למתחם פשיטה בנוי שאחד מגדודיו מוביל כעת, בשעת צהריים של שמש חורפית בחאן יונס, שושן עוצר ליד צמד טנקי מרכבה סימן 3 שנעצרו בזווית מאיימת בעיקול הציר שעולה אל גבעת בני סוהילה. את הטנקיסטים הוא קיבל כמח"ט חי"ר מחטיבה 179. הוא שואל לשלומם, בעודם מציצים מהצריח מכוסה הגגון נגד רחפנים, שכעת משמש עבורם כשמשייה. הם מחייכים ושואלים אותו "מי אתה?". הווסט, הקסדה ומשקפי המגן, ובעיקר טבעם של המילואים, מסתירים דרגות ומטשטשים היררכיה.
הם גם מופתעים שצה"ל והדרג המדיני לא רק השתמש בסוף בכוחות היבשה, אחרי שנים של חוסר אמון בהם, אלא אפילו תמרנו כל כך עמוק עם כוחות המילואים?
"אני חושב שמי שהופתע זה חמאס, שלא האמין שנפעיל כך נגדו את מערך המילואים אחרי שראה מה צה"ל עשה בצוק איתן ובעופרת יצוקה, וסבר שאם נילחם זה רק בפאתים או ליד הגבול. גם אנחנו דיברנו באימונים שהמלחמות הבאות יהיו קצרות. זה היה הנרטיב".
אנחנו חוצים עם שושן סמטה קצרה בין שני בניינים בני ארבע קומות, מפורקים למחצה, ופוגשים את הכוח הגדודי שאיתר זה עתה שתי גופות מחבלים בפיר, שמחובר לרשת מנהור קרובה. את הבסיס התת-קרקעי הזה של חמאס כוחות החטיבה השמידו בימים האחרונים, וכתוצר לוואי חיובי של הפעולה ההנדסית מצאו את מותם שני המחבלים, עם נשקי קאלצ' מתחת לגופם. צחנת הגופות שלהם מזכירה את השבועיים הראשונים של הגיהנום בעוטף, עם אלפי הגופות, מרביתם של המחבלים, שהוטלו בצדי הכבישים ובשדות הפתוחים במשך ימים.
בצמוד למתקן ה"אזרחי", שסומן במפות צה"ל כ"איתור" (מבנה, או יעד) רגיש: כיתות בית ספר יסודי, עם כתוביות בערבית שעוד נותרו על לוח המורה. לוחמי הנדסה במילואים ממהרים לפוצץ המתחם האורבני הזה עם עשרות מוקשים. הזמן מתקתק כי יש עוד משימות, אז הלוחמים משנעים את המוקשים לקומת הגג בתור דלי שמחובר לרצועה ארוכה שאלתרו. המוקשים מחוברים חלקית בתיילים, וצריך לעזוב מהר כדי שלא יהיה גם פה אסון. "ממדי הטרור פה מגיעים לכל בית. למתחם הזה חזרנו הנה אחרי שתקפנו פה, ושבנו בגלל ריח הגופות. אין פה בכלל מרחבים אזרחיים – הכל נגוע בטרור והלחימה לא נפסקת", מספר רס"ן אוריה חלמיש, מפקד אחת הפלוגות שנולד וגדל בעצמונה, קילומטרים בודדים מהמקום שבו הוא נלחם כעת.
תיעוד פעילות צוות הקרב החטיבתי של הצנחנים בחאן יונס
(צילום: דובר צה"ל )
חלמיש הוסיף כי "רק לפני יומיים נהרג לנו כאן לוחם גיבור מההנדסה, שמעון אסולין ז"ל, שהתנדב להישאר עוד ונפל בקרב פנים מול פנים. חד משמעית מרגישים שחזרנו לסדיר, לאט לאט מתרגלים לזה. כבר אחרי שהיה לנו תאריך יעד לשחרור קיבלנו שינוי משימה להגיע למרחב המסריח הזה. רק בכיכר הזו של בני סוהילה, שהשמדנו החודש, ראינו ב-7 באוקטובר את המחבלים גוררים את האחים שלנו שנחטפו. זו זכות גדולה, לצד קושי גדול של האנשים מול השינויים". הרס"ן מדגיש את הפגיעה בשגרה של הלוחמים, שלמעשה השהו את חייהם לנוכח המשימה: "אין באמת מענה מצד האוניברסיטאות לסטודנטים שלנו, אנשים באו להירשם לקורסים אחרי שהיו שלושה חודשים בלחימה ואז אמרו להם ש'זהו, אין מקום'. ההרגשה היא לפעמים שאין מענה כמו שצריך, ואנשים כאן מפסידים סמסטרים וכסף בעסקים שלהם שקורסים, כי הם מבינים אין משמעות המשימה".
רס"ן חלמיש תיאר בהמשך כי התרגש לזהות את יישוב ילדותו שבגוש קטיף: "כשהגעתי לבניין פה למעלה זיהיתי את עצמונה, וזה היה אירוע מרגש, לצפות על מה שראיתי בעיקר במפות. כרגע במה שהיה עצמונה יש אוהלים של פליטים שלהם, ובנווה דקלים יש אולם ספורט שלנו שחמאס משתמש בו, וכך גם בניין המועצה והמתנ"ס. בגני טל לקחו את החממות שלנו לשימושם, וכמובן את חוף הים שלעולם לא אשכח כחוף הכי יפה בארץ. אני מרגיש שאני חוזר הביתה, לחזור לכאן ולהגן על ילדיי שמאחור".
האבולוציה שעברה חטיבה 646 תוך ארבעה חודשים מספרת אולי את סיפורה של המלחמה עד עכשיו: מהלם וכאוס בימים הראשונים, עד להתארגנות מחדש והכנות מוצלחות לתמרון שעוקר את מעוזי חמאס באמצעות תכנית קרקעית-אווירית משולבת עם הגיונות נכונים, כזו שמיושמת לפי לוח הזמנים שתוכנן. בתווך חושלו לוחמי מילואים שהיו בתחתית סדר העדיפות המטכ"לי לאורך שנים, והבגרות שהביאו לשדה הקרב מנעה לא אחת אירועים קשים בגלל שיקול דעת בריא.
כך קרה למשל באל בורייג', כאשר משפחה פלסטינית שלחה את בתם בת ה-4 להסתתר בפיר ולהגיח ממנו לעבר עמדה של לוחמי החטיבה. "זה קרה באזור מטוהר שבו לא צריכה להיות אוכלוסייה, והלוחם שלנו ששמר ב-02:00 לפנות בוקר גם צעק קודם לעבר הדמות הנמוכה שזיהה מתקדמת לעברו, כך שלפי הנהלים הוא יכול היה לירות לעברה. אבל הוא המתין מעט וגילה שמדובר בילדה רעבה ופצועה. קלטנו אותה מיד, הבאנו רופא של הגדוד שטיפל בה והאכלנו אותה עד שמסרנו אותה לסהר האדום", תיאר שושן, "כך קרה לנו רבות במחסום שהפעלנו בפרוזדור נצרים: הגיעו אלינו משאיות סיוע הומניטריות לטובת האוכלוסייה וראינו שרובן ריקות. שאלתי את הנהגים העזתים איפה האוכל והתרופות, והם ענו שחמאס בזז אותם, והתחננו שלפחות את המשאיות ישאירו להם".
באל-בורייג' רשמה החטיבה הצלחות לא מבוטלות, עם חשיפה והשמדת מפעלים צבאיים שהיו חלק מרכזי מהתעשייה הצבאית של חמאס, וכללו 40 מתקני ייצור רקטות מתקדמות. אל"מ שושן: "ידענו שביתור אמיתי של הרצועה אפשר להשיג רק מפעולה מתחת לקרקע, כי רצו לנו מחבלים מתחת לרגליים, אז פעלנו להשמיד מנהרות גם מתחת לנחל עזה, לצד מאות משגרים נסתרים שגילינו במרחב, כולל סיכול ירי להילולה בנתיבות, במבצע יזום שהוצאנו".
את הביקור בחטיבה אנחנו מסיימים בפסגת הגבעה המרכזית של בני סוהילה, שממנה נשקף נוף יפהפה מערבה, לכיוון חופיה של דרום הרצועה. מחלון הבניין בקומה השישית שבמעלה הפסגה, נמתחת למרגלותינו העיר חאן יונס, מטרופולין אורבני צפוף ורחב. גודלה כשטחה של תל אביב. בחלק הצפוני של העיר – שורות שורות של בניין שיכון גבוהים וזהובים, המכונים "השכונה הקטארית", שנושקת לדיר אל-בלח. לשם התמרון הצה"לי עוד לא הגיע. מבט מעט דרומה, שמאלה, פטריות עשן שחור מיתמרות מהמעוז האחרון של חמאס בחטיבת הבית של סינוואר ודף – הגדוד המערבי של הצבא הטרור. בליבו מחנה הפליטים הגדול, שמכותר מזה כשבועיים. שם כעת תוקפים חטיבות גבעתי, צנחנים, הקומנדו ו-7.
באופק הלא רחוק ניתן לזהות את שרידי ההתנחלות רפיח-ים, ולצידם מוסתר היעד הגדול ביותר שגם בו צה"ל לא תמרן עדיין – העיר הפלסטינית שחצויה בין השטח העזתי לשטח המצרי. מבט פנורמי מכאן מלמד על התמונה הרחבה יותר, זו שלא רואים דרך קשית בצירים שצה"ל פרץ והשתלט עליהם: צה"ל התקדם במלוא כוחו ברצועת עזה, בשלושה ממדים – מתחת לאדמה, מעליה ומהאוויר, הרס והחריב אלפי בתים עד ליסוד ותקף עוד אלפים (חטיבה 646 לבד שיטחה 31 בניינים בשכונה שחולשת על הנגב המערבי), אבל העיר הגדולה ברצועה עומדת בסך הכל על תילה. לעקורים יהיה לאן לחזור ולהיבנות מחדש היכן שנהרס, גם אם זה יקח שנים.
המלאכה יעילה, ואין כאן פצצות השטחה. "צלף שלנו, מילואימניק, חיסל דרך החור הזה בקיר 12 מחבלים בשבועיים האחרונים", מתגאה המח"ט שושן בעודו מצביע על חדר המגורים בדירה הגבוהה, "אבל זה לא ייגמר בקרוב, גם אחרי שנצא מחאן יונס ונחזור לפשוט בה. אני מאמין שאם נסיים את הלחימה בקרוב אז נפגוש את חמאס שוב בעוד שנה-שנתיים, ואם נפסיק בעוד שלושה או ארבעה חודשים אז נקבל ממנו שקט לעשור. לכן חייבים להמשיך עד הסוף, גם אם זה ייקח יותר משנה, כדי שכל הדור הבא ייהנה משקט. העיקרון במלחמה הוא הוא פארטו: ב-20% מהזמן של המלחמה שחלף עד כה השמדנו לחמאס כ-80% מיכולותיו, וב-80% זמן שנותרו נטפל ב-20% היכולות שנותרו לו. אין ברירה אחרת".
