יש פה ושם רגעים שבהם אני מרשה לעצמי לנצל את היותי אח שכול, והרגע הזה הוא אחד מהם. לפעמים, לדאבוני, מותר לי לומר דברים שלבני אדם אחרים אסור.
הישראליות מקדשת, ובצדק רב, את השכול. העובדה שרואים בן למשפחה שכולה ומיד לוקחים צעד אחורה היא תכונה לאומית שצריך להתגאות בה. היא מעידה היטב על כל כך הרבה ערכים נעלים שטבועים בנו. ועדיין, יש רגעים שבהם גם בני משפחה שכולה צריכים להרפות, לא לעשות מהומה. בזמנים כאלו רוב העם הרגיש שלנו עומד חסר מילים, כאן אני מנצל את הפריבילגיה המפוקפקת שהיא סיפור חיי, ומרשה לעצמי לקרוא לסדר.
ליבי יוצא אל משפחתו של גור קהתי ז"ל שאיבדה את בנה, אבל אני לא מצליח להתעלם מהרעיון לפוצץ אירוע זיכרון לאדם אחר. הם הגיעו אתמול (ד') לאירוע לזכרו של זאב ז'אבו ארליך, ופוצצו אותו מתוך הזעם שלהם. נכון, לא שופטים אף אדם בשעת צערו, אבל את הכאב העצום שהם חיים בתוכו ביטאו אתמול בערב בני משפחת קהתי באמצעות גרימת כאב למשפחה אבלה אחרת.
אסף אגמון, סביו של גור קהתי, ביחס להתפרצות המשפחה לטקס לזכרו של זאב ז׳אבו ארליך שנערך בשומרון בנוכחות מח״ט הגזרה
אני לא מכיר את ז'אבו, בהחלט ייתכן שהוא לא האשם בתקרית שבה נפל גור קהתי, אבל נניח לרגע שכן, שז'אבו עצמו אחראי למותו של בנכם, מה עשו לכם ילדיו ונכדיו? מאיפה אתם שואבים את הלגיטימציה לבוא עם צלמים לאירוע זיכרון ולעורר מהומה? בסוף מה שקרה לנו אתמול זה אחד הדברים המזעזעים ביותר והופכי הקרביים שיכולים להתרחש. התנגשות ישירה בין שתי משפחות שכולות, על רקע תהיות בנוגע למה שגרם למות יקיריהן. יש אדם בעולם שזה נשמע לו סביר?
ניסיתי למצוא לעצמי תשובות על הגורם למחזה למזעזע הזה, ולעניות דעתי ההתנהלות של בני משפחת קהתי מבוססת על איבה. האיבה הזאת מקבלת לא מעט זמן אוויר דיגיטלי, ובאופן מזעזע היא גם קיבלה ליווי צמוד של עיתונאים וכלי תקשורת שהוזמנו למפגן הקלוקל הזה של פיצוץ אירוע הזיכרון, והגיעו לסקר אותו. היא מהולה בהתנשאות כי זה אירוע זיכרון של מתנחל, של בן המגזר שזכה במלחמה לכינוי הגועלי "אוכלי מוות". הרי היה ברור למפוצצי האירוע שהם לא ייתקלו באלימות מהצד השני, אחרת הם לא היו מגיעים.
הפעולה שלהם מהולה בהתנשאות כי זה אירוע זיכרון של מתנחל, של בן המגזר שזכה במלחמה לכינוי הגועלי "אוכלי מוות". הרי היה ברור למפוצצי האירוע שהם לא ייתקלו באלימות מהצד השני, אחרת הם לא היו מגיעים
במציאות, בשטח, בחיים, במילואים, האיבה וההתנשאות הללו הן כמעט נטולות ממשות. איבה כזאת מתפרצת אצל אנשים, מכל הזרמים, שחיים בעיקר בתוך עצמם. כן, זה באמת קורה בכל מגזר שלא מספיק בא במגע עם בני מגזרים ששונים ממנו.
מי שגר, עובד, משרת ומתרועע עם ישראלים שלא דומים לו, דתית, עדתית ופוליטית, מי שמגוון את מעגל ההשתייכות שלו, לא ינהג כך.
כל המציאות הרשתית היא תיבת תהודה
כל אחד מאיתנו יכול בקלות להתרועע בבלעדיות עם בני דמותו, עם חברים שחושבים בדיוק כמוני, שבטוחים שמלח הארץ זה אנחנו. האלגוריתם של הרשתות החברתיות גם מחזק את הגישה הזאת, הרי גם כל המציאות הרשתית היא תיבת תהודה. אבל זה פשוט לא יעשה שום אפקט בעולם האמיתי שבו דרושה לנו הבנה של האחר. לכל שבט ולכל קבוצה יש סיפור, חוויה סובייקטיבית ונרטיב, וסגירת מדפים היא אחד האסונות הגדולים שמתרחשים בעת הזאת.
עמיחי אתאלי צילום: אלכס קולומויסקיוגם אם אתם בני משפחה שכולה, גם אם יש בכם צער, זעם, אבל ותסכול מובנים מאין כמותם, אין לכם כל זכות לבוא ולפוצץ אירוע זיכרון של משפחה אבלה אחרת.
גם הכעס של משפחת קהתי על הצבא, והציפייה לתשובות ברורות לגבי נסיבות נפילתו של גור, ברורים, אבל גם הוא לא מייצר להם את הזכות לתקוף את בני המשפחה השנייה.
חובה לזכור ולהזכיר, והמלחמה הנוכחית והשנה הקשה שקדמה לה מחדדות מאוד: כשאנחנו מכירים זה את זה, אנחנו הרבה פחות סטיגמטיים. ואם אנחנו לא מכירים, עלולים להיוולד אירועים קשים ולא לגיטימיים, אחד מהם הוא זה שקרה אתמול בערב.
