הבקרים הישראליים בימים האלה הם מקור לפחד, לא לתקווה, ובהם אנחנו בודקים באצבע רועדת, מושטת לטלפון, מי לא יתעורר עוד. כל שעה שעוברת מבוקר עד בוקר לא מפיגה את הכאב אלא מעצימה אותו, כאילו דווקא הזמן, שאמור להוות רפואה, גורר אותנו מן השערות על רצפה מלאה בשברי זכוכית.
בעולם ההפוך הזה, אזרחים וחיילים מתגלים מדי יום כגיבורים בזמן שנושאי משרה ובעלי סמכות שוברים מדי יום את שיאי הפחדנות. עולם של נגטיב. בנו של אחד ממנהיגי האופוזיציה, שהצטרף באצילות לממשלה, קובר בן אציל שמת בניסיון לחלץ ישראלים מן השבי, וכעבור יממה גם אחיין שלא היסס להתקרב לפתח מנהרה כדי לסתום את פיה הרע. מנגד, ילדיהם של רבים מדי מהקואליציה המקורית לא לבשו מדים ובנו של העומד בראשה – הנמצא בעומק גיל שירות המילואים – חוזר בעצלתיים מגלות/חופשה בחו"ל ולכל היותר מביים תמונה במוקד ארגון הצלה.
עולם שעומד על ראשו. שרי ממשלה שנושאים באחריות לאסון הישראלי מסרבים לוותר על שקל אחד מתקציבי משרדיהם ואף דורשים לשלש, לחמש ולעשר אותו. ומנגד, גברים ונשים ישראלים, משמאל ומימין, שהביוגרפיות שלהם נקראות כמו משאת הלב של ראשי הציונות מראשית המאה הקודמת, כמו גם הנשים והגברים שהיינו רוצים להיות, להינשא להם, להיות להם אחים והורים, לבקש מהם טובה לפנות בוקר, לשתות איתם ולטייל אותם ולרוץ אחריהם אל קו האש, להוריד למענם את השמש והכוכבים – אלה נלעסים על ידי האדמה במקום להאיר את החשיכה כמו אבירים בשריונות זוהרים.
ובינתיים, האגואיזם של בעלי הסמכות לא נושא בצידו עונש. גם לא הציניות. האלטרואיזם ומסירות הנפש, במקום להיתפס על ידם כיהלומים נדירים שאסור לבזבז, נתפסים כחול – משאב שכיח, בלתי מוגבל ומובן מאליו.
תומר גרינברג ז"ל, מפקד גדוד 13, היה שמש גדולה שחייליו, הוריהם ואחרים נשאו אליו את עיניהם עד שהאור הזה חשך ברעש גדול כמו פיצוץ כוכב. מנגד עומדת, כמשל, דמותו של דוד אמסלם. זה ששירות המילואים שלו הסתיים באופן מפוקפק, זה שמסית גם כעת נגד מחצית מהציבור ויותר. הוא ממשיך להתענג על תפקידו המשולש כשר לענייני מאומה. איש מחוץ לישראל לא יודע את שמו והוא לא פיתח או קידם דבר. תקציבו במשרד לשיתוף פעולה אזורי הוא עשרות מיליונים שעיקרם למשכורות. הוא לא רואה בזה כל פסול כי הוא איננו מטובי בנינו. הוא מהגרועים. והוא שר.
אין לזה סוף. חיילי שלדג התנצלו בפני ניצולי קיבוץ בארי על כך שלא הצליחו להציל את שכניהם ובני משפחותיהם ממוות וחטיפה אל התופת. ראש הממשלה, מנגד, ליהק את חיילי שלדג כניצבים בקמפיין ההישרדות שלו, במימון משלם המסים. ועוד: יובל קסטלמן ז"ל הסתער ומת כגיבור. ומנגד, חקירת הריגתו - על ברכיו, עם ידיו באוויר, כמו סצנת הסיום הנוראה ב"פלאטון" של אוליבר סטון – חשודה כעת, לדברי פרקליט המדינה, בשיבוש הראיות עד כדי הצורך להוציא את הגופה מהקבר.
בעז גאוןאסנת בן דבזה לא בר קיימא. לצד הדד-ליין האמריקני לסוף המלחמה, הקשור לשיקולים מדיניים ואלקטורליים, קיים דד-ליין נוסף, מוצהר פחות והרסני הרבה יותר, שיורד לשורשי הסיפור הישראלי, ואף היהודי, שלפיו דינו של הטוב לנצח ודין האור לגרש את החשיכה. זה, לדעתי, מה שמותיר אותנו ערים בלילה וזה המקור לטעם הבחילה שהולך ומתגבר בעומק הגרון מבלי שמקורו נהיר לנו.
לאמור: כי בשעה הזו, ההפוכה הזו, האבירים על הסוסים הלבנים דוהרים אל תוך האש ולא יוצאים ממנה, בעוד המעוניינים בהנצחת העלטה, כך נדמה, מחכים שהעיניים של כולנו יתרגלו לחשיכה. זה מתכון להתאבדות לאומית. כך נופלות מדינות: כשאין סיבה לא להיות רע, כשעדיף להיות רע, כי מי שטוב נופל. כל בוקר. כל לילה.
- בעז גאון הוא סופר, מחזאי והייטקיסט
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
