מאוד התרגשתי כשראיתי את תמונתן של תשע, כן, תשע שרות המכהנות בממשלה, בצילום משותף עם הגברת הראשונה של אירופה הפורשת מתפקידה, הקנצלרית אנגלה מרקל. איזו גאווה. מעולם לא כיהנו כה הרבה שרות בממשלת ישראל. בדרך כלל הייתה שרה אחת. דוגמית. כך היה כשאני כיהנתי כשרת תקשורת בממשלת נתניהו הראשונה ב-1996. אחר כך כבר היו שתי שרות, ואפילו הגיעו לשלוש ולארבע.
ועוד, 36 ח"כיות מכהנות עתה בכנסת מכל המפלגות, למעט המפלגות החרדיות. אצלן, כף רגלה של אישה לא תדרוך בכנסת, שהשם ירחם. מבין חברות הכנסת המכהנות 25 הן חברות הקואליציה. זה נשמע כמו חלום, לא פחות. לזה קיוויתי. על זה חלמתי כשהתחלנו, חברות כנסת מכל המפלגות ב-1992 (היינו רק 11, ולא כולן השתתפו, אך רובן) את מאבקנו למען ייצוג הולם לנשים, ואחר כך נגד אלימות מינית, הטרדות מיניות, למען שכר שווה לנשים. אז נחשבה המילה "פמיניסטית" כמעט למילת גנאי.
נהרות של מילים נשפכו, ננאמו ונאמרו מאז, חוקים נחקקו, הנורמות השתנו. החברה הישראלית המצ'ואיסטית עם הגינונים הצבאיים בה, כשלכל מפקד מותר לעגוב ולהטריד כל פקידה, ולכל בוס בכל מקום עבודה מותר להעיר הערות מיניות, לגעת בכפופה אליו, ולה אין אפילו למי לפנות – איננה עוד כזו. רגע, האומנם?
אין ספק שהמצב טוב לאין שיעור ממה שהיה. אבל מתברר שיש בתוכנו עדיין אנשים הדבקים בנורמות הישנות. ומה שכואב יותר, מתברר, שכמו אצל ג'ורג' אורוול בחוות החיות - כל החיות שוות, אבל יש כאלה ששוות יותר.
שרות וחברות כנסת: אזרו אומץ. עשו את חובתכן. מלאו את שליחותכן. גם כשלא נוח, גם כשזה אחד מהחבר'ה. אחרת, מה הטעם ב"ייצוג הולם" של עוד ועוד נשים בחיים הפוליטיים
כה מאכזב היה לגלות שבתוך יומיים שבהם קרו שני דברים - ח"כ והדיפלומטית לשעבר קולט אביטל חשפה ששמעון פרס ניסה לתקוף אותה מינית לפחות פעמיים, והשר, האלוף במיל', ומועמד הקואליציה לראשות הסוכנות אלעזר שטרן סיפר תוך צחוק בראיון לענת דוידוב וגולן יוכפז ברדיו 103FM שכאשר היה ראש אכ"א המגרסה עבדה מהר מאוד, וגרסה תלונות אנונימיות שהגיעו אליו מתוקף תפקידו, בין היתר של מתלוננות תקיפה מינית - כמעט שלא שמענו תגובה מהנשים המאכלסות את שורות הקואליציה.
נכון, בערב התייצב שטרן באולפני הטלוויזיה ואמר בנחישות תוך שהוא מנופף באצבעו: "לא גרסתי אף מכתב אנונימי של מתלוננת על תקיפה מינית", והתפתל בהסברים על גרסתו בבוקר. אלא שבינתיים התפרסמו עדויות של שתיים מפקודותיו בעבר שסיפרו סיפור אחר.
אז איפה הייתן, השרות וחברות הכנסת, ביניכן רבות שאני מכירה, פמיניסטיות שלא היו סולחות ולא מוחלות ולא שותקות ולא מצופפות כך שורות אילו היה מדובר באישיות אחרת שאינה שייכת – אצטט את הפמיניסטית שלא שותקת אף פעם, את שלי יחימוביץ – "לאחד מסמלי השבט"? ואיך לא שמענו אתכן מספיק אומרות, בפשטות, שאתן מאמינות לקולט אביטל, ומהסות מיד את אלה שהעזו להעמיד סימני שאלה מדוע שתקה, ומדוע עכשיו, ולמה וכמה?
אמנם היו כמה תגובות, אך הן היו חלשות מדי. מהוססות מדי. מבינות מדי. מגבות מדי. מגנות מדי. הבעיה בשום מקרה לא הייתה בניסוח, או בפליטת פה, הבעיה היא בעצם המעשה, ובחוסר ההבנה מה משמעותו. וגם, כן, גם ביהירות.
הישיבה של "יש עתיד" נסגרה לתקשורת השבוע, במחשבה שכך ייסגר העניין. אמנם השר שטרן הודיע על הסרת מועמדותו לתפקיד יו"ר הסוכנות, אבל הוא נשאר שר בממשלת ישראל. על פחות מזה הדיח יאיר לפיד את ראש שב"כ לשעבר, איש עתיר זכויות, יעקב פרי. אז יש לי חדשות בשבילך, יאיר לפיד: העניין לא נסגר.
ולכן, השרות וחברות הכנסת: אזרו אומץ. עשו את חובתכן. מלאו את שליחותכן. גם כשלא נוח, גם כשזה אחד מהחבר'ה. אחרת, מה הטעם ב"ייצוג הולם" של עוד ועוד נשים בחיים הפוליטיים. בקישוטים אין לנו צורך.
- לימור לבנת כיהנה כשרה מטעם הליכוד
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
