קמפיין בערבית לעידוד השתתפות בהפגנות
(צילום: למסה מדיה)
ליבת הרפורמה המשפטית שמקדמת הקואליציה עוסקת במוסד היחיד שיש ביכולתו להגביל את כוחו של השלטון: בית המשפט העליון. עבור אזרחי המדינה הערבים משמעות החקיקה תהיה פגיעה ביחסי המדינה עימם, עקב החלשת הגוף האמור להגן על מיעוטים ולהוות שומר סף המונע את הידרדרותם במעמד החברתי-פוליטי. ולמרות זאת, קשה להבחין בנוכחות של ערבים בהפגנות הענק בתל אביב ובירושלים, ורק מעטים מגיעים למחאות בצפון. למה זה קורה?
ההתעלמות הזאת ניכרת הן בשטח - ביישובים הערביים – והן ברשתות החברתיות שבהן הגולשים כמעט לא עוסקים בנושא. מעניין במיוחד הוא היעדרם של בני הדור הצעיר המשכיל, שמלמד על מידה רבה של אדישות, משום שבדרך כלל נוטים אלה לאמץ אסטרטגיות של הסתגלות לאירועים והשתלבות בהם. כלומר: היה מצופה מהצעירים הללו לעבור מפסיביות לפעילות פוליטית כדי להשפיע על ההתרחשויות ולעודד מדיניות המקדמת את האינטרסים שלהם.
המחאה הייתה עשויה לשמש להם הזדמנות פז להצמחת מנהיגות פוליטית חדשה במקום זו הקיימת, ואף לצרף לשורותיהם עוד צעירים המעוניינים בהנהגה התואמת לשאיפותיהם ומייחסת חשיבות לעתידם. הם יכלו לנצל את המחאה כדי להתוות מצע משכנע שיסלול את דרכם להשפעה על הבחירות לרשויות המקומיות העומדות בפתח ולבנות שותפות עם קבוצות של צעירים יהודים המתבססת על מכנה משותף חברתי ופוליטי.
אז מדוע הערבים לא מגיעים בהמוניהם בהפגנות? התשובה היא שעבור המשתתפים היהודים, המחאה אינה ממוקדת דווקא בבג"ץ או במערכת המשפט באופן ספציפי, אלא בסוגיות עומק סביב דמותה של מדינת ישראל ואופיה. בבחינת "מי אנחנו" ו"לאן פנינו מועדות". ובסוגיות אלה עולה אצל האזרח או האזרחית הערבים השאלה: האם גם אנו חלק מה"אנחנו"? ואם כן, מי הם "האחרים"?
בחינת פעילותו של בית המשפט העליון על גלגוליו השונים מבהירה בנקל שהוא מבסס את הגדרת הערבים בישראל כ"אזרחים ללא מדינה". הוא מעולם לא עסק בשאלת הגדרתה של המדינה בדרך המתחשבת בקיומן של קבוצות אתניות שונות בתוכה, כגון מדינה דו-לאומית או "מדינת כל אזרחיה". העליון שמר על מהותה כמדינה יהודית והקפיד על מרחב תמרון צר מאוד בהחלטותיו הנוגעות למיעוט הערבי.
בעתירות שהוגשו נגד חוק האזרחות והכניסה לישראל, שנועד למנוע מעמד רשמי מפלסטינים הנשואים לישראלים, הסתפק הרכב שופטי בג"ץ בראשות הנשיאה אסתר חיות בבקשה מהמדינה להבהיר את עמדתה בעניין. השופטים שאלו אם המדינה מוכנה להגדיל את המכסה השנתית של היתרים למבקשי מעמד מטעמים הומניטריים בלבד, אך לא עסקו במהות החקיקה ונזהרו מלפתוח פתח לדיון ציבורי נגדה.
מן הסתם לא מדובר במדיניות חריגה או מקרית. ב-2003 עסק בג"ץ בשאלת החזרת תושביו העקורים של הכפר איקרית בגליל המערבי, שפונו ב-1948, נשארו בתוך תחומי הקו הירוק וקיבלו ב-1951 הבטחה מהשלטון שיוכלו לשוב לאדמותיהם. השופטים בחרו לשחרר את המדינה מהתחייבותה ונימקו זאת באינטרס ציבורי חיוני לכאורה, או במילותיהם: "צורך למנוע תקדים המחזק את עצמת הטיעון בדבר זכות השיבה הפלסטינית".
להרגשה המצטברת של האזרחים ערבים שלפיה בג"ץ לא מגן עליהם כמיעוט התווספו גורמים אחרים שתרמו לאי-השתתפותם במחאה נגד הרפורמה: דעיכת האקטיביזם החברתי-פוליטי; הקמת הרשימה המשותפת, מסגרת פוליטית ערבית חד-לאומית שצמצמה את השותפות המפלגתית-פוליטית עם יהודים; המיאוס מהקיטוב הפוליטי ועליית ממשלת הימין הקיצוני; המפגש המצומצם מאוד בין יהודים לערבים בשדה התעסוקה; היחלשות השפעתה של ועדת המעקב העליונה כגוף המנתב את הפעילות הפוליטית; העמידה באפס מעשה של המפלגות הערביות נוכח הנעשה בשל חוסר יכולתן להחליט לאיזה צד עדיף להן לחבור; ביזור המשכילים הערבים והיעדר ארגון משותף שיחבר אותם ויאפשר להשפיע על עיצוב הזהות והאקטיביזם.
ד"ר מייסון ארשיד שחאדהלכל גורמים לעיל יש תרומה למיעוט הערבים במחאה, אך הם רק תומכים בגורם המרכזי: מעטים המקרים שבהם קידם בית המשפט העליון חקיקה לזכות הערבים. בנסיבות אלה הם לא רואים כל סיבה לצאת לרחובות ולהגן על גוף שמדיר אותם. אם תתממש יציאתם לרחובות, המניעים יהיו תועלתניים-רציונליים בלבד. עד אז, בעיני האזרחים הערבים ייתפס המאבק כמריבה פנים-יהודית.
אלא שאי אפשר להסכים עם זאת. דרושה התגייסות קבוצתית של ההנהגה הערבית הפוליטית והחברתית כדי לעודד מעורבות. היוזמה צריכה לבוא גם ממגוון השבטים המפגינים שמאמינים שדרישות המחאה צריכות לכלול גם את דרישות המיעוט הערבי.
- ד"ר מייסון ארשיד שחאדה, הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת בר אילן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
