החודש הלך לעולמו חיים טופול, ששיחק בין שלל תפקידיו את הדמות הראשית בסרט "סאלח שבתי". השם "סאלח" ממשיך לרחף בינינו, לאו דווקא בזכות תרומתו לקולנוע הישראלי, אלא בגלל המאמצים העקשנים של מנהיגי ציבור, חלקם מטעם עצמם, להפוך אותו למניפסט פוליטי עכשווי. בשביל ח"כים רבים ועבור הדוקטור לענייני מתיקות שכתב להם את דף המסרים, העולם של סאלח, שמחולק בין קיבוצניקים אשכנזים מושחתים למזרחים פרימיטיבים שחיים במעברות, הוא לא נחלת העבר, אלא תמונת העולם שהם מנסים לקדם.
נכון, יש בישראל אנשים – רובם אשכנזים וחילונים – שהעובדה שסבא שלהם הקים קיבוץ גורמת להם לחשוב שהם עדיין בעלי המדינה. הם גם עדיין לא סלחו למזרחים שלקחו להם את המדינה ב-1977. ונכון, בישראל של ימינו יש לראש הממשלה בנימין נתניהו גרעין תמיכה מזרחי חזק ומסור בעיירות הפיתוח. ובאמת, יגידו הנתונים והחוקרים, עד שנות ה-80 ככה נראתה רוב החברה הישראלית: במרכזה ניצב גוש אשכנזי דומיננטי, חילוני ומשכיל, בעוד המזרחים היו, ברובם הגדול, רחוקים ממוקדי הכוח, ממעמד הביניים ומההשכלה הגבוהה. ולא בגלל שהם היו פרימיטיבים.
אבל מאז קרו כמה דברים. חלק גדול מהבנים והבנות של העולים מארצות ערב והאסלאם פרצו בכוח – ובעבודה קשה מאוד – את השערים של מעמד הביניים הזה. הבנים של מי שעבד במפעל הלכו לאוניברסיטאות ולמכללות, פתחו עסקים, הפכו למהנדסים, עורכי דין, קצינים בצבא. הם פילסו דרכים בלי קיצורי הדרך שמהם נהנו מי שהמדינה כבר הייתה שייכת להם. הם התמודדו עם אפליה אף שחלקם הגדול לא אוהב לדבר עליה. ובסוף השער נפרץ. הביטו סביבכם: מעמד הביניים המזרחי הוא היום עובדה מוגמרת.
לא רק הם השתנו – גם החברה הישראלית השתנתה. בניגוד לחלוקה המזויפת שיש מי שמנסים למכור, מרכז החברה הישראלית הוא לא נחלתם הבלעדית של אשכנזים עשירים וחילונים גמורים שנוסטלגיים לימי מפא"י, ומולם לא עומד עדר מזרחי ומסורתי שמציית לביבי ולרבנים. הסיפור הוא כבר לא הפלמ"ח מול אב"ח. בין ישראל הראשונה לישראל השנייה צמחה ישראל אחרת. אם תרצו, אפשר לקרוא לה ישראל השלישית.
ישראל החדשה הזאת אינה כל כך חדשה. היא התחילה להיווצר לאט לאט מאז שנות ה-80. יש בה הרבה מאוד אשכנזים ותיקים, והרבה מאוד צאצאים של הדור המזרחי המייסד של עיירות הפיתוח, וגם של העלייה ממדינות ברית המועצות לשעבר, שסללו דרכים לתוך החברה אף שהישראליות הישנה לא תמיד קיבלה אותם. אוהבים לספר לנו שהחברה הישראלית מורכבת משבטים, וזה נכון, אבל נכון גם שבמרחב שבין כל השבטים נוצר מרכז ישראלי רחב – מעמד ביניים מגוון, ליברלי, מזרחי ואשכנזי, שבעשורים האחרונים התחיל גם לדבר רוסית, ערבית וחרדית.
רוב המעמד הזה לא מתעסק או מתעניין בשאלה מי ניצח או הפסיד ב-77. הוא חי את ישראל של עכשיו. ישראל השלישית היא מסורתית במובן שהיא מכבדת את המסורות של בית ההורים שלה. והיא גם חילונית במובן שהיא סולדת מכפייה דתית. היא מאמינה בהשכלה ובעבודה קשה. היא ישראלית עד העצם כי כמעט כולה מורכבת מילידי הארץ, אבל גם לא יכולה לחשוב על ישראל בלי העולם הרחב – ובשבילה זה אומר גם אירופה, גם ארה"ב וגם טיולי שורשים למרוקו. ישראל השלישית היא לאומית וקשורה למדינה ולמוסדות שלה, אבל גם ליברלית, ולא מעוניינת שהשלטון יחליט על כל רובד בחיים שלה. בטח שלא על היהדות. לא סתם הממשלה נסוגה מהר ממתווה הכותל. היא הבינה שהיא נגעה לאנשים בנקודה רגישה.
בעשור השלישי של שנות האלפיים, ישראל השלישית היא כבר לא תהליך שנמצא בראשיתו. היא קיימת בתל אביב ובחיפה, בנתניה ובראשון לציון, בפתח תקווה, בבאר שבע וביקנעם עילית. על סף פתחה כבר עומדים שני מצטרפים-מהססים – מעמד הביניים החרדי והערבי, שמחכים לראות אילו הזדמנויות החברה הישראלית תשכיל להציע להם. שני אלו הם כבר לא אתגרי העתיד הרחוק, הם כבר ממש כאן. למעשה, בעשור השלישי של שנות האלפיים ישראל השלישית היא כבר השדרה המרכזית של המדינה.
מי שהיה לומד על החברה הישראלית מהשרה מירי רגב או מד"ר אבישי בן חיים לא היה יודע שכל הנס הישראלי הזה מתקיים. המזרחים עבדו קשה כדי לצאת מהמעברה אבל יש מי שמעוניין להחזיר אותם לשם כדי לנהל את המעברה הזאת. "מנהלי המעברות" הללו, והיום יש רבים כאלה, עסוקים בלהגדיר היטב מיהו מזרחי ומהי מזרחיות. אתם לא חושבים שאריה דרעי נרדף? אתם לא מעריצים את נתניהו? אתם שמאלנים, רחמנא לצלן? לא מתחברים לכפייה הדתית שמתכננים לנו? לא מתחברים לסגנון הדיבור העברייני של דודי אמסלם? ברכותיי, אתם משתכנזים. בשיח השקרי שמטפחים גלית דיסטל אטבריאן, מירי רגב, שלמה קרעי ודוד אמסלם, לכל הניסיון הזה לדחוף מזרחים בחזרה לתוויות קוראים "שוויון". עולם הפוך ראיתי.
ח"כ דוד אמסלם פונה בעדינות למפכ"ל
וזה לא שאין סיבה לדבר על שוויון ואפליה. למזרחים יש עוד דרך לעבור כדי להגיע לייצוג שוויוני במוקדי הכוח. יש סוגיות שעדיין מחכות לצדק היסטורי, כמו חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן. אין כאן הזמנה להתעלם מאי-השוויון בחברה הישראלית, שבימים אלו הפך הדיון על הרכב שופטי בג"ץ למייצג הבולט שלו. אבל הדרך לתיקון לא עוברת בביטול הדמוקרטיה אלא בהרחבת שוויון ההזדמנויות. לא דרך השתלטות עוינת על הוועדה למינוי שופטים, אלא באמצעות מתן הזדמנות שווה לכל ילד מקריית אתא, מלוד, מכסייפה ומבית שמש להגיע לפקולטות למשפטים. לישראל השלישית, בניגוד לקיבוץ או למעברה, אין גדר או שער. הכניסה אליה עוברת, פעמים רבות, בשערי האוניברסיטה. ושערים האלה צריכים להתרחב.
אריאל דודבן בן עמיומילה אחרונה על ביטול הדמוקרטיה. ישראל השלישית מתייצבת יותר ויותר בהפגנות נגד המהפכה המשפטית ששוטפות את הארץ. ההפגנות בתל אביב הן לא גוש אשכנזי אחיד כמו שיש מי שאוהבים לצייר אותן. עשרות אלפים מפגינים בנתניה, בבאר שבע ובראשון לציון. חלק גדול מהמוחים הגיעו ממשפחות ליכודניקיות, ואצל חלקם ככל הנראה מנחם בגין הוא ממש חלק מהסיפור המשפחתי. ככל הנראה חלקם הלא-קטן גם הצביע לימין בבחירות האחרונות, וככל הנראה רובם לא הגיעו להפגנות בבלפור ב-2020. אבל ישראל השלישית מחויבת לדמוקרטיה הישראלית. היא קשורה למוסדות המדינה, היא מאמינה בליברליות ובחופש וסולדת מכפייה דתית. כקבוצה מסורתית, היא מבינה שכמו בתוך המשפחה – גם במדינה יהדות דורשת התחשבות ולא כפייה. מבחינתה אין התנגשות בין "יהודית" ל"דמוקרטית". היא בעצמה המקף המחבר. מי ששואף להפריד ביניהן, מאיים על אורח החיים שלה.
- אריאל דוד הוא דוקטורנט במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית, חוקר זהות מזרחית ופוליטיקה מזרחית עכשווית בישראל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
