לבי עם יושבת ראש הקואליציה עידית סילמן. אמנם יש בינינו רק היכרות שטחית, אבל ניכר שהיא חדורה בתחושת שליחות וברצון עז להוביל את פעילות הקואליציה באופן הכי טוב שהיא יכולה. הבעיה היא לא סילמן. הבעיה נמצאת אצל מי שמינה אותה.
הקואליציה השברירית שזה אך קמה סופגת בימים אלה שרשרת השפלות במליאה. חוק הדיינים נפל, חוק איחוד משפחות נפל, חוקים אחרים לא מועלים מפחד התבוסה, ואנחנו רק ברבע הראשון של הרבע הראשון של השנה הראשונה. בקצב הזה, את הרבע השני יראו חברי הקואליציה מספסלי האופוזיציה, או חמור מכך, מהמסך בבית. אכן, מדובר בקואליציה מורכבת, יותר מדי מפלגות עם יותר מדי ערכים מנוגדים, אבל אפילו זו לא סיבה מספיק טובה לכך שלא ברור מי מנהל בה את העניינים. יאיר לפיד? גדעון סער? מנסור עבאס? זה בוודאי איננו נפתלי בנט.
קואליציה מנהלים בשני צירים מקבילים: קפדנות של ברזל ופשרות של קטיפה. יותר מדי קלקולים שנובעים מחוסר הקפדה על הנהלים והיעדר ניסיון מלווים את ההצבעות בשבועיים האחרונים. פעם זה ח"כ אביר קארה שמצביע פעמיים, פעם אחרת זה מיקי לוי שמתבלבל, פעם ההוא חולה, או שהיא בחו"ל, או שלח"כ אחר הכלב אכל את שיעורי הבית. קואליציה לא יכולה להתנהל כמו גנון.
כשלעצמם, ההפסדים בהצבעות האחרונות לא יביאו לנפילת הממשלה. אבל חוסר הלכידות הקואליציונית ותחושת התבוסה הבלתי פוסקת יתחילו מומנטום שסופו פיזור הכנסת ובחירות נוספות
בציר המקביל, זה של פשרות הקטיפה, נראה שחברי הקואליציה בוחרים לריב קודם כל בינם ובין עצמם. מרצ מושכת לשמאל המופרז, עבאס חוגג עם חוקי הנגב ובנט וסער מאותגרים מימין. איש הישר בעיניו יעשה.
ובינתיים, מול הקואליציה החורקת, מעמיד הליכוד אופוזיציה לוחמנית ומתוקתקת. כבר שבועיים שהח"כים רואים בית פחות מחי"רניק. לילות לבנים הפכו לשגרה במשכן, וביבי, במקום להשפיל ראש מובס, מתגלה כיו"ר אופוזיציה מלא מרץ ואנרגיות.
מול סילמן הציבה האופוזיציה את יריב לוין כראש לשועלים. וזה לא כוחות. מעבר להיותו משפטן מחונן, לוין יודע את תקנון הכנסת על בוריו ואין טריק פוליטי שהוא לא מכיר. לא מזיקים גם היחסים הטובים שלו בכל חלקי המשכן, עם כל הסיעות. להציב אותו מול מישהי חסרת ניסיון כסילמן – עם כל הכבוד והחיבה - זה כמו להציב על קו הזינוק פרארי מול יונדאי.
קואליציה טובה היא כזו שבה לא נלחמים האחד בשני, אלא מוותרים אחד לשני, מתפשרים, מחפשים את דרך המלך ומגיעים יחד להסכמות. הרי לכל ח"כ ציפור הנפש שלו, האג'נדה שעליה לכאורה לעולם לא יתפשר, החוק שכה קרוב אל ליבו, הדבר שלשמו נבחר לכנסת. ריאל פוליטיק זה לדעת מתי לעשות לציפור הנפש תספורת ולהשאיר אותה עם פחות נוצות, אבל עדיין לאפשר לה לעוף.
למשל ח"כ שרן השכל, שבחוכמה ובבגרות הסכימה לדחות את ציפור הנפש שלה, החוק לאי-הפללת צרכני קנאביס, כי היא יודעת שטרם הגיעה להסכמות עם רע"מ בנדון. ככה מתנהלים נכון: לא מכופפים ידיים, אלא משלבים ידיים. החוק שלה יעלה במועד מאוחר יותר – והוא גם יעבור - לא רק מפני שהוא ראוי מבחינה ציבורית, אלא כי תהליך הבאתו להצבעה מנוהל בצורה מיטבית. אלא שמקרה השכל הוא החריג.
צילום: עידו ארזכל עוד יפקירו את זירת ניהול הקואליציה בידיה הבלתי מנוסות של סילמן, תמשיך האופוזיציה לחבוט בקואליציה. וחבטות בכנסת לא שוברות עצמות, הן מפילות ממשלות. בסוף, ממשלות לא מתפרקות בגלל תקציב, או הסכמי שלום, ואפילו לא בגלל מלחמות. הן נופלות בהיעדר מנהיגות ומשילות פנימית. כשלעצמם, ההפסדים בהצבעות האחרונות לא יביאו לנפילת הממשלה. אבל חוסר הלכידות הקואליציונית ותחושת התבוסה הבלתי פוסקת יתחילו מומנטום שסופו פיזור הכנסת ובחירות נוספות.
עידית סילמן עוד תעשה חיל בכנסת. היא ח"כית צעירה ומלאה באנרגיות וכוונות טובות וזמנה עוד יגיע. אבל בקואליציה כל כך רעועה, צריך יד בוטחת, מנוסה וערמומית על ההגה. כי להיות פוליטיקאי זו עבודה. להיות יו"ר קואליציה זו אמנות.
- איתן כבל היה ח"כ ושר מטעם מפלגת העבודה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
