השר לוין מציג את הרפורמה במערכת המשפט בכנסת
(צילום: ערוץ כנסת)
קבוצות הוואטסאפ של המשפטנים תמיד פעילות מאוד. אין זה מפתיע. אנשים שמהגגים לפרנסתם בלי סוף נוהגים גם בשגרה להרבות מילים. כל רבע שאלה משפטית הופכת לדיון ארוך ומטרחן עם הרבה "מחד" ו"מאידך". מי שמתעייף מקבוצת הווטסאפ של הורי גן חובה עלול לפתח שאיפות אובדניות אם ייכנס לאחת הקבוצות הללו. מדובר בכותבים דעתניים שעסוקים בתחרות שלעולם לא תסתיים לגבי מי צודק יותר, מי הראשון שיעלה את הטענה הנכונה ולמי תישמר המילה האחרונה. סיוט אמיתי.
אבל אמש (רביעי), לאחר שהסתיימה מסיבת העיתונאים של שר המשפטים הנכנס יריב לוין לגבי המהפכות שהוא מתכנן במערכת המשפט, השתררה דממה בקבוצות שבהן אני חבר. איש לא העז להגיב. זה היה מוזר לא רק בגלל זהות החברים בהן אלא גם בגלל הצעות השר לוין. לו היה נערך סקר בין חברי הקבוצות – בין שמדובר במלומדי משפט מהאקדמיה ובין שבעורכי דין מהשטח – אין לי ספק שהרוב המכריע היה תומך במרבית ההצעות.
איני מכיר משפטן רציני שאינו מודאג ממצב מערכת המשפט היום – החל מאמון הציבור שהגיע לשפל וכלה בפוליטיזציה של השפיטה. למרות זאת, כאמור, השתררה דממה. כשהיא נשברה, איש לא התייחס להצעות לגופן אלא הכל דיברו על הרפורמה כמקשה אחת ועל האופן שבו לוין שיווק אותה. בלי זהירות. בלי סייגים. בלי להבין שמערכת משפט שפועלת בחברה לא תשרוד שינויים טקטוניים אלא חייבת צעדים זהירים ומדודים כדי שהבית לא יפול על יושביו. ויושביו, כדאי להבהיר, אלה לא השופטים ועורכי הדין אלא ציבור המתדיינים שבאים בשעריהם. החברה כולה.
זה היה עיקר השיח ובעיניי זה מלמד על טעותו של השר לוין. הוא הצטייר כחסר סבלנות וכמי שמבקש לבוא חשבון עם המערכת ולא כמי שבא לתקן אותה. לוין עצמו הסביר שכל התחזיות שליוו את מהפכות הנשיא אהרן ברק התממשו והמערכת עומדת בפני תהום. למרבה הצער, אני מסכים איתו. הוא צודק. אבל דווקא משום כך הוא היה חייב להיזהר. כשהרכב נעצר פסע לפני תהום, דחיפה אחת לא מדויקת עלולה לדרדר אותו ולחולל אסון.
אפשר להבין את הבהילות והדחיפות של לוין. אלה לא רק השנים הרבות שבהן הוא מתכנן את התוכניות האלה ולא רק תחושת האסון שמתקרב למערכת, אלא גם הידיעה שהמערכת המשפטית לא באמת מוכנה לקבל ביקורת ולהשתנות. שרי משפטים קודמים שביקשו להוביל תיקונים במערכת ראו איך היא הצליחה למסמס את הרפורמות שלהם עד שהן הוחלפו ואז הפכו מיותרות לחלוטין. עדיין זו טעות.
כל אחד מהשינויים שהוצגו אמש – שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, הסדרת פסילת חוקים ופסקת ההתגברות, ביטול עילת הסבירות ושינוי מעמד היועצים המשפטיים – היה צריך להגיע בשל ושלם יותר. קחו לדוגמה את פסקת ההתגברות. הסיפור הוא לא רק אם יידרש רוב של 61 או 65, ואפילו לא אם הרוב הזה יכיל נציגים מהאופוזיציה. העיקר שהיה חסר אמש, הוא מה יוחרג ממנה. לוין טען שהרפורמה תהפוך את ישראל לדמוקרטית יותר. אם כך, האם לא היה מקום להחריג מפסקת ההגבלה מראש חוקים שפוגעים בזכויות לבחור ולהיבחר – כמו במקרה שהכנסת תחליט לדחות את הבחירות או תחליט לשנות את מהותה (כמו שקרה באספה המכוננת שהחליטה שהיא הכנסת הראשונה), או במקרה שתחליט לשלול זכויות בחירה מקרחים (החלטתי לגוון את הקלישאה על הג'ינג'ים, סלחו לי). זהו חלק מרכזי שדרוש – והוא נעדר.
פרופ' יובל אלבשןדוגמה נוספת נוגעת לזכויות האדם. אם כבר עושים רפורמה כזו מקיפה ומתקנים את כל החלק בחוקה שעוסק ברשויות השלטון ומסדירים את היחסים ביניהן, האם לא ראוי במקביל לעגן סוף-סוף את מגילת זכויות האדם הבסיסיות – שוויון, חופש הביטוי וכו' – כמו שקיים בכל החוקות שלוין מתקנא בהן? זה הולך יחד. זה חייב ללכת יחד וגם זה נפקד מהתוכנית שהוצגה.
השילוב של מספר הרפורמות לצד החוסרים המהותיים שקיימים בהן מבחינה תוכנית, מלמד שהן הוצגו בטרם עת. חבל. המערכת זקוקה מאוד לתיקונים יסודיים, אבל ככה לא בונים חוקה.
- יובל אלבשן הוא פרופ' למשפטים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
