ירון ורסנו הוא צבר ישראלי, איש עסקים, מצליחן בקנה מידה בינלאומי, שבמקרה גם נשוי לגל גדות, בעצמה הישראלית הכי מצליחה בעולם, ובמקביל הכי נגישה, נעימה ובלתי-מתנשאת שהכרתי. מדובר בנקודת פתיחה שלא באה טוב לביביסטים: כמו כל מצליחן ישראלי שאינו בנימין נתניהו, ורסנו מקוטלג אוטומטית עם הטייסים, אנשי ההייטק ושאר סמולנים בוגדים. השבוע גם הוא הפך לקורבן: כאחד שאכפת לו מישראל, הוא העז לכתוב שלדעתו הפתרון למרחץ הדמים שאותו אנחנו מכנים "הסכסוך" הוא היפרדות ושתי מדינות לשני עמים. הביביסטים היו מאושרים. יש עוד מצליחן להיטפל אליו. חברי הכת, בראשות מנהלת מועדון המעודדות, עטו עליו כנשרים על נבלה.
אנחנו חיים על החרב מאז קום המדינה. אפילו קודם. זו עובדה טרגית שבגינה מספר המשפחות השכולות גדל והולך מדי שנה, מי משום שיקיריהן נהרגו בקרב, מי משום שנרצחו על ידי מחבלים. ורסנו – הוא כמובן לא היחיד – סבור שפרידה מהפלסטינים תביא לנו שקט. רבים חושבים כמוהו שכשאנשים נשלטים, לא-חופשיים, ללא אדמה ומדינה שלהם, כשהם נאלצים לנסוע שעות מדי בוקר, מחסום אחרי מחסום, לאתר בנייה בתל אביב או בנתניה, כדי שיוכלו לשים אוכל על שולחן הילדים שלהם – אנשים כאלה לא ישקטו עד שירגישו משוחררים. גם זו עובדה.
באופן אישי אני מלאת הערכה למתיישבים ביהודה ושומרון. רובם המכריע ישראלים טובים, שפויים ושקולים, שבעצם היותם שם מגינים עלינו בתוך הקו הירוק. זו דעתי. אבל אני לא יכולה לפסול את דעתו של ורסנו ולקבוע שאינה לגיטימית, רק כי הוא מסתכל על המציאות ורואה שההרג ממשיך, עשור אחרי עשור, ממשלה אחר ממשלה, והוא סבור שיש לכך פתרון. אז אנחנו חלוקים. אבל איך מגיעים ממחלוקת כזאת למתקפת הרשע שהוא סופג עכשיו ברשת?
ירון היקר, אני שמחה מאוד שלא שקעת למנעמי הוליווד המפנקת ולחיי הדבש של המשפחה שלך שם, ואתה עדיין נסער ומודאג מהמתרחש בארץ. גם אני חשבתי שאחרי שאעבור לניו יורק אתנתק קצת, אבל כנראה שעבור מי שאוהבים באמת את המדינה זה בלתי אפשרי. ישראל בדם שלנו והאצבעות נשלחות באופן אוטומטי לאפליקציות החדשות.
ורסנו וגדות, כנראה יותר מכל אחד אחר, יכלו להתנתק לגמרי מהקשיים בארץ, להתמכר לחיים המפנקים ולהתחכך במי שכולנו היינו מתים להסתחבק איתם. אבל השניים האלו לא מתעלמים ולא מוותרים על הישראליות שלהם. אלא שבמקום להעריך ולפרגן, חברי הכת ובוטיהם יצאו נגדם להתנפלות מאורגנת.
ג'ודי ניר מוזס שלוםלגופה של ההצעה עצמה, ירון היקר, הלוואי שהיה לנו עם מי לדבר בצד השני ולסגור עניין, אפילו על שתי מדינות בקונסטלציה כזו או אחרת. הרי על הנייר אין דבר טוב לישראל מאשר מדינה פלסטינית עצמאית, ולו בשל העובדה שאם חלילה היא תתקוף אותנו – תהיה לנו לגיטימציה בינלאומית אמיתית להגן על עצמנו. אבל למרבה הצער אין עם מי לדבר, וגם אם היה עם מי לדבר – ספק אם היה על מה. בינתיים המנהיגים שלהם בעזה מעוניינים להמשיך לרצוח יהודים, ואלה ביהודה ושומרון מסתפקים בלרפד את חשבונות הבנק במיליונים בזמן שהם ממשיכים לתת לעמם לסבול ולהאשים אותנו.
אז ירון היקר, חג שמח לך, לגל ולכל המשפחה שלכם. אני מרגישה שאני יכולה לדבר בשמכם מכאן בניו יורק: הלב שלנו תמיד יהיה בישראל. מהכת והבוטים שלה אתה מוזמן להתעלם.
