"אגם היא ילדה של משמעות. לפעמים לוקח לאדם חיים שלמים להגיע לידיעה הזאת, אבל היא כבר מגיל צעיר הרגישה שיש לה שליחות בעולם, ייעוד". כך בוחרת אמה של התצפיתנית אגם ברגר, מירב, לתאר את בתה בת ה-19 שנחטפה לעזה מבסיס נחל עוז. שבוע לפני סיום הקורס השיבוץ של אגם שונה - לנחל עוז. ב-7 באוקטובר היא עוד הספיקה להתקשר למשפחתה מטלפון של חברה, וסיפרה: "יורים עלינו, יש מחבלים - אבל אני לא פוחדת".
"יש התחממות והפרות סדר". הקלטה של אגם, שבוע לפני סיום הקורס והשבת הקשה
לאגם אחות תאומה, לי-ים, אחות נוספת בת 18 ואח קטן, שחגג בר מצווה בזמן שהיא בשבי חמאס. היא מנגנת בכינור מגיל צעיר ולמדה במגמת מוזיקה. בתיכון יצרה לוח חזון ובו גזרי עיתונים עם מילים ומושגים המאפיינים אותה. אמה מספרת: "היא כותבת 'סיפור חיי אמונה', היא ילדה מאוד שורשית. 'משפחה זה מתנה' - האנשים הכי משמעותיים בעבורה זה המשפחה. 'תודה', היא ילדה של הודיה ולהתלהב מהדברים הפשוטים, ובגדול מופיעה המילה 'חופש'. כל זה אצל ילדה בת 16".
על אגם
בסיום הלימודים בחרה אגם לצאת לשנה במכינה קדם צבאית, שבמהלכה קיבלה את שיבוצה בצבא - תצפיתנית. "היא רצתה להיות מ"כית טירונים וניסתה לשנות את השיבוץ ללא הצלחה. היא החליטה שאם זה התפקיד, אז גם אותו היא תעשה הכי טוב שיש ותכוון לפיקוד ולקצונה", מספרת מירב. אגם שובצה לגזרת עזה ולמוצב כרם שלום. שבוע לפני שהתפזר הקורס לבסיסים החדשים היא מקבלת שיבוץ חדש - נחל עוז. היא התערערה, על אף שרצתה להיות משובצת לגזרה הדרומית ואכן קיבלה אותה, היא לא הבינה למה שינו רק לה את המוצב ברגע האחרון.
"אני זוכרת את השיחה איתה, היא אמרה לי 'אמא, זה לטובה? למה?'. אמרתי לה שיש דברים שלא בשליטתנו. אחר כך ביקשו ממני לשלוח לה הקלטה עם ברכה לסוף הקורס. אני שולחת לה בהקלטה את ברכת הדרך, מאחלת שכל מה שתעשה תעשה מצוין, ושאנשים טובים יקיפו אותה, ובסוף אני מסיימת את ההקלטה במשפט - 'במקום בו את נמצאת, זה הייעוד שלך'. אחרי יומיים, כשהמשפט הזה כנראה עוד מהדהד, היא נחטפה".
שבוע לפני סיום הקורס משוחחות אגם ואמה בוואטסאפ ואגם מספרת כי היא משערת שלא יצאו לבסיסים סמוכי הגבול כבר עם סיום הקורס, בגלל הפרות הסדר על הגדר: "נראה לי שלא מעלים אותנו, אנחנו פה בבסיס אוגדתי שמרכז את כל הקצונה הגבוהה שפה. מעבירים לנו תחקירים וכו', אז נראה לי שלא מעבירים אותנו לחמ"לים כי יש התחממות והפרות סדר, אז זה בעייתי שנבוא. בינתיים אנחנו פה". את ההבנה הזאת, של חיילת טירונית שעדיין לא סיימה קורס, ככל הנראה לא הבינו בדרגים הגבוהים יותר.
"במהלך הטירונות והקורס אגם נבחרה גם להיות א' מ"מ והיא נבחרה למסלול כוכבות - המיועדות לקצונה ולפיקוד", מספרת מירב בגאווה. בהתאם, היא הכינה לכבוד סוף הקורס שיעור לחברותיה וחילקה להן מכתבים. בראש הדף ציטטה את הרבי נחמן מברסלב: "מי יגלה לאדם כי כל הדברים הגדולים העוצרים אותו מלהתקדם בחייו הם בעצם רק דמיון". בהמשך הוסיפה אגם במילותיה שלה: "יש לתפקיד שלנו חשיבות עצומה שמגיעה עם המון אתגרים, אין לדעת מה יקרה במשמרת שלך. לכן מה שאת עושה, תעשי מצוין. מאחלת שהתפקיד יתרום לך כמו שאת תתרמי לו, ושתרגישי משמעותית".
אגם סיימה קורס ביום רביעי, ובחמישי אבא שלומי ואמא מירב מקפיצים אותה לבסיס אורים עם חיילות נוספות. "היא מאוד לא רצתה לעשות את השבת, היא הייתה עצובה וניסיתי לעודד אותה. אחרי שהיא הגיעה לבסיס היא דיברה עם כמה חברות בחדר והתקשרה ואמרה לי - לא נורא אמא, אני אהיה ראשונה בסבב ואיחפף מהר, מה שנקרא - נוביל". ההורים עוד לא עזבו את האזור ומירב נזכרה שהגרביים שכיבסה לאגם לא הספיקו להתייבש. "אמרתי לה שתיקח אותן רטובות ותתלה שם ואז קלטתי שיש מרכז מסחרי באזור אופקים, קניתי לה והיא ביקשה שאשים בש.ג. כי הן היו בתהליך קליטה בבסיס, אז לא הספקתי לחבק אותה שוב". טיוטת המכתב של אגם לחיילות:
7 באוקטובר
בשבת בבוקר בבית משפחת ברגר בחולון המשפחה ישנה כרגיל. מירב שומרת שבת בשמונת החודשים האחרונים, לעילוי נשמת אמה שנפטרה בינואר. "אני הייתי בלי הטלפון, אבל שאר בני הבית היו כרגיל", היא מספרת. "בשש וחצי מתחילות אזעקות, אנחנו נכנסים לממ"ד והטלפון שלי מצלצל, אבל אני לא איתו. אחר כך מצלצל הטלפון של בר, אחותה. גם אגם הופתעה מהאזעקות ורצה מהמיטה למיגונית, היא שכחה את הטלפון שלה והתקשרה אלינו מהטלפון של אחת החברות שלה, שירת ים עמר ז"ל שנרצחה לאחר מכן.
"בשיחה היא לא אמרה הרבה, שיש אזעקות ושהיא במקום מוגן. אני במחשבה שלי לא בלחץ, אני מבינה שהיא בבסיס צבאי, וזה אמור להיות דווקא המקום הכי מוגן שיש, בראש שלי בכלל היא בחמ"ל תת-קרקעי בתוך איזה בונקר, זה מה שאני מציירת לעצמי. אחרי עשרים דקות טלפון נוסף מאגם, שבו היא אומרת: 'אמא, יורים עלינו, יש מחבלים, כולם בוכים, אבל אני לא מפחדת', ואז השיחה מתנתקת. זאת בעצם הפעם האחרונה שהיה לנו איתה איזה קשר".
את מה שקורה אחר כך חשפו משפחות התצפיתניות לציבור מסרטונים שהגיעו לידי צה"ל וצולמו על-ידי מחבלי חמאס. "אני לא ראיתי את הסרטונים, לא החטיפה, לא מהמיגונית וגם לא כאלה נוספים שהראו לנו. יש הגנות שאני חייבת לעצמי, אז אני לא ראיתי, אבל את תמונת הפציעה שלה כן ראיתי. נראה שם שהיא מבינה מה קורה, שהיא מתפקסת על האירוע די מהר, היא אמרה שהיא לא מפחדת".
מצבה בשבי
ב-26 בנובמבר, יום הולדתו של שלומי ברגר, אביה של אגם, חזרה ארצה בעסקה אגם אחרת, אגם גולדשטיין אלמוג שנחטפה מכפר עזה. מירב משתפת: "לפני שהיא ממריאה למסוק לארץ, היא מתעקשת לקחת טלפון ולחייג אלינו. היה לה את המספר שלנו. הפעילו עליהן שם לוחמה פסיכולוגית גדולה, הן האמינו שאין כאן לאן לחזור. אגם שלי הייתה עם אגם גולדשטיין בערך עשרה ימים, העבירו אותן ממקום למקום עד שהן היו יחד במנהרות.
"כשהן הבינו שאגם משתחררת, אגם שלי העבירה לה בדרך תחבולה את מספרי הטלפון שלנו. בשיחה בארץ אגם גולדשטיין סיפרה לנו שהיא רעבה, וכל היום רוצה לאכול; שהיא מתפללת מלא, מברכת על האוכל ולא מדליקה אש בשבת. שאלנו אותה אם היא במצב רוח טוב, היא סיפרה שכן. שיש לה הרבה נפילות אבל שהיא נשארת רגועה ומרגיעה את כולם". מאז, קיבלה המשפחה פעם אחת אות חיים בצורת מידע מודיעיני, בפברואר. חמישה חודשים עברו.
רגעי המשבר
"אני משתדלת לייצר לי איזושהי תחושה שהיא באמת מוגנת שם, ושיש עליה שמירה והשגחה פרטית, כי אחרת אי-אפשר לנשום, אי-אפשר לשרוד את זה, אי-אפשר לחיות את זה", משתפת מירב. לדבריה, "יש נפילות, כמה אפשר להחזיק את החומה הזאת? אני מתפרקת ואני בוכה, אבל אני חיה אותה. כל הקיום שלי הוא היא, כל נשימה שלי וכל העשייה שלי זה סביב המאבק להשיב אותה הביתה. אני יכולה להגיד שהרגעים היותר קשים הם בארוחות שישי. זה רגע שבו אנחנו תמיד כולם יחד, וסביב הקידוש ונרות השבת, לא במקרה אלה גם העדויות שהגיעו על אגם מהשבי, שבימי שישי היא הייתה מתפרקת, אלה רגעים משמעותיים למשפחה שלנו".
רגעי התקווה
מירב גם מדמיינת את הרגע שבו אגם תחזור, למרות שזה לא תמיד קל. "זה יהיה כמו להיוולד מחדש, יהיה בכי של אושר וחיבוק שאי-אפשר לעזוב אותו, מעין התפרקות כזאת. והודיה לבורא עולם, בסוף האמונה שלי היא שהוא יחזיר אותה, אנחנו רק צריכים לחכות לרגע".
