מבין מטע שלם של פירות באושים שצמחו בשיח הישראלי, "הקרב על התודעה" הוא אחד הבולטים שבהם. לא משום שאין חשיבות למושגים כמו תודעה, נרטיב וכו', אלא כי העיסוק האובססיבי בו (יותר קל לעסוק בתודעה מאשר במדיניות) הפך אותו לקרדום בידיים הכי פחות כשירות לכך. התוצאה היא שבמקום לנצח בו, "הקרב על התודעה" רק מייצר בולשיט מלא בעצמו (במקרה הטוב), שאף גורם נזק אמיתי (במקרה הרע, ולמרבה הצער גם המצוי).
חולצות הפרידה שהדפיסו בשירות בתי הסוהר למחבלים המתועבים שהשתחררו, ועליהן מגן דוד והכיתוב "לא נשכח ולא נסלח" בערבית, הן דוגמה קלאסית. "רוצים לקבע את נרטיב התודעה", אמר גורם בשב"ס, ארגון שהמומחיות שלו ומכאן גם אחריותו אמורה להיות ניהול בתי הכלא ולא לוחמה פסיכולוגית ברמה הלאומית. אבל נציב שב"ס החליט שהוא גם הממונה על העברת מסרים בתקופה הכי רגישה שיכולה להיות מול ארגון טרור רצחני ואכזרי, כשיש עדיין חטופים בשבי ומי יודע איזו השפלה תמתין להם כי רב-גונדר קובי יעקבי בטוח שהוא גאון שיווקי. מצד שני, אפשר להבין אותו: לא יזיק לו אישית לצאת "גבר" מול הציבור הכועס בזמן שהוא עצמו חשוד בפלילים.
אלא שמלבד העניין הפעוט של ההשלכות האמיתיות של מעשים סימבוליים כה אינפנטיליים, גם העלבון לאינטליגנציה זועק לשמיים. בשב"ס ניסו להסביר כי החולצות מהוות בין השאר "מסר בין-לאומי, לפיו משחררים את המחבלים מתוך עוצמה, בניגוד למה שהיה בשואה". לא צריך להיות אדם דתי כדי לפנות לאלוהים ולהתחנן שיעזור למי שהצליח לחבר בין שחרור מחבלים בהסכם מדיני, הפגנת "עוצמה" (מדובר בחולצה, כן?) וכמובן זכר השואה. מזל שלא דחף לשם איכשהו גם את ולנטיינז.
בהנחה בלתי מבוססת שהקהל ברחבי העולם לא יסתחרר לחלוטין מהמחזה, שלא לומר ישאל את עצמו מדוע ישראל חשה חובה ליצור איזון בין היחס המזעזע של ארגון טרור לאזרחים שנחטפו מבתיהם לבין מחבלים שנכלאו במדינת חוק וזכו לתנאים המקובלים במדינת חוק, ברור שהיעד של האקט הנ"ל הוא הקהל בישראל. ושם, כך חושבים בשב"ס, ירגישו קצת יותר גאווה ונחת מהידיעה שרוצחים שפלים אמנם יצאו מהכלא בעקבות מחדל לא ייאמן, אבל לפחות הם עשו את זה כשהם לבושים בחולצה שכתוב עליה משהו בערבית. מה יש לומר, נשמע אמין ואפקטיבי בערך כמו הפרסומות המופרכות של שב"ס, שם נראה שהשירות החשוב וגם המסוכן הזה, שכרוך בחיכוך יומיומי עם הגרועים שבבני האדם, הוא בסך הכל קייטנת אקשן לא מזיקה.
מה שכן הושג במהלך הוא חיזוק המגמה המדאיגה, שבה ישראל הרשמית שואפת "לדבר ערבית" לפי "חוקי השכונה" (אפשר לקרוא בקול של צבי יחזקאלי), ומבטאת זאת בשורה של אמירות ומעשים
מה שכן הושג במהלך הוא חיזוק המגמה המדאיגה, שבה ישראל הרשמית שואפת "לדבר ערבית" לפי "חוקי השכונה" (אפשר לקרוא בקול של צבי יחזקאלי), ומבטאת זאת בשורה של אמירות ומעשים: חלקם עלולים להוציא את ישראל ממשפחת העמים (אולי כי ממילא לא ברור מה יישאר ממנה אחרי כהונת טראמפ) ואחרים משאירים טעם מר של ניסיון עקר ואפילו פתטי להתגבר על ההשפלה של 7 באוקטובר. התוצאה עשויה להיות הפסד כפול: גם ב"קרב על התודעה" וגם בקרב הרבה יותר חשוב - על מה שמדינת ישראל אמורה לייצג.
