"זוהי ההלוויה ההמונית הגדולה ביותר בתולדות הארץ", נפתחה הידיעה הראשית ב"ידיעות אחרונות". "ירושלים כולה יצאה לחלק את הכבוד האחרון למגיניה ולוחמיה, שנפלו בקרבות העזים על הרי יהודה, ואשר רק היום הובאו עצמותיהם לקבר ישראל, למרגלות הר הרצל".
הלוויה הראשונה בהר הרצל
( צילום: באדיבות הארכיון לתולדות גוש עציון על שם דב קנוהל)
זאת אכן הייתה הלוויה הגדולה ביותר שידעה המדינה הצעירה, במיוחד במספר האנשים שהובאו לקבורה. כמעט ארבעה חודשים אחרי שהושלמה החתימה על הסכמי שביתת הנשק עם מדינות ערב, הובאו לקבורה יותר מ-300 חללים שנפלו בקרבות בגוש עציון, בשיירות אל הגוש, בקרבות בנווה יעקב וגבעת הרדאר ובקרב האיתנים על תחנת משטרת לטרון.
"כל ירושלים, משני צידי הכביש, הייתה מלאה באנשים. לא היה אפשר להזיז שום דבר בין ההמון", שחזרה אסתר קסירר, שהייתה בת 16 כשאחיה הובא לקבורה לאחר שנפל בגוש עציון. "נסענו במכוניות, ההר היה חשוף. חשבתי שהגעתי לגיהינום. היום זה עצוב לראות את ההר מלא, היה עדיף שיהיה פה יותר עצים ופחות קברים".
ליקוט העצמות
ביולי 1949, כשמדינת ישראל הצעירה הייתה בת קצת יותר משנה, הושלמה החתימה על הסכמי שביתת הנשק עם מדינות ערב שתקפו אותה עם הקמתה. אחרי לא מעט מאמצים ולחצים בינלאומיים, ירדן התירה לנציגים ישראלים להיכנס לשטחים שנכבשו על ידה כדי לאסוף ידיעות וללקט עצמות של חיילים שנפלו בקרבות באזור גוש עציון ובדרך לירושלים.
דוד בן דוד, אחד משלושת האנשים שעסקו בליקוט העצמות, סיפר בספרו "גשר על תהומות" את חציית קו שביתת הנשק, בתיווך אנשי האו"ם, כשעיניהם מכוסות בכאפייה. "משהוסרה הכאפייה מעיניי לא הבחנתי במקום שבו אני נמצא. מסביב הר ריק ללא שריד להריסות בניין וללא עץ – רק בהדרגה התחלתי להאמין כי אכן על הר עציון דורכות רגליי".
"אחרי עמל רב הורשיתי על ידי האויב לסייר בשטחי פלוג'ה, לטרון, גוש עציון, נווה יעקב ובעוד מקומות מספר", צוטט הרב הצבאי הראשי דאז שלמה גורן בספרו של דב קנוהל "גוש עציון ומלחמתו. "הצלחתי לאסוף פרטים אשר נעזרתי בהם בבירור הבעיה הכאובה הזאת".
את פעולת הליקוט עצמה ערכו 35 פועלים ערבים שקיבלו על כך שכר. את חלקי הגוויות הכניסו שלושת הנציגים הישראלים בתוך ארונות עץ מיוחסים, עליהם נכתבו השמות האפשריים של הלוחמים שהיו אמורים להימצא בעמדות אלה בקרב.
"המרתף בכפר עציון הפך לתערובת של עצמות בני אדם, רסיסי בטון וחלקי לבוש", תיאר בן דוד. "הוצאנו את הכל וכמו ארכיאולוגים סיננו הכל בידיים. את שברי הבטון זרקנו, ואת עצמות בני האדם, אף אלה בגודל זית, הכנסנו לארונות. כשיצאתי מירושלים חשתי מועקה כבדה, שהנה, עליי להתייצב בפני האלמנות והיתומים, בפני ההורים השכולים, ולדווח על פעולותיי. אך חשתי גם רוממות רוח. אשריי שנפלה בחלקי הזכות לגמול חסד אחרון עם החיים והמתים".
ההספדים והקדיש שהרטיטו לבבות
מתוך שיקולים לאומיים הוחלט לערוך הלוויה אחת ליותר מ-300 הנופלים בקרבות בגוש עציון, לטרון, גבעת הרדאר ונווה יעקב. במשך תקופה הכינו אנשי הרבנות הצבאית את השטח ההררי הצמוד לקבר חוזה המדינה למה שיהפוך להיות בית העלמין הצבאי המרכזי של ישראל. מועד ההלוויה נקבע לכ"ה בחשוון תש"י, 17 בנובמבר 1949. ערב קודם לכן הועברו הגוויות ממקומות הריכוז לחצר הגימנסיה העברית בשכונת רחביה, ומשמר כבוד הועמד לידן.
8 צפייה בגלריה
(צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
כבר בשעה 08:00 בבוקר נחסמו לתנועה רחובות מרכזיים בירושלים, כמו המלך ג'ורג' וקק"ל. בכניסה לעיר, סמוך לגבעת שאול, הוקמה לשכת מודיעין שהכווינה את המשפחות והקרובים לעבר טקס הלוויה במרכז העיר או אל הר הרצל.
בשעה 10:00 בבוקר החל טקס ההלוויה מול בית הכנסת ישורון, חנויות העיר כולה נסגרו ושבתון כללי הוכרז בירושלים. יותר מ-200 הורים שכולים ובני משפחות הנופלים התכנסו בכיכר בית הכנסת. מעבר לגדר החבלים שהקיפה את השטה התכנסו רבבות בני ירושלים לחלק כבוד אחרון לאלו שבמותם נתנו חיים לעיר. אלפים מיררו בבכי כשהרב אברהם חיים שאג-צוובנר, שבנו דוד נפל בשיירת הל"ה, קרא בפתח הטקס את פרק מ"ט בתהילים.
בשם הממשלה הספיד את החללים שר הקיצוב והאספקה, ד"ר דוב יוסף, שבתו היחידה נפלה בקרבות בנגב. " קיווינו, כי בדרכי שלום נשיג את מטרתנו, אך לא כן נפלו הדברים. נאלצנו לאחוז בנשק. בזכותם של אלו המובאים היום לקבורה אנו עומדים כאן. בזכותם — עומדת מדינת ישראל".
הרמטכ"ל, רב-אלוף יגאל ידין, נשא דברים בשם הצבא: "צוואה השאירו לנו גיבורים אלה – היה מוכן להקריב הכל למען המולדת. אנו נישא את צוואתם ברמה". הרב הצבאי הראשי, הרב שלמה גורן, סיפר לנוכחים על המאמצים הרבים שנעשו להביא את הנופלים לקבר ישראל.
את הטקס ברחבת בית הכנסת ישורון חתם באמירת קדיש יאיר ארזי, שהיה אז בן 9 בלבד. אביו נפל בקרבות על גוש עציון. בריאיון לספר "ילדי כפר עציון" של פרופ' עמיה ליבליך (בהוצאת "כתר") שחזר את הלוויה על ההר. "אני זוכר את הלוויה ההיא, זו הייתה לוויה ענקית. אני, בתור הילד הבכור של הכפר, אמרתי קדיש. הר הרצל היה קטן כל כך אז וכולו ריק, רק פתחו אותו".
"אביו של יאיר, שמואל ארזי, נהרג ב-ד' באייר, בקרב האחרון על גוש עציון בכפר עציון", סיפרה אורה רוטנברג, הבת הבכורה של הכפר, שנכחה בהלוויית הענק. "אני זוכרת שהאימהות של כפר עציון בקושי הזילו דמעה. הן לא נתנו לרגשות להתבטא".
8 צפייה בגלריה
הארונות על משאיות הצבא
(צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
סמוך לשעה 11:00 בבוקר הועלו 228 הארונות על 38 כלי רכב צבאיים והלוויה יצאה לדרכה לעבר שכונת בית הכרם. כל ארון כוסה בדגל כחול לבן וזר פרחים הוצמד על דפני המכוניות. "חשבתי שיש גופות במשאית וביקשתי שיעלו אותי, יחזיקו אותי ויראו לי מה יש בתוך המשאית, אולי אני אראה את אבא שלי", סיפרה רותי גרנק בספרה של פרופ' ליבליך. "מה שראיתי היו ארונות מתים, ארונות עץ מכוסים בדגל או בשמיכה".
3 דק' צפירה בחיפה, נסיעה כרגיל בתל אביב
לא רק בירושלים ציינו את הלוויה הגדולה בתולדות המדינה הצעירה. בחיפה נשמעה צפירת דומייה של שלוש דקות. "באותה שעה הופסקה כל התנועה ברחובות העיר והעוברים והשבים עמדו דום לכבוד החללים".
בתל אביב פחות הקפידו על צפירת הדומייה של שתי דקות שנשמעה ברחבי העיר. "ההסברה לא הייתה מספקת וכאשר הופעלו הצופרים רק מתי מספר ידעו את פשר הדבר והרוב האמינו כי אין זו אלא הפעלת-ניסיון", תואר ב"ידיעות אחרונות". "מרבית המכוניות הציבוריות וכל המכוניות הפרטיות המשיכו במסען. גם המכוניות המצוידות ברמקול של 'מפעל כסות החורף' המשיכו להתריע על איסוף חבילות ברגעי הדומייה".
בינתיים בירושלים, לקראת צהריים הגיעה השיירה לגבול שכונת בית וגן, ומשם נישאו ארונות הקבורה אל החלקות בהר על כתפי חיילים. תשעה קברי אחים גדולים נחפרו בשטח ההררי, ובהם נקברו חלק ממאות הנופלים במערכה להגנת ירושלים.
"ההר היה חשוף. חשבתי שהגעתי לגיהינום. המשפחות היו בהיסטריה. לא אשכח בחיים שלי את הצעקות והבכי. זה היה נורא", סיפרה קסירר. "היום זה עצוב לראות את ההר מלא. היה עדיף שיהיו פה יותר עצים ופחות קברים. חשבנו אז כבר שזה מספיק. זה כאב שלא ילך לעולם, לצערי, גם למשפחות שהצטרפו עכשיו למעגל הזה. זה שינה את החיים שלי בתור ילדה".
לא רחוק מהחלקות של נופלי גוש עציון במלחמת העצמאות נחפרו בשבועות האחרונים חלקות קבר טריות. מדובר באחת מהחלקות החדשות שנחפרו בהר עבור הנופלים במלחמת "חרבות ברזל". עבור משפחות הנופלים מגוש עציון מדובר בסוג של סגירת מעגל, חוט שמקשר בין הגיבורים שהקימו את המדינה לאלו שעד היום משלמים בחייהם כדי להגן עליה.
