צפו: המפגש של הנשיא הרצוג ומרים פרץ
(צילום: אסף מגל, שמוליק דודפור, ירון שרון, חגי דקל)
לא לפני הרבה זמן, ביוני בשנה שעברה, הם נאבקו ראש בראש על תפקיד האזרח מספר 1 של מדינת ישראל: יצחק הרצוג, אז יו"ר הסוכנות היהודית, ומרים פרץ, אשת חינוך וכלת פרס ישראל ששכלה שניים מבניה והפכה לדמות אהודה ומעוררת השראה בקרב כלל האוכלוסייה. המרוץ התקיים כשהמדינה עוד הייתה בכאוס פוליטי, מבלי שכיהנה ממשלה קבועה, אבל הוא נגמר בהכרעה ברורה. הכנסת בחרה ברוב גדול את הרצוג לנשיאה ה-11 של מדינת ישראל, פרץ המשיכה בפעילות החינוכית הענפה שלה.
מאז הם לא נפגשו לשיחה ארוכה על ההתמודדות ועל המסקנות והתחושות שיצאו איתן ממנה. עד עכשיו. בשבוע שעבר הגיעה מרים פרץ לבית הנשיא בירושלים, והתקבלה בחום על ידי הנשיא הרצוג. אחרי שדיברו על היריבות שהייתה ביניהם והסירו אותה מעל השולחן, השניים התפנו לדבר גם על הדברים שמחברים ביניהם: הנשיא סיפר על האובדן של אמו אורה שנפטרה השנה ממחלה קשה, ופרץ דיברה על ההתמודדות עם השכול במשפחתה. הם החליפו חוויות מהילדות השונה שהייתה להם, אבל מצאו בה גם הרבה קווי דמיון. ובעיקר חיפשו דרכים להמשיך לפעול כדי לחבר בין חלקי החברה הישראלית. צפו בשיחה המלאה שהוקרנה היום (שני) במסגרת ועידת "האנשים של המדינה" של "ידיעות אחרונות" ו-ynet.
הרצוג: שלום מרים, ברוכה הבאה לצל קורתנו, אני ממש שמח שאת פה.
פרץ: תודה רבה, אדוני הנשיא. אני קודם כל רוצה להודות לך שהזמנת אותי, תגיד לי, החיים לא מפתיעים?
הרצוג: החיים מפתיעים.
פרץ: אנחנו התמודדנו ותראה, אני מרגישה שאני יושבת בבית.
הרצוג: אני מאוד שמח, אני מרגיש שאני יושב עם בת משפחה. שאני מאוד אוהב, מאוד מעריך.
פרץ: זה הדדי.
הרצוג: איך עברה השנה?
פרץ: היא ממשיכה רגיל, בפעילות מלאה. בשבת, לדוגמה, הייתי כאן בירושלים עם מפקד חיל האוויר שסיפר לי בסוד, שגם מיכל רעייתך באה ממשפחה שכולה.
הרצוג: הדוד שלה, שמו היה זוריק לב, ארלוזור. הוא נקרא על שם חיים ארלוזורוב, הם היו מושבניקים, אלוף משנה ארלוזור לב, הוא הנעדר הכי בכיר במלחמות ישראל, מפקד בסיס חיל האוויר רמת דוד, ונהרג במלחמת יום הכיפורים. הוא נעלם במלחמת יום הכיפורים בסיני.
פרץ: את זה סיפר לי בשבת מפקד חיל האוויר נורקין, שעוד מעט הוא מסיים את השירות, איש מיוחד מאוד, מחנך דגול, מיוחד במינו עם קצינים בכירים מאוד. סיימתי איתם ובמוצאי שבת פגשתי מאתיים איש במודיעין. ככה בממוצע יש לי בשבוע אלף איש, עם בה"ד רגיל, במערכת חינוך, ממשיכה רגיל.
הרצוג: דבר אחד שאני יודע שמחבר אותך ואותי זה החיבור לכל הפסיפס הישראלי, שהוא מדהים ויש לנו חובה לדאוג שכולם יכירו את כולם. אני אומר לכולם, לא יעזור לכם כלום, אתם בפיסת הארץ הזאת יחד.
פרץ: אבל כשמסתכלים עלינו אדוני הנשיא הם יכולים לראות את היחד הזה, כשאני מגיעה לכאן, לבית הזה, לכאורה שני אנשים שהתמודדו.
הרצוג: אבל די, זה מאחורינו.
פרץ: אז אנשים יאמרו: "התמודדתם, איך את מרגישה?" אני מרגישה נפלא איתך, אני כל כך שמחה.
הרצוג: אני מאוד מעריך את זה ותודה רבה לך. אני חושב שחלק מהעניין זה להקרין משהו אחר. יצר לב האדם הוא כזה שאוהבים להתחרות, אוהבים להתכתש ולהכניס מרפקים וזה צריך להיות אחרת. הרי בסוף כולם בשר ודם וכולם נולדו בצלם, יש לנו את הזהות שלנו, אנחנו מאמינים בזהות הזאת. אני כל כך התרגשתי, עד דמעות, כשנכנסתי בשבוע שעבר לבית הכנסת באיסטנבול, כי חשבתי על מה שראתה הקהילה הזאת מאות בשנים, וחשבתי גם על אמא שלי, ואני אומר לך שבסוף, מה נשאר לו לאדם? אם לא היכולת להשאיר מורשת שהיא מחברת ובונה עם ולא מפלגת עם או מפרקת עם.
פרץ: אז אני חושבת שמה שאנחנו הבאנו זה שאפשר להתמודד בכבוד, מתוך הוקרה ומתוך הערכה. דבר שני, לא כל החלומות מתגשמים, זה בסדר.
הרצוג: אני אגיד לך מה, יש לך את אותו כוח שקט ומשמעותי בחברה הישראלית גם ללא תואר, זה ברור, זה מוכר. עובדה, לראות אלף איש בשבוע זה המון.
פרץ: אבל אנחנו צריכים להעביר מסר לעם: האדם שאתה מתמודד איתו הוא לא האויב שלך, כמו שאתה אמרת, אנחנו בני עם אחד, אחים, ואתה יכול לכבד ואנחנו צריכים גם ללמוד להתמודד עם אי-הצלחה.
הרצוג: זה נכון. גם בחיי הפוליטיים ראיתי עליות ומורדות, משמעותיים מאוד, אבל אני אגיד לך דבר הרבה יותר עמוק מהדבר הזה. בסופו של דבר אני פוגש את כל הסיעות, חברי הכנסת, נבחרי הציבור, ויש פערים מאוד גדולים. אבל כשאתה נמצא איתם בארבע עיניים, אנשים מדברים קצת אחרת. ואני אומר להם, תפסיקו לדבר מהפוזיציות, תגידו את האמת שלכם, פשוט תגידו את האמת שלכם, בסוף אתם רוצים להושיט יד לצד השני. כל החיים ידענו לייצר חיבורים, אני מאמין גדול בחיבורים ואני מאמין גדול בכך שאני נוקש על הדלתות ואני אומר לאנשים תפתחו את הדלת, תאהבו את האחר, גם את הגר הגר בתוכם, גם את האחר, גם את האחרת, בסוף לכולם יש פה איזה חלום שצריך לאפשר לו להתממש כל עוד הוא משרת את המטרה הכוללת של מדינת ישראל.
פרץ: אני חושבת שמהבית הזה, אתה יוצא בקריאה, ואני איתך, לשנות את השיח הזה. אפשר לחלוק, אפשר לא להסכים, אבל מתוך כבוד. ואני חושבת שהכבוד הזה אדוני הנשיא, ופה אני רוצה לומר משהו, אתה איבדת עכשיו את אמא, זה משהו שהבאת מהבית.
הרצוג: קודם כל אמא נתנה לי המון, אמא ואבא נתנו לי המון, את יודעת שבלעדיהם... בסוף הם יוצקים בתוכך את ה-DNA שהולך דורות, דנ"א של שירות הציבור, של אהבת עם ישראל, של יהדות עמוקה אבל גם מכבדת את כל הגוונים שיש בתוך העם שלנו.
פרץ: ואת זה הבאת מהבית.
הרצוג: אמא השאירה פה, בבית הזה אגב, חותם מאוד גדול. עד כדי כך שאיזה לילה, מיכל אומרת לי, "עכשיו אני עוד יותר מעריצה את אמא שלך, כי היא השאירה פה דברים של טוב טעם, של חן, חסד ודברים שהולכים איתה הרבה מאוד שנים". היא הירוקה הראשונה במדינה, היא לקחה אותנו כילדים להפגין למען הסביבה, לשמור על הסביבה ותכנון נכון, אבל אמא הייתה גם לוחמת בתש"ח שנפצעה קשה מאוד, שתמיד דיברה על הפציעה שלה, היא נפצעה בפיגוע הסוכנות הידוע במרץ 48', פיגוע המוני שבא בעצם להשמיד את הממשלה שבדרך, וזה תמיד ליווה אותה. אמא ברחה ממצרים ועלתה ארצה ממצרים והיה בה משהו... הרי יש לה מבטא צרפתי כבד, והיא הייתה מדברת עם אמא שלה ואחותה סוזי אבן, אשתו של אבא אבן, בצרפתית.
פרץ: ואתה הבנת?
הרצוג: הבנתי רק "קומו סה ווה", כל השאר לא, אבל נשאר משהו מאוד קוסמופוליטי מיהדות צפון אפריקה מצד אחד מהמורשת, הרי הם בכלל משפחה שגורשה מפלסטינה כשהגיעה בסוף המאה ה-19, וגורשה על ידי העות'מאנים, זה סיפור גדול. אז לאמא היה סיפור עשיר בזכות עצמה, אבל ללא השותפות שלה ושל אבא הם לא היו יכולים לעשות את מה שהם עשו.
פרץ: אז אמך זכרונה לברכה, אני חושבת שהיא זכתה.
הרצוג: תודה רבה.
פרץ: היא זכתה לראות את הבן שלה נשיא. אני בטוחה שהיא חלמה את זה וחשבה את זה מאז שהיית קטן. עכשיו, זה מאוד מעניין, כי אתה מתאר בית שבו נכנסו אנשים, שנכנסו נציגים מכל העולם, אתה ילד שחי באווירה שכל העולם בתוך הבית.
הרצוג: כן, אבל זה מורכב. קודם כל חלק מהמשפחה, גם המורחבת, העדיפו ללכת. אני לא רוצה להגיד "לברוח", אלא ללכת למקומות מאוד פרטיים. חלק מאיתנו מאוד ציבוריים, חלק מאיתנו מאוד פרטיים.
פרץ: אבל אתה גדלת בבית ציבורי.
הרצוג: אני נדבקתי בחיידק הציבורי מגיל מאוד צעיר, כלומר יש אחים ואחיות שלי שהעדיפו ללכת לעניינם בשקט, לא כולם חייבים להיות בחיים הציבוריים, וזה בכלל לא קל לילדים ובוודאי בעידן המודרני שאין בכלל פרטיות.
פרץ: זה מאוד מעניין אדוני הנשיא.
הרצוג: אמא הייתה בשנים האחרונות חולה באלצהיימר, זה היה מאוד לא פשוט, זה לימד אותי יום-יום, כמו שאמרתי בנאום ההשבעה, את מחירה של הזקנה. ועם זאת, היא הייתה צופה בטלוויזיה. היא ראתה את ההשבעה, היא לא יכלה להגיע להשבעה.
פרץ: זה לא משנה, היא התרגשה!
הרצוג: ואני בטוח שהיא הבינה כי היא פתחה את העיניים, כי הייתי בא כל יום שישי לראות אותה ולדבר איתה.
פרץ: אני אומרת לך כאמא, אדוני הנשיא גם עם אלצהיימר היא רואה את הבן שלה וזהו, היא יודעת. אתה יודע מה? היא הלכה מהעולם הזה עם כל העשייה המפוארת שלה, אתה לא דיברת גם על חידוני תנ"ך שאני שופטת בהם.
הרצוג: אמא הגתה את חידון התנ"ך.
פרץ: הגתה את חידון התנ"ך. תראה, אנחנו יושבים שני אנשים בארץ הזאת. אני באה מבית, מי שנכנס אלינו הייתה סוליקה שהייתה צריכה קצת שמן, או מישהי שהייתה צריכה לאפות לחם בפרנה, אנשים פשוטים.
הרצוג: המילה "פשוטים" תמיד לא נשמעת טוב.
פרץ: אבל היא נהדרת, אנשים טובים-טובים, פשוטים זה לא הכוונה.
6 צפייה בגלריה
"הגתה את חידון התנ"ך". יצחק הרצוג עם אימו אורה בישיבת פתיחת הכנסת ה17 ב2006
(צילום: עמית שאבי)
הרצוג: הרי נאמר במקורות, היזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה, אני הכי נהנה בעולם, גם מיכל, לפגוש אנשים מכל שדרות העם, נהנה משיחות איתם, נהנה להקשיב להם, נהנה סתם להיות רגיל. הילדים שלי רק חולמים לא להיות בפריים למשל, טוב להם. יש לי בן אחד שעבד עכשיו בכל מיני עבודות ועשה הכל כדי שאף אחד לא יידע מי הוא, ואכן כך היה, אף אחד לא ידע מי הוא וכל אחד רואה את הדברים מעצמו, אז גם סוליקה, בעיניי, היא יכולה להיות הרבה יותר טובה ממני.
פרץ: כן, אבל אני מתארת את זה במובן שאני באה מבית שלא נכנסו בו גדולי אומה, ולכן הכי מעניין אותי.
הרצוג: כן, אבל את נהיית איקונית. אולי בעל כורחך ולא רצית... הגורל קבע מה שקבע, נכון, אבל את נהיית שם דבר בכל בית בישראל.
פרץ: לא בחרתי, אדוני הנשיא. כמו שאתה תיארת, בילדות כבר ראית את הדברים, היה לך כבר אז חלום להיות נשיא?
הרצוג: לא. (צוחקים), היה לי חלום ללכת לפוליטיקה, זה אני מודה. החיידק הזה תפס אותי מגיל צעיר, התעניינתי נורא בכל דבר שקורה בעולם, ויש עדים שזוכרים בדיוק, גם כתבתי מכתבים ומאמרים לעיתוני ילדים שעכשיו נשלחים אליי, וגם בבית הספר רצתי למועצת התלמידים בפעם הראשונה, ואגב לא גיליתי להורים שלי בכלל. רציתי לעשות את זה רק בעצמי, ונבחרתי. אבל, זה נכון שמגיל מאוד צעיר פגשתי אנשים שמשפחה רגילה או אנשים מחיים רגילים ולא פוליטיים או ציבוריים לא נחשפים אליהם, אני זוכר פגישה עם ג'קלין קנדי, בגיל 16. עכשיו תשמעי, אשתו של קנדי, וסטארית בזכות עצמה, והיא יושבת ומדברת איתי, מה אני לומד ומה אני רוצה, והיא אישה מרשימה מאוד, זה לא איזה דבר שכל אחד היה נתקל בסיטואציה הזאת, וזה גם מחייב אותך נורא. למשל, מגיל מאוד צעיר, למדנו להיות מאוד מרוסנים, כדי להבין שכל מה שאומרים גם יכול להרוס, אני יכול לפגוע בשמה הטוב של המדינה.
פרץ: יש גם מחיר.
הרצוג: איזו שאלה. כל מי שחושב שהכל זה חיים נוצצים, טועה. אני לא אומר "עבדות" כמו שכתוב במקורות, כי בכל זאת, זו שליחות שאני מאוד אוהב ומאוד גאה בה והמשפחה איתי, אבל זה מטען של כמה טונות על הכתפיים של משפחה רגילה, וכל מי שאתם רואים, אתם רואים חברי כנסת, שרים, ראשי ערים, בתקשורת ובטלוויזיה וכולם חובטים בהם וזורקים בהם בליסטראות, תבינו שיש לזה גם מחירים בתוך הבית, וכולם בני אדם וכולם בשר ודם. את באמת יודעת את זה.
פרץ: לא רק שאני יודעת, אני רק חושבת, ששנינו גדלים כך, כשאתה מספר שאפילו בתוך בית כזה שנכנסים בו אנשים גדולים, אתה כילד כל הזמן צריך להיזהר, כל הזמן צריך להתנהג באיזשהו אופן שלא יכבד רק את הבית, אלא גם את המדינה, אתה מקטנות.
הרצוג: נכון.
פרץ: בבית שלי, החלום שלי אדוני הנשיא, היה כל כך פשוט. אתה יודע, כשאתה גדל במצוקה ובתנאים של מעברה, של צריף קטן, לי היה רק חלום אחד קטן, הלוואי שיום אחד יהיה לי שעון. למה? כי ההורים שלי לא יודעים לקרוא ולכתוב, לא יודעים שעה, הם ידעו לפי השמש מתי ללכת לבית הכנסת, מתי לקום, והגעתי כאן לארץ לבית הספר... אבא ידע בעל פה, זה עבר מדור לדור, אבל הוא מעולם לא קרא. אני חשבתי, שאם הם היו חיים והיו שומעים שאני מקבלת פרס ישראל, הם לא היו יודעים מה זה פרס ישראל.
הרצוג: אבל ברגע שנהיית מורה וקיבלת תעודת הוראה, באת להורים ואמרת "אני מורה".
פרץ: הם לא ידעו. אבא שלי ידע דבר אחד, אפילו כשלמדתי באוניברסיטה, בבן-גוריון, שאלו אותו, "איפה הבת שלך לומדת?" הוא לא ידע להגיד אוניברסיטה, אז הוא אמר מול בית החולים. אתה מבין? שפה כל כך פשוטה. אתה סיפרת על אמא שלך - אני גדלתי בבית שאמא הקימה במעברה, והיא אפתה לכל האנשים לחם, עומדת יום שלם בבאר שבע, אופה לחם, ראיתי נתינה, ראיתי את מה שאתה אומר, אכפתיות, מעורבות וחלומות.
הרצוג: הייתה קהילה. אני זוכר את סבתא, הרבנית הרצוג, אשתו של הרב הראשי, מגיל ארבע הייתי בא אליה כל קיץ להיות אצלה, היא נורא השפיעה על החיים שלי, שמידפקות נשים צדקניות על הדלת והיא יוצאת והן בוכות לה והיא מטפלת בהן ונותנת להן תמיכה ועזרה, וזה נורא השפיע עליי, נורא לקח אותי לעולם הרגש, הרווחה, הנתינה והעשייה.
פרץ: אתה היית גם שר הרווחה.
הרצוג: כן. היא הקימה את בית חולים הרצוג בכניסה לירושלים שהוא פסיכיאטרי-גריאטרי, והיה מפעל חייה. כלומר היא הכירה כל חולה וחולה, ואז היה אסור לדבר על ענייני בריאות הנפש וצורכי הנפש.
פרץ: נכון.
הרצוג: היום כבר מדברים יותר, ועדיין לא מספיק. מיכל ואני משקיעים בזה לא מעט. אני חושב שכל אחד לומד מהחוויות.
פרץ: מהתשתית, האדם אינו אלא תבנית נוף ביתו.
הרצוג: אני חושב שאת נותנת דוגמה מדהימה להמון אזרחיות ואזרחים במדינה, לחוסן נפשי ועל אהבת האדם וזה דבר שנותן המון השראה. אני מעריך מאוד את הסיפור האישי שלך, גם של ההורים שלך. איך הם היו עם הילדים שלך?
פרץ: הם זכו להכיר את אוריאל ואת אלירז, ואמא הייתה מנקה מדרגות של בתים, אבא היה עובד המשקם, שמנקה את הכבישים. כשאמא הייתה מנקה את המדרגות והייתה מקבלת כסף, היא הייתה שמה לאוריאל מתחת לכרית, שיקום בבוקר ויגלה את ה-20 שקל וזה בשבילה היה הדבר הגדול, היא לא ידעה מה זה להיות קצין בסיירת גולני, היא רק ידעה דבר אחד, לעמוד כל בוקר ליד המזוזה, עם שתי ידיים ולברך את עם ישראל, ולברך את חיילי צה"ל, החיים הכל כך אוהבי אדם, חיים של תמימות, זה לא נאיביות, זה אמונה כל כך טובה בבני אדם, אם זה ערבי, יהודי, כל אדם באשר הוא, ועזרה לזולת. אלה דברים שירשתי מהבית, ומקטנות אדוני הנשיא, כשאתה גדלת בבית שלך, אני עבדתי בכיתה ח' במושב בטחה, בנגב, מושב גילת, היה שם איש תנועת עבודה, אהרון אוזן.
6 צפייה בגלריה
מרים פרץ מחזיקה תמונה של בנה הבכור אוריאל ז"ל, לפני שבנה השני אלירז נהרג
(צילום: אלכס קולומויסקי )
הרצוג: אני אהבתי מאוד את אהרון.
פרץ: אדם מדהים.
הרצוג: אהרון היה מורה גדול שלי, שתדעי לך.
פרץ: עבדתי שם בחקלאות ובכסף שקיבלתי קניתי להורים שלי מקרר, אמקור. זה לא מה שמתקלקל היום מהר. פעם היו מקררים שהחזיקו מעמד שנים. אני ילדה, קונה להורים.
הרצוג: זה מצוות כיבוד הורים.
פרץ: זה היה קודם כל גם לעבוד בארץ, כי אתה יליד הארץ, אני ילידת מרוקו.
הרצוג: כל המדינה הזאת היא סיפור של עליות, זה דבר עצום.
פרץ: רציתי בעבודת האדמה להרגיש חלק מהארץ.
הרצוג: אדמת ארץ הקודש.
פרץ: עבדתי בעגבניות, במלפפונים, בפלפלים, כל קיץ, כל חופשה, והצלחתי לקנות להורים שלי כי עד כיתה י' גרתי במעברה, לא היה לנו מקרר, אתה זוכר.
הרצוג: עכשיו יש לנו זמן להקים מוזיאון מעברות.
פרץ: זה נהדר אדוני הנשיא, תעזור להם, שיכירו, שבני הנוער יכירו את החיים, בפשטות הזאת הייתה שמחת חיים ואהבה לארץ, וזכות להיות בין אנשי הארץ הזאת.
פרץ: האם בתפקיד שלך יש לך זמן לרעייתך? לילדים שלך? יש לך זמן לשבת איתם, לטייל, לשתות כוס קפה?
הרצוג: קודם כל מזל שיש שבת. אין כוס קפה פרטית חוץ מהבית, איך שאתה יוצא החוצה יש סלפים. אני נורא נזהר מזה, קשה למצוא רגעים של פרטיות, אבל בשביל זה ברוך השם יש את השבת, שם אני שוקע בקריאת פרקים בספריו של הרב יונתן זקס, הוא היה אדם ענק, וקצת חושב.
פרץ: וזה זמן לילדים גם.
הרצוג: תראי, הילדים באים וזה עונג גדול ועצום בשבילנו ולהיות רק עם עצמנו, אבל אני לא יכול להגיד לך שאני מתנתק לגמרי מכל מה שקורה בחוץ, תמיד יש ערימות של דואר וקריאה.
פרץ: עסוק בעם ישראל. זה דבר שהלחיץ אותי.
הרצוג: יש פה המון פרטים קטנים, אסור שתצא תקלה מתחת ידינו בכלום, אבל אנחנו יודעים להתמודד.
פרץ: אז אני כשדיברתי על הנשיאות, אם היה משהו שהפחיד אותי, זה אם יהיה לי זמן. יש לי 17 נכדים ועוד שניים בדרך.
הרצוג: כן ירבו.
פרץ: תודה, ואני רוצה להיות איתם! מה, נשיא לא יכול להיות עם הנכדים שלו?
הרצוג: ברור שאתה יכול, אבא הלך עם נועם הבכור שלנו, אפילו הפיק סרטים, אבל זמנים השתנו, אני זוכר את הביטחון והאבטחה שהיה לאבא ומה שיש לי היום.
פרץ: היום זה יותר?
הרצוג: אין בכלל מה להשוות.
פרץ: אבא התהלך חופשי?
הרצוג: אבא התהלך עם מאבטח אחד והיה יכול ללכת ברחובות העיר. אנחנו הולכים, לא מטעמי ביטחון, אבל עם כוח רציני. מצד שני מיכל ואני צריכים את הזמן שלנו. מוקדם-מוקדם בהנץ החמה אנחנו עושים הליכה, בוודאי ברחובות ירושלים, שאני חולה עליהם באהבה עמוקה, ומנסים למצוא לנו את הפינות שלנו, רגעים משלנו.
פרץ: יש לך איזשהו חלום שלא הגשמת עוד?
הרצוג: די עם החלומות.
פרץ: תגיד לי אם יש לך עוד משהו שאתה רוצה לעשות.
הרצוג: כל דבר שיעשה טוב לעם ישראל זה מספיק טוב לי.
פרץ: אני חייבת לומר לך שאני חולמת לרקוד בחתונה של הבן של אלירז, שהיה בן שש כשאבא נפל. להיות עם הנכדים, עם הילדים ולראות אותם בונים את הבית בארץ הזאת, שאבותיך היו פה, שחלמו עליה, שלחמו עליה.
הרצוג: זאת מדינה מדהימה. יש ספר של חבר הכנסת פרופ' יוסי שיין, בשם "המאה הישראלית". הוא אומר שעכשיו זו ההזדמנות של ישראל, גם אם יש סיכונים, יש סיכויים והמון דברים מדהימים שישראל. לא בכדי אנחנו מתקבלים ככה.
פרץ: הנה תראה מה עשית, עכשיו נסעת לארדואן. אנחנו שמתפללים עושה שלום במרומיו שלוש פעמים.
הרצוג: אני לא בא עם אשליות, אבל אני חושב שישראל מייצרת אינטרס גדול בעולם.
פרץ: זה מדהים.
הרצוג: עכשיו גם תהיה עלייה מבורכת ואני מקווה לראות המוני עולים שבאים ומחזקים את המדינה.
פרץ: טוב, עשית את זה כיו"ר הסוכנות ואנשים לא יודעים שאנחנו הכרנו לפני סיפור הנשיאות, והערכתי ואהבתי את המגע שלך עם כל הקהילות היהודיות בעולם. אני חושבת שאתה לא נשיא רק של היהודים כאן, אתה הנשיא של כל היהודים בעולם.
הרצוג: נכון, אני באמת מרגיש ככה ולכן כל מה שנאמר או יוצא מפה, אני אומר לנבחרי ציבור ישראלים, אל תפצעו את הלבבות של יהודים בכל העולם, תנו להם תחושה שזה הבית שלהם ולא משנה מה.
פרץ: כולל היהודים עכשיו באוקראינה.
הרצוג: ברור!
פרץ: שהבית הזה יהיה פתוח לכולם.
הרצוג: אנחנו מתפללים כמובן שהכאב והאסון הנורא באוקראינה בכלל, יעברו מן העולם, אלה רגעים קשים מאוד ואנחנו מזדהים עם הכאב של העם האוקראיני.
פרץ: אתה חושב שהם רוצים לבוא לפה אדוני הנשיא?
הרצוג: אנחנו נראה גל עלייה עצום.
פרץ: אתה צופה גל עלייה?
הרצוג: חד-משמעית.
פרץ: ואנחנו צריכים ללמוד מהעלייה שלי איך לתקן, לקבל אותם באהבה, ביכולת להכיל אותם אצלנו, בארץ הזאת, וזה אני בטוחה אדוני הנשיא שאתה תוכל לעזור בגדול כי זה תחום שעשית ועסקת בו.
הרצוג: גם את. מרים היקרה, קודם כל תודה רבה, היה כיף לארח אותך בצל קורתנו, זה הבית שלך, אשמח לראותך פה כמה שיותר, ושיהיה בהצלחה בכל מעשי ידייך.
פרץ: תודה רבה, ואני רוצה אדוני הנשיא לומר לך, אני ממשיכה בדרך שלי, נפגשת עם האנשים. כשהם שואלים אותי על ההתמודדות אני אומרת להם תקשיבו, הייתה לי זכות שאין לאף אחד, הייתה לי הזכות להתמודד מול אדם הגון ומכובד, מול אדם שעשה בשביל הארץ הזאת את חייו, הנה עכשיו תיארת אפילו כשהיית ילד, איזה דברים נזהרת בהם בשביל שמה של הארץ הזאת, אז קודם כל שיידעו שגם יש זכות להתמודד.
הרצוג: גם לי הייתה הזכות, ועובדה שאנחנו חברים.
פרץ: דבר שני, הלוואי שאזרחי מדינת ישראל יבינו שמה שיחזיק אותנו כאן זה היחד שלנו, והיחד שלנו מתחיל מהכבוד ההדדי, ואני חושבת שאנחנו הראינו שזה אפשרי. אתה הנשיא שלי, של הילדים שלי ושל הנכדים שלי ושל המדינה שלי ואני חושבת שמדינת ישראל זכתה בך, ואני כאדם מאמין יודעת שכל אדם יש לו עת לכל דבר ותפקיד בחייו, ואני ממשיכה במגע עם כל האוכלוסייה כאן בארץ, ואני רוצה לומר לך, יש פער אדוני הנשיא, בין האזרח לבין המנהיגים, בשיח. אנחנו צריכים לפעול כדי שיהיה שיח יותר סובלני.
הרצוג: את יודעת, אנחנו ערב פורים, כתוב על מרדכי היהודי, "רצוי לרוב אחיו".
פרץ: רק לרוב אחיו, לא לכולם.
הרצוג: אני חושב שאנחנו מהווים דוגמה ואנחנו צריכים להמשיך להוות דוגמה ולהמשיך לשרת את עמנו בכל דרך, ואמרת יפה, יש עת לכל דבר ויש לנו ייעוד בחיים ואנחנו מממשים אותו.
פרץ: תודה רבה אדוני הנשיא. אני רוצה לאחל לך שקודם כל שהקדוש ברוך הוא יסייע בידך, כי זה לא פשוט להיות נשיא של עם מאוד מגוון, ארץ מגוונת ומורכבת.
הרצוג: רק שיהיה שלום בעם ישראל זה כל מה שאני רוצה, זה באמת החלום שלי. אני אנסה לדחוף את השיח, שיהיה אחר ואפילו גם באזור, אני אומר לכולם, לחיצת יד בין יהודי למוסלמי זה איתות לאזור, כמו בארץ, בין כולם, דתיים ושאינם דתיים, ותיקים ועולים, יהודים ולא יהודים.
פרץ: ואתה עושה את זה גם בארץ ועכשיו אפילו גם בדובאי, אני כל כך הייתי גאה בך שהלכת עם הזקן, כי אמרתי הנה נשיא מדינת ישראל מתייצב מול אנשים אבל עם הזהות היהודית, עם זיכרון של אמא שהתחלנו איתה את השיחה בינינו, הנה הבן שלה ממשיך את השורשים, אשרינו שזה העם, תודה אדוני הנשיא.
הרצוג: תודה רבה מרים היקרה.
