העבודה והחיים עצמם הובילו אותי לגור במהלך חיי בתל אביב, הונג קונג וניו יורק, שלוש מארבע הערים שרשימת "האקונומיסט" מהשבוע שעבר דירגה כיקרות בעולם לשנת 2022. גם בעיר הרביעית, סינגפור, ביקרתי עשרות רבות של פעמים, ונדמה לי שאני מכיר אותה לא רע. עד לא מזמן הייתי בטוח שהדירוג הזה הוא חירטוט, שהקשר בין הרשימה הזאת - שנועדה לעזור לחברות בינלאומיות להחליט להיכן משתלם לשלוח את עובדיהן לרילוקיישן עם חבילות Expats נדיבות - לבין מציאות חיי, הוא מקרי בהחלט. כיום, בניו יורק, אני כבר מבין אחרת.
אף אחד לא יכחיש שלכל אחת מהערים הללו יש אלמנט קורע-כיס. למשל מחירי השכירות בתל אביב, האוכל המערבי בהונג קונג או הוצאות הרכב והמוניות בסינגפור. הבעיה מתחילה כשזורקים לתוך המדד מוצרים ושירותים שערכם משתנה בהתאם לתרבות ואפילו לגיאוגרפיה של המקום. איך משווים מחיר של מעיל חם בניו יורק למחיר בסינגפור הטרופית, שבה נדיר שהטמפרטורות יורדות מתחת ל-30 מעלות בחורף? ברור שבהונג קונג משלמים על פיצה, המבורגר, יין אדום וגבינת ברי מיובאים פי כמה מאשר דים סאם, נודלס, באיג'יו וטופו. בנוסף, בהונג קונג וסינגפור, ערים שבהן נוהגים לאכול מחוץ לבית שלוש פעמים ביום, יותר קל למצוא ארוחה בחמישה דולרים (ואפילו עטורת כוכבי מישלן) מאשר ארוחה יקרה.
אפילו מחברי המדד של "האקונומיסט" הודו בחסרונות שלו והסבירו שהוא עובר "פרימיומיזציה" לצורך ההשוואה, כדי שיהיה נגיש יותר וברור לחברות שמקבלות החלטות לפיו. לא סתם הם מאפשרים, למי שמשלם, לקבל מדד מותאם אישית למצבו, מדויק הרבה יותר. "אפשר למצוא מציאות כמעט בכל עיר ברחבי העולם, ואפשר לחיות בצורה חסכנית יותר מיוקר המחיה היחסי שאנו מיישמים", אמרו ולא גילו לי את אמריקה. או ליתר דיוק את ניו יורק.
דווקא החיים בעיר שמככבת כעת בראש הטבלה גורמים לי לראשונה להאמין שהמדד מבטא היטב את המציאות. נדמה שכאן, להבדיל מהונג קונג, סינגפור וגם תל אביב - ערים שבהן בכל זאת ניתן למצוא אלטרנטיבות לחיות בזול או לפחות בטוב - בניו יורק זה כמעט בלתי אפשרי. בערים הגלובליות האסיתיתות "היקרות" יש שני מעגלי חיים משיקים: אחד של המקומיים והשני של ה"אקספטס". אלה שמנסים לשמר את חייהם כפי שהיו במדינות המוצא שלהם, צריכים - ומוכנים - לשלם על זה ביוקר. אבל כל השאר חיים בנוחות ברמת מחירים סבירה למדי. זה המיינסטרים, למעשה, והמיעוט הוא זה שצריך להתאמץ כדי להכאיב לארנק. בניו יורק זה בדיוק הפוך. נדמה שאין לאן לברוח.
אני מנסה להימנע מהקלישאות על שקיעת העיר החשובה הזאת, אבל העובדות צורחות בעד עצמן. בשנתיים האחרונות האינפלציה כאן משתוללת והמחירים הכפילו ואף שילשו את עצמם בעוד המשכורות נותרו על כנן. זה מורגש מן הסתם בעיקר במנהטן, אבל גם בשאר רובעי העיר. זה מתחיל כמובן במחירי השכירות: אנחנו מתלוננים על תל אביב, ובאמת, כשגרתי במרכזה ושילמתי 7,500 שקל בחודש לא כולל חשבונות חשבתי שזה מטורף. אבל דירה מקבילה במיקום מרכזי כאן בניו יורק יהיה קשה עד בלתי אפשרי למצוא בפחות מ-5,000 דולר (בערך 17 אלף שקל).
זה ממשיך לתוכניות סלולר (40 דולר לתוכנית סטנדרטית שעולה בארץ פחות מ-20 שקל), לחדר כושר (200 דולר לחודש כמו כלום), וכמובן סופרמרקטים שבהם תפוח עץ אחד עולה שני דולר (בערך שבעה שקלים). וכל זה כמובן בלי לדבר על עלויות שכר לימוד אסטרונומיות באופן נצלני (יותר מ-50 אלף דולר לשנת לימוד באוניברסיטה טובה), ו"ביטוח בריאות" יקר ומחורר למדי שבו "הכל מכוסה" - עד שמגיעים בדואר חשבונות ההשתתפות העצמית, הבדיקות והתרופות שיקרות פי ארבעה מישראל.
נכון, ניו-יורקרים עדיין מרוויחים יותר מבארץ, ומהרבה מקומות אחרים בעולם, ועדיין רוב תושבי העיר לא מגיעים למשכורת שמאפשרת לחיות היום בתחומה לא בדוחק. אז לומדים להתפשר. "יש wants ויש needs", אמרה לי תושבת ותיקה. אם פעם קנו חלב במיכל של שלושה גלון, היום מסתפקים באחד או שממשיכים לחפש מבצעים - Black Friday למיניהם – ומפילים את העול על האשראי, זה שהפך חלק אינהרנטי במעגל הקסמים הצרכני האמריקני ולפני עשור וחצי כמעט הוביל את הכלכלה העולמית לקריסה.
מזהירים מהמצב הזה כבר זמן רב. העיר שינתה לגמרי את פניה אחרי המגפה, ובכלל, ארה"ב של היום פשוט אינה הארה"ב של פעם, זו שההורים שלנו חיכו לטוס אליה כדי לחפש מציאות ב"טארגט" או באאוטלט. ניו יורק הופכת לעיר של מיליונרים או הומלסים, וזה משפיע על כל מרקם החיים. בדיקות העלו שכדי לחיות פה בנוחות צריך תושב העיר לעבוד 71.16 שעות בממוצע בשבוע. האדם הפשוט - לא הברוקר מוול סטריט ולא ההייטקיסט הנהנה מחבילות Expat נדיבות, אלא המוכרת בחנות, עובד העירייה, הסטודנטית מ-FIT, מתווכת הנדלן ונהג המונית - מתוסכלים מהמצב.
הם נמצאים תחת לחץ פיננסי תמידי, עובדים בכמה משרות במקביל, עד שבסוף נאלצים לוותר על החלום ובורחים לפרברים הרחוקים והזולים בניו יורק או ניו ג'רזי, או אפילו דרומה או מערבה ל-Mid-America. שם כוח הקנייה של כל דולר שלהם גדול הרבה יותר. 32% יותר בסן אנטוניו, טקסס, למשל, ואפילו 16% יותר בסן פרנסיסקו שנחשבת יקרה בפני עצמה.
דניאל אדלסוןראש העיר החדש אריק אדמס בעצמו מזהיר מכך. לפי הערכות, העיר שלו מאבדת יותר מ-8.4 מיליארד דולר בשנה בגלל עזיבת תושבים. ומדובר נתון חוצה דמוגרפיות: לא רק צעירים ואמנים דלפונים נמלטים, אלא אפילו מיליונרים שנמאס להם מהעלויות וסיר הלחץ.
שלא ישתמע אחרת: ניו יורק היא עדיין העיר התוססת, המגוונת והגלובלית ביותר בעולם, שמושכת את האנשים הכי מוכשרים בתחומיהם, גם אם לתקופה קצובה בלבד, והמעמד הזה שלה כנראה לא ישתנה בקרוב. אבל כשהמדד הסינתטי של "האקונומיסט" מסתנכרן עם הלך הרוח הפיננסי האותנטי והמדוכדך של רוב תושבי העיר, לא מדובר בחדשות טובות עבורה.
- דניאל אדלסון הוא כתב ynet בניו יורק
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
