בשעה שהמצב באוקראינה רק מחמיר והרוסים מגבירים את התקיפות, עדיין נמצאים לא מעט ישראלים ויהודים רבים במדינה מוכת הקרבות, חלקם במצב נואש ללא הרבה מזון ואף נצורים. המשפחות שלהם בישראל דואגות מאוד ומנסות ליצור קשר, לא תמיד בהצלחה. במקביל מתגייסים ישראלים בארץ ובעולם לסייע לאוקראינים, בעיקר לפליטים מהם שהצליחו לצאת.
איתן עדי, תושב אודסה, סיפר היום לאולפן ynet כי ההרגשה מתוחה. "אני שומע סירנות ואזעקות. יש מין בומים חלשים באזור שלנו". עדי סיפר כי כרגע יש עדיין מספיק מזון אבל גם הוא הולך ואוזל. "יש בערך 10% מהמזון שהיה לפני המתקפה. יש הרבה אזרחים שאיבדו את מקור הפרנסה שלהם, שעד לפני המתקפה היו מרוויחים 250 ריבניה ליום שזה 30 שקל, והיום אין להם פרנסה. מנגד יש פיחות מאוד גדול בשער הריבניה - בערך 30% ויותר. המחירים של חלק ממוצרי היסוד זינקו ב-100%-150%. אני צופה שיהיה פה משבר הומניטרי, לא רואה שמגיע סיוע".
לדבריו, "המזון מגיע מאזורים אחרים באוקראינה. יש הרבה אזורים חקלאיים שכרגע הצבא הרוסי לא נמצא בהם. חלק מהחקלאים עזבו את המדינה ויש חוסר במוצרים בסיסיים, בעיקר ירקות ופירות".
ד"ר מקסים ברסקי הוא רופא שיניים ישראלי שנמצא עם משפחתו בעיר טרנופיל שבדרום מערב אוקראינה. "נסעתי עם אוטובוס של ארגון חסד, הגעתי עד לפה ולא המשכתי לגבול. בני משפחתי אתמול יצאו לגבול של הונגריה למחנה פליטים, גם עם אוטובוס של חסד, ועכשיו הם נמצאים בהונגריה".
ד"ר ברסקי סיפר כי הוא לא בטוח אם יוכל לצאת מאוקראינה, שאוסרת על גברים בגיל הגיוס (18 עד 60) לצאת מהמדינה. "אני בודק את הנושא הזה אבל נכון לעכשיו לפחות בשלושה ימים הקרובים אני מעדיף להישאר פה. כל הנכסים הכול פה ואין מי שישגיח על זה כי אנחנו גרים במרכז בניין חדש עם 300 דירות. כמעט כל הדיירים עזבו ונשארו משפחות בודדות, בעיקר גברים".
"נסעתי פה באוטובוס עם חבר'ה ישראלים גם, ולרבים מהם לא הייתה כוונה לעזוב", סיפר ברסקי. "לכולם יש עסקים כמוני, הייתי בשיא של פתיחה של מרפאת שיניים עם המון ציוד והשקעות. כולם מאוד מאמינים שפשוט נתעורר בבוקר וכל הסיוט הזה ייגמר ושזה יהיה כמו חלום נורא".
ברסקי נשאל האם הוא מפחד שפוטין ישתמש בנשק הגרעיני, כפי שכבר איים ברמז לעשות, ואמר כי "אנחנו מפחדים כי פוטין לא שפוי. אם הוא יראה שיש התנגדות עצומה בקרב האזרחים והוא ירגיש תקוע, יש סיכוי שינסה לתת מכה גרעינית ואני מפחד שזה יהיה בקייב. מכה לא עצומה אבל עדיין יש סיכוי כי זה בן אדם חולני".
קובי שטרן תושב חרסון שנכבשה על ידי הרוסים, סיפר כי הבעיה היא המזון שהולך ואוזל. "יש פה רק מספר מקומות שניתן לקנות לחם ויש תור. זהו, הכול נגמר. מי שנשאר לו מזון נשאר, ולמי שלא אז לא".
יש דרך לצאת מהעיר? דיברו על מסדרונות הומניטריים.
"אני לא שמעתי שדיברו על מסדרונות הומניטריים. אם היו מדברים על זה הייתי הראשון ששומע, כיוון שהרבה יוצרים איתי קשר, גם משרד החוץ וגם עמותות. הם אמרו שהם מחפשים דרך. אנחנו מכותרים פה בצורה בלתי רגילה והבעיה היא כרגע לשרוד כל יום עד שבאמת יבוא הנס. שמעתי שבישראל יש הטוענים שאנחנו אשמים כי נשארנו פה. אני רוצה להגיד להם ש-99% מהאוקראינים, עד דקה לפני המלחמה, לא האמינו שתהיה פה מלחמה וגם יאיר לפיד לא האמין".
אתה כרגע תקוע בעיר הזאת ואין סיכוי לצאת?
"אנחנו תקועים ואין לנו אוכל, מחפשים דרך שיוציאו אותנו מפה זה הכי חשוב. לפני יומיים-שלושה הכוחות הרוסיים פה לא נתנו למשאיות להכניס אוכל לפה, וניסו גם להביא אוכל על מנת להראות לעולם שהם הטובים".
גאריק קורוגוסדקי הוא ישראלי שבחר להישאר באוקראינה ולסייע ליהודים שם. מביתו בקייב סיפר כי הצטרף לצבא האוקראיני. "נשארתי בקייב ואני עוזר לכוחות ההגנה", סיפר. יש לו בקשה לראש הממשלה נפתלי בנט, שנפגש אתמול עם הנשיא פוטין. "אנחנו לעולם לא נעזוב שוב כמו שהיינו רגילים לפני. ניסיתי להשיג את בנט ואנחנו מבקשים דבר אחר: לסגור את השמיים של אוקראינה. זה לא קונפליקט צבאי בין שתי מדינות, זה מלחמה בין העבר לעתיד. אני מעריך שהשלום יושג ואנשים יפסיקו להיהרג. אף אחד לא יכול להבין אותנו כמו שהישראלים מבינים כשגם אזרחים שלהם נהרגים".
גם סשה פרידמן חושש לגורל משפחתו שבעיר צ'רניהיב בצפון אוקראינה, סמוך לגבול עם בלארוס. "ההורים שלי נצורים כבר 11 ימים", סיפר. "המצב מידרדר מיום ליום, זה התחיל בהפצצות מסביב לעיר. לפני שלושה ימים הייתה הפצצה למרכז העיר איפה שהכיכר הראשית. הם רצו להפציץ את בניין העירייה אבל הרסו שני בניינים אחרים. ביום ראשון אמרתי להורים שיעשו דחוף כל מה שאפשר כדי שיהיה להם אוכל. אחרי שהתחילו הפצצות בתוך מרכז העיר הם פשוט יושבים במרתף", סיפר.
"אבא בן 75 ואמא בת 77. זה מאוד קשה להם כי הם בחלל קטן מאוד", סיפר. "הם יושבים על כיסאות וקשה פשוט פיזית. אי אפשר לצאת, כל הזמן הפגזות". סשה ציין כי התקשורת עם הוריו נעשתה קשה יותר. "בהתחלה היה מצב סביר כי הם היו יוצאים והייתה קליטה, היינו מדברים. עכשיו אין קליטה והם מדי פעם עולים למעלה ושולחים לי סמיילי שזה סימן בשבילי שהם בחיים, ואני שולח בחזרה שקיבלתי".
לדבריו, הסיכויים לחילוץ נראים קלושים: "מפרוץ המלחמה העיר במצור ואי אפשר לצאת - לא צפונית, לא מערבית ולא מזרחית, ואם יוצאים מגיעים לקייב ששם המצב יותר גרוע. כל העיר במצור כמו לנינגרד במלחמת העולם השנייה".
הסולידריות עם תושבי אוקראינה מגיעה עד להונגריה, שם מתגורר מגל דויטש, ישראלי שפתח חמ"ל להצלת פליטים מאוקראינה. "אנחנו עובדים מסביב לשעון", סיפר דויטש. "אלפים עד מאות אלפים כבר הגיעו. רק ביממה האחרונה אני מעביר בסביבות ה-120 פליטים. מסייעים להם פה בלינה ואוכל ובלעבור את הגבול".
דויטש, סטודנט שלומד רפואה בהונגריה, סיפר כי הוא לא פועל מטעם ארגון מסוים, אלא פשוט נרתם לסייע יחד עם אחרים מהקהילה היהודית בהונגריה. "התחלתי באירוח של משפחה מאוקראינה. לאחר מכן הגיעו עוד אוקראינים, לאו דווקא יהודים, ואנחנו פותחים להם בתים של סטודנטים, מכינים להם אוכל וגם הבאנו אוכל למעבר הגבול".
משם הסיוע החל אט אט לגדול. "זה מגיע בעצם כבר לסידור פתיחת מלונות בבודפשט ודברצן, אנחנו מתווכים בין מלונות ומקומות שמכינים אוכל. עוזרים במה שניתן מבחינה הומניטרית. יש פה באמת משבר מאוד גדול. יש לי עכשיו ספציפית משפחה עם ילדים עם בעיות אפילפסיה שמחכים 24 שעות בגבול. מפה אני אסע לסייע".
"יש פה סוג של היסטוריה משותפת בין הונגריה לאוקראינה ופה יותר מכילים את הסיפור הזה", הסביר דויטש. "האוקראינים מדברים על לחזור הביתה אחרי המלחמה, זו גישה שונה לחלוטין ממשבר הפליטים מסוריה שגם אז הייתי כאן. זו גישה שונה לחלוטין גם של הממשל שמטפל בסיפור הזה".