בדעת מיעוט יוצאת דופן עבור בית הדין בהאג שהגיעה לידי ynet, השופט מטעם ישראל, נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק, כותב על חוויותיו כילד בשואה, ומביע התנגדות נמרצת להאשמות של דרום אפריקה, ״שביקשה לייחס להבל את פשעו של קין״. ברק מדגיש כי הפסיקה שהתקבלה בידי בית הדין שונה מזו שביקשו נציגי פרטוריה. למרות זאת, ברק כן הצטרף לדעת הרוב בשני סעיפים מבין הצווים נגד ישראל - הקוראים להעמדה לדין על הסתה לרצח עם, ולצעדים להעברת סיוע הומניטרי.
- לקריאת הפסיקה המלאה של ברק - לחצו כאן
נשיאת בית הדין בהאג מקריאה את הצווים על ישראל
(צילום: רויטרס)
"בית המשפט דחה את הטענה העיקרית של דרום אפריקה, ובמקום זאת, אימץ אמצעים המזכירים את ההתחייבויות הקיימות של ישראל על פי אמנת רצח העם", כותב ברק. "בית המשפט אישר מחדש את זכותה של ישראל להגן על אזרחיה, והדגיש את החשיבות של מתן סיוע הומניטרי לאוכלוסיית עזה. הסעדים הזמניים שצוינו על ידי בית המשפט הם, אם כן, בהיקף מצומצם יותר מאלה שביקשה דרום אפריקה".
ההחלטה בהאג - כותרות נוספות:
ברק מדגיש במיוחד את דרישת בית הדין לשחרורם המיידי של החטופים, ואת מחויבותו של חמאס לפעול בעצמו תחת המשפט הבינלאומי. השופט ברק כותב שאיננו מסכים "באורח עמוק" עם בית הדין ביחס לייחוס כוונה לישראל לרצח עם; הוא משווה את המקרה לפרשת גמביה נגד מיאנמר, ומסביר ששם הוצגו ראיות לכוונה כתוצאה מצוות בינלאומי שאסף ראיות במשך שנתיים שלמות.
עוד לפי דעת המיעוט, ברק מציין כי אף אחת מההצהרות של בכירי האו"ם שהובאו, לא מאשימה את ישראל בג'נוסייד כלל. "לגבי נתוני הרוגים, פצועים ונזק לתשתיות, משמיט בית המשפט את ציון העובדה כי נתונים אלה מגיעים ממשרד הבריאות של עזה, שבשליטת חמאס. הם לא נתונים של האו"ם. יתרה מכך, נתונים אלה אינם מבחינים בין אזרחים ללוחמים, או בין מטרות צבאיות למוסדות אזרחיים. קשה להסיק מהם מסקנות".
הוא ממשיך ומגונן על ישראל בהקשר להתבטאויות השרים ובכיריה, ומציין כי לא הייתה בהן כוונה נגד כלל העם הפלסטיני, אלא נגד חמאס, ומציין התבטאויות אחרות המבהירות זאת.
אך החלק הדרמטי ביותר בדעת המיעוט הוא על חוויותיו של ברק בשואה. "הייתי בן חמש כאשר במסגרת מבצע ברברוסה כבש הצבא הגרמני את העיר שבה נולדתי ⎯ קובנה ⎯ בליטא. תוך ימים ספורים נלקחו כמעט 30,000 יהודים בקובנה מבתיהם והוכנסו לגטו. זה היה כאילו היינו נידונים למוות, ממתינים להוצאה להורג. ב-26 באוקטובר 1941 קיבל כל יהודי בגטו הוראה להתאסף בכיכר המרכזית, המכונה 'כיכר הדמוקרטיה'. כ-9,000 יהודים נלקחו מהכיכר באותו יום והוצאו להורג באש מקלעים.
"בתחילת 1944 אספו הנאצים את כל הילדים מתחת לגיל 12, העמיסו אותם על משאיות וירו בהם - במסגרת 'אקציית הילדים' הידועה לשמצה. היה ברור שאני חייב לעזוב כדי לשרוד. הוברחתי מהגטו בשק ונלקחתי לאיכר ליטאי. כעבור שבועיים הועברנו אמי ואני לחקלאי אחר. היינו צריכים להסתתר. האיכר בנה קיר כפול באחד החדרים. התחבאנו במרחב הצר הזה עד ששוחררנו לבסוף על ידי הצבא האדום ב-1 באוגוסט 1944. רק חמישה אחוזים מיהודי ליטא שרדו".
ברק כותב כי עבורו, "רצח עם" הוא יותר מסתם ביטוי. "זוהי ההאשמה חמורה ביותר האפשרית והיא שזורה עמוקות בניסיון החיים האישי שלי. חשבתי הרבה איך הניסיון הזה השפיע עלי כשופט. לדעתי, ההשפעה הייתה כפולה. ראשית, אני מודע עמוקות לחשיבות קיומה של מדינת ישראל. אם ישראל הייתה קיימת ב-1939, גורלו של העם היהודי עלול היה להיות שונה.
"שנית, אני מאמין אדוק בכבוד האדם. הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם ביקשו לראות בנו עפר ואפר. הם התכוונו לשלול מאיתנו את כבודנו האנושי. אולם בכך הם נכשלו. ברגעים המאתגרים ביותר בגטו, שמרנו על האנושיות שלנו ועל רוח האנושות. הנאצים הצליחו לרצוח רבים מבני עמנו, אבל הם לא יכלו לקחת מאיתנו את האנושיות. הבריאה מחדש בעקבות השואה היא לידה מחדש של האדם, של מרכזיות האנושות ושל זכויות אדם לכל אדם. כלים בינלאומיים רבים המתמקדים בזכויות הפרט אומצו לאחר 1945, וההגנה על זכויות האדם נטועה עמוק גם במערכת המשפט הישראלית".
ברק מפרט באריכות על התקפת חמאס ב-7 באוקטובר. "ההתקפה החלה בשעות הבוקר המוקדמות, עם מטח רקטות על פני כל הארץ וחדירת חמאס לשטח ישראל. אזעקות נשמעו בכל רחבי ישראל, אזרחים וחיילים תפסו מחסה, ורבים נטבחו מאוחר יותר בתוך אותם מקלטים. במקומות אחרים נשרפו בתים כשאזרחים עדיין בממ"דים שלהם. הם נשרפו חיים או נחנקו למוות. בפסטיבל המוזיקה נובה נרצחו צעירים ישראלים בשנתם או תוך כדי ריצה על נפשם בשדות פתוחים. גופות של נשים הושחתו, נאנסו, נחתכו ונורו.
"בסך הכול, יותר מ-1,200 אזרחים חפים מפשע, כולל תינוקות וקשישים, נרצחו באותו יום. מאתיים וארבעים ישראלים נחטפו והובלו לרצועת עזה, ויותר מ-12,000 רקטות נורו לעבר ישראל מאז ה-7 באוקטובר. עובדות אלו דווחו ואין עליהן עוררין".
ברק מציין כי חמאס הודיע שיחזור על פעולות ה-7 באוקטובר שוב ושוב. הוא מותח ביקורת על החוסר בהקשר שבו נקטו דרום אפריקה ובית הדין. "מדינת ישראל הועמדה בפני בית משפט זה כשהנהגתה, חייליה וילדיה עוד מעבדים את ההלם והטראומה של הפיגוע ב-7 באוקטובר. אומה שלמה נרעדה, כאשר בהרף עין איבדה את תחושת הביטחון הבסיסית ביותר שלה... ההקשר הזה אמנם לא פוטר בשום אופן את ישראל מהתחייבויותיה, אך ההקשר הוא שמהווה את הרקע הבלתי נמנע לניתוח המשפטי של פעולותיה של ישראל גם בשלב זה של ההליך".
3 צפייה בגלריה
בעד הצו למניעת הסתה לרצח עם? "למנוע רטוריקה מזיקה". ח"כ סעדה, ח"כ ואטורי והשר אליהו שאמירותיהם נשמעו בהאג
(צילום: שלו שלום , אלכס קולומויסקי, אבי חי)
וכך מסיים, בדרמטיות, השופט ברק את דעת המיעוט שלו: "רצח עם הוא צל על ההיסטוריה של העם היהודי, והוא שזור בחוויה האישית שלי. הרעיון שישראל מואשמת כעת בביצוע רצח עם קשה לי מאוד באופן אישי. כניצול של השואה, אני מודע עמוקות למחויבותה של ישראל לשלטון החוק כמדינה יהודית ודמוקרטית. לאורך חיי, פעלתי ללא לאות כדי להבטיח שהמטרה והתכלית של אמנת רצח העם יתממשו בפועל; ונלחמתי כדי לוודא שרצח עם ייעלם מחיינו. אילו נענה בית המשפט לבקשת דרום אפריקה לשים קץ לאלתר של המבצע הצבאי בעזה, ישראל הייתה נותרת חסרת הגנה נוכח תקיפה אכזרית, ללא יכולת למלא את חובותיה הבסיסיות לאזרחיה...
"בינתיים, ידיו של חמאס היו חופשיות להמשיך ולפגוע בישראלים ובפלסטינים כאחד. היה לי לכבוד להצטרף לבית משפט זה כשופט אד-הוק. מוניתי על ידי ישראל; אני לא סוכן של ישראל. המצפן שלי הוא החיפוש אחר מוסר, אמת וצדק. כדי להגן על הערכים הללו בנותיה ובניה של ישראל שילמו ללא אנוכיות בחייהם ובחלומותיהם, במלחמה שישראל לא בחרה בה".
הצהרות מעוררות דאגה
השופט ברק גם הסביר מדוע הצביע בעד שניים מתוך ששת הצווים - אלו שדרשו לאפשר סיוע הומניטרי לאזרחים בעזה ולפעול למניעת הסתה פומבית לרצח עם: "למרות שאני משוכנע שאין כל סבירות לרצח עם, הצבעתי בעד הסעדים הזמניים השלישי והרביעי. לגבי הסעד השלישי, הנוגע למעשי הסתה פומבית, הצבעתי בעד בתקווה שהצעד יסייע בהפחתת המתחים וימנע רטוריקה מזיקה. ציינתי את ההצהרות מעוררות הדאגה, שאני בטוח שיטופלו על ידי המוסדות הישראליים", כתב.
לגבי הצו הרביעי, הוסיף: "הצבעתי בעד, בשל אמונותיי ההומניטריות העמוקות - והתקווה שזה יקל על השלכות הסכסוך המזוין על הפגיעים ביותר. באמצעות צעד זה, בית המשפט מזכיר לישראל התחייבויות בינלאומיות חיוניות, שכבר קיימות ב-DNA של הצבא הישראלי. הצעד הזה יבטיח שישראל תמשיך לאפשר העברת סיוע הומניטרי לעזה, שאני רואה בו חובה הנובעת מהמשפט הבינלאומי ההומניטרי".
