"שמעתי אימא שואלת איך הילד שלה יחזור מבית הספר היום בגלל הגשם. ומה עם הילדות שלי? הן נחטפו יחפות, אין להן אפילו נעליים", אומרת היום (שני) בכאב מעין, אמא של אלה בת השמונה, ודפנה בת ה-15, שנחטפו לעזה מבית אביהן בנחל עוז ב-7 באוקטובר.
כבר 45 ימים שבנוותיה לא איתה, והחוסר הוא בלתי ניתן לתיאור. "אני מתעוררת בכל בוקר בתחושה של כאב, של תסכול, של חוסר אונים. של כעס ושל החמצה. עברו כמעט חודשיים והן לא איתי", היא מספרת, ונשברת: "הילדות האלו הן פסגת חיי, הן כל מה שרציתי, ואני רוצה אותן בבית. די כבר, זה בלתי נסבל, בלתי-אפשרי".
ביום המתקפה הבנות ישנו אצל אביהן בקיבוץ נחל עוז. "בבית שבו גרתי בעוטף אין ממ"ד. בתקופות של מתיחות ביטחונית וסבבי הסלמה, העדפתי שהן יישארו בקיבוץ הממוגן, לכאורה", אומרת מעין, "עברתי לבית חדש במרכז כדי שהן יוכלו להיות איתי בו. במקום שיבואו הביתה, הן נחטפו לעזה".
במשך ארבע שנים וחצי מעין עברה טיפולי פוריות, עד שנכנסה להיריון המיוחל עם דפנה, שנולדה בניתוח חירום. שש שנים וחצי אחר כך, בתום טיפולים מפרכים, אלה נולדה, גם כן בקיסרי. ועל בנותיה היא מספרת: "דפנה ילדה מדהימה, לפעמים כועסת כמו כל מתבגרת. היא ילדה חכמה מאוד, חריפה, יודעת להסביר את עצמה נכון ומדויק. אלה היא פשוט ילדה שכולם אוהבים, הכי מתוקה שיש. היא מעריצה את אחותה הגדולה, מחקה אותה, קונה לה דברים. הן אחיות טובות, דואגות אחת לשנייה. האם מחזקת אותי המחשבה שאולי הן יחד עכשיו? שום דבר לא מחזק, ואין מה שמנחם. אני לא יודעת אם הן יחד, אני אפילו לא יודעת אם הן בחיים".
"אלה ודפנה הן אחיות טובות, דואגות אחת לשנייה. האם מחזקת אותי המחשבה שאולי הן יחד עכשיו? שום דבר לא מחזק, ואין מה שמנחם. אני לא יודעת אם הן יחד, אני אפילו לא יודעת אם הן בחיים"
מעין, כמו משפחות רבות, קוראת לאנשים שאמונים על השבת החטופים הביתה "לעשות את עבודתם" - לאפשר לצלב האדום לבקר את החטופים ובעיקר, להשיב אותם לביתם.
"כל יום שעובר הוא קשה יותר"
תומר, קרוב משפחתם של שירי וירדן ביבס, וילדיהם אריאל בן הארבע וכפיר ביבס בן ה-10 חודשים, דיבר בריאיון ל-ynet live על הגעגוע העז, ועל ההיאחזות בכל פרט מידע על מצבם. "בכל סרטון אנחנו מחפשים אותם, כשאנחנו רואים ילד ג'ינג'י אנחנו חושבים שאולי זה כפיר, בטח אם יש בקבוק. אנחנו לא יודעים אם הוא מקבל אוכל, אנחנו לא יודעים כלום. אנחנו צריכים שהם יחזרו אלינו הביתה".
צפו: ריאיונות עם קרובי משפחות הילדים החטופים
(צילום: טל אזולאי)
תומר התייחס לדיווחים על עסקה מסתמנת, שבמסגרתה ישוחררו ילדים ואימהות: "אני מאוד אשמח לראות את הילדים בבית ואת האימהות יחד איתם, אבל חשוב לנו לומר כקהילת המשפחות שאנחנו רוצים את כולם בבית, כפיר שנחטף כשהיה בן תשעה חודשים, סבים וסבתות בני 80, כל החיילים. כולם חייבים להיות איתנו כאן".
"בכל סרטון אנחנו מחפשים אותם, כשאנחנו רואים ילד ג'ינג'י אנחנו חושבים שאולי זה כפיר, בטח אם יש בקבוק. אנחנו לא יודעים אם הוא מקבל אוכל, אנחנו לא יודעים כלום. רק רוצים אותם בבית"
מה עם הילד הישראלי?
היום מציינים ברחבי העולם את יום הילד הבינלאומי, ובישראל, משפחות החטופים ואזרחים מקיימים עצרת מחאה מול משרדי UNICEF (קרן החירום הבינלאומית של האו"ם לילדים) בתל אביב.
יוני אשר, שאשתו דורון נחטפה יחד עם שתי בנותיו, רז בת הארבע וחצי, ואביב בת השנתיים וחצי, אומר: "אנחנו רוצים שהארגון שהייעוד שלו הוא לפעול לקידום זכויות ילדים, יעשה כל מה שצריך כדי לגנות את מה שקרה ב-7 באוקטובר. ילד הוא קודם כל ילד. הארגונים שנועדו למטרה הזו, שהפעולה עבור הילדים שלנו היא המהות שלהם, צריכים לפעול עכשיו במציאות שבה כל כך צריך אותם.
"אני אבא לשתי בנות, שתי ילדות קטנות שנחטפו באכזריות, וכבר 45 ימים שאני עושה כל מה שאני יכול כדי להציל את המשפחה שלי ולהחזיר אותה הביתה", הוא אומר, "המצב הנפשי שלהן הוא בהכרח חמור. הן ראו כל כך הרבה מראות קשים. איך אף אחד לא עוסק בהשלכות על נפש הילדים שלנו שמוחזקים בשבי. איך אף אחד לא מעלה בדעתו מה המצב של ילד שרגיל בכל יום לשחק, לצאת באור השמש, לחיות חיים נורמליים - איך הוא אחרי 45 ימים בשבי, בנוסף למה שעבר באותה השבת".
"אני אבא לשתי ילדות קטנות שנחטפו באכזריות, וכבר 45 ימים שאני עושה כל מה שאני יכול כדי להציל את המשפחה שלי ולהחזיר אותה הביתה. המצב הנפשי שלהן הוא בהכרח חמור. הן ראו כל כך הרבה מראות קשים. איך אף אחד לא עוסק בהשלכות על הנפש"
מי דואג לנפש?
נדב, אחיה של ענבר גולדשטיין, נרצח בכפר עזה עם בתו הבכורה ים (20). גיסתה חן נחטפה לעזה עם האחיינים אגם בת ה-17, גל בן ה-11 וטל בן התשע. "להגיד 'יום הילד הבינלאומי' זו עטיפה מאוד יפה. יש בשבי ילדים ותינוקות במצוקה אמיתית – והעולם כולו עוצם עין", היא אומרת, "העולם צריך לעמוד לצידנו".
על הזוועות שעברה המשפחה בשבת השחורה היא מספרת: "מה הילדים האלה ראו? אני תוהה אם האחיינים שלי ראו את אבא שלהם ואת אחותם נרצחים מולם. גם ים היא ילדה מבחינתי, יש תמונות של הדובי שלה בחדר, מגואל בדם. הם היו עדים לרגע הזה? מי דואג לנפש שלהם? מי מטפל בהם ברמה הרגשית, מי עוזר להם להתמודד עם הטראומה הזאת?".
אחיו של רועי מונדר, אוהד, ציין יום הולדת תשע בשבי, לאחר שנחטף יחד עם אימו קרן וסבו וסבתו, אברהם ורותי, מקיבוץ ניר עוז. "זו המהות של הארגונים האלו, לשם זה הם מיועדים, אבל זעקתם של הילדים הישראלים לא נשמעת ברמה הבינלאומית. ארגון שמתיימר לייצג את כולם, לפעול עבור כל אדם ללא הבחנה, מבצע אפליה גסה", הוא טוען.
"שיעשו את העבודה שהם נשבעו לעשות, שישיגו מידע על מצבם של הפצועים. כל נתון שישיגו - שמות החטופים, מצבם, תמונות - הכול בעל ערך עליון", הוא אומר. "יש פה מצב של שלילת האנושיות מישראלים בכלל ומהילדים שביניהם. כך קורה גם בהתנהלות ארגוני הנשים שמכחישים מקרים שקרו, ולא פועלים לאור הזוועות שנשים ישראליות עברו.
"זה אבסורד בעיניי שאני צריך לזעוק את סיפורי הילדים, שיכירו בהם", הוא מוסיף. "אם לא זו המטרה והייעוד שלהם, אז למי הם עוזרים? הרי מי זקוק לעזרה מיידית יותר מאשר ילד שנחטף על ידי טרוריסטים?".
