מחר זה קורה. מחר אני מתחילה שבע תורניות ברצף. כשאני אומרת את זה לאנשים, הם לא כל כך מבינים. "רגע", הם תוהים, "מה זאת אומרת שבע ברצף? במשך שבעה ימים תעבדי כל יום שמונה שעות?". לא חברים, אני עונה. המשמעות של שבע תורניות ברצף היא שאני אבוא מחר ב-7:00 בבוקר למחלקה ואסיים ב-9:00 בבוקר למחרת. אז אסע הביתה לכמה שעות, אאבד הכרה, ובשאר הזמן אנסה לבלות עם הילדים שלי. בבוקר למחרת אסע שוב למחלקה ל-26 שעות נוספות. וחוזר חלילה. שבע פעמים.
מדובר בכ-100 שעות עבודה בשבוע. לזה תוסיפו כשעה לכל כיוון להתארגנות ונסיעה, ועוד כמה שעות של שינה, ותבינו שמה שנשאר לי אלה פחות או יותר כשעתיים או פחות של "ערות" סבירה. ככה זה יימשך שבועיים. יום-יום. בשלב מסוים אהפוך לזומבי. מי יודע אם אצליח בכלל לקום מהמיטה. אני מזמן לא עושה כביסה או כלים. את שעות ההכרה המועטות שלי אני רוצה להקדיש לילדים.
הגדול שלי בן ה-4 אמר לי כשהכנתי אותו לרצף הזה: "אבל אמא, אמרת שאת לא עובדת יותר שש שעות… (הוא מתכוון ל-26 שעות)". ואני עונה לו אתה צודק חמוד, עוד קצת וזה יקרה. "אני לא אוהב כשאת עובדת כל כך הרבה", הוא מקשה. אני יודעת, אבל אין ברירה, אני אומרת בקול וחושבת בלב: יש המון ברירות, זה פשוט לא מספיק חשוב להם שם.
החרדה מתפשטת לי בגוף. כבר כמה זמן שהכתף שלי כואבת אבל למי יש זמן לפיזיותרפיה או טיפול אחר. אז אני מושכת. כשמגיע אירוע סטרסוגני (דחק) הכאב מפציע שוב ומזכיר לי שאני לא מטפלת בעצמי. ואז אני שואלת את עצמי, למה סטרס? מה קרה? אז לא אשן כמה שעות או ימים. יש שיגידו "מפונקת", או אפילו דברים קשים יותר.
אז אני נזכרת בכל המטופלות שימתינו במיון כשעתיים עד שאבדוק אותן, כי אני בחדר ניתוח או כי אני מטפלת באישה אחרת. חלקן ישבו בשקט, חלקן יצעקו את הכאב שלהן או את הפחד שלהן. ואני אסביר - יקירה, אני מטפלת בכל אישה כאילו היא אחותי, זה לוקח זמן. סליחה. סליחה גם על כל הטעויות שיקרו. סליחה מכל מי שאתן לה טיפול עודף כדי לא לפספס אבחנה וסליחה ממי שלמרות זאת אפספס אצלן.
הפגנת המתמחים מול ביתו של נפתלי בנט, בחודש שעבר
(צילום: נדב אבס)
אני נושאת תפילה קטנה לאיזה כוח עליון ששום דבר קריטי לא יקרה. כי איך אפשר להישאר מרוכזת שבועיים ללא שינה רציפה. אולי גם תפילה שלא אעליב מישהו מהיקרים לי בטעות, ועוד תפילה שלא אשכח לחייך. כשאני חושבת על זה לעומק, לא אני זו שצריכה לבקש סליחה, אלא הם שם למעלה, שמקבלים את ההחלטות, שיושבים על הכיסאות הנוחים שלהם וישנים בלילה, שהם יבקשו סליחה ממני, מהילדים שלי, מבעלי, ויותר מהכל מהמטופלות שלי. כי אני כבר התעייפתי.
היתר העסקה שקובע שתורנויות המתמחים יקוצרו מ-26 ל-18 שעות אמור היה להיכנס לתוקף כבר לפני חודשיים וחצי בבתי חולים בפריפריה, אבל משרד האוצר, בגיבוי ההסתדרות הרפואית, פשוט מסרב להעביר את התקציבים והתקנים והמהלך כולו תקוע. בפועל, דבר לא השתנה. התפקיד שלנו הוא להעניק לכם ולכן את הרפואה הראויה, אבל נותרנו שבויים בגחמות של כל מי שאנחנו מזיזים להם את הגבינה.
- ד"ר נועה הראל היא מתמחה בגניקולוגיה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
