לא היה שום דבר מפתיע בכך שהתקשורת הישראלית דיווחה בהרחבה על האירוע הקטלני ביום שישי, שבו נורה למוות קוסאי מעטאן, פלסטיני בן 19, מירי מתנחל בכפר בורקה. לא בכל יום מסתיים חיכוך בין הצדדים בשטחים במוות וזו אכן ידיעה חדשותית מרכזית. וכאן בדיוק הבעיה: אירועים כאלה שלא מסתיימים במוות מתרחשים כמעט מדי יום, אבל צרכן התקשורת הממוצע בישראל לא יודע על כך דבר. כשמישהו בסוף לוחץ על ההדק, הוא מופתע.
אף שאין בנמצא נתון רשמי מהצד הישראלי, מהמחקר בתחום העיסוק שלי אני יודע שמתחילת 2023 נרשמו מאות אירועי חיכוך כאלה. מי שעוקב ברשתות אחרי גולשים פלסטינים או אחרי ארגוני זכויות אדם זוכה למנה יומית מתועדת של אלימות, ניסיונות השתלטות על קרקעות ואפילו כניסות ליישובים פלסטיניים, אבל האירועים הללו לא מגיעים לכלי התקשורת המיינסטרימיים בארץ.
למה? ראשית, מטבעה תקשורת מדווחת על אירועים חדשים, חשובים או מעניינים. אם האירוע (האייטם) עונה לשלושת הקריטריונים – הוא מתפרסם. אם הוא מסתיים ב"אין נפגעים ואין נזק" – לרוב הוא לא מדווח. שנית, השגרה היומיומית של האירועים הללו הופכת אותם לבנאליים ולא "מעניינים". אף שיש בכל אירוע כזה פוטנציאל לאלימות ולשפיכות דמים, וחרף הפגיעה בבני אדם ובזכויותיהם, הנושא לא מדווח, משום שבסופו של דבר, לשיטת התקשורת, "לא קרה כלום".
שלישית, וחשוב מכל, התקשורת הישראלית לא באמת מתעניינת בנעשה ביהודה ושומרון, קל וחומר בחיי הפלסטינים, אלא אם מי מהם מפר את השגרה ומבצע פיגוע חלילה. מדי פעם יש פינה פיקנטרית בתוכנית אקטואליה אקראית או כתבת מגזין המאפשרת חשיפה לנעשה חצי שעה מתל אביב, אבל כל זה בבחינת הצצה חטופה ותו לא. בשגרה, מדובר בחיים של אנשים בכוכב אחר.
אז מדוע בכל זאת מיוחסת לתקשורת עמדה שמאלנית? כיצד התקבע הטיעון המופרך מיסודו הזה, בוודאי בהקשר של יהודה ושומרון מאז 1967? הסיבה נעוצה באותם מקרים מועטים יחסית שבהם כן מדווח על אירועי קיצון. כאן קשה לתקשורת להתעלם מהעובדות, וכשהצופים/מאזינים/קוראים נתקלים לראשונה במציאות, הם מתקשים להאמין לה ותופסים את העיתונאים כ"שמאלנים". ואם אלה גם מעזים למתוח ביקורת על נבחרי ציבור שמעודדים אלימות, בעקיפין או במישרין (ע"ע למחוק את חווארה), הם נצבעים, שלא בצדק, בצבעי שמאל. אגב, זה לא עוצר רק בתקשורת. גם אלוף פיקוד מרכז נחשב היום פרו-פלסטיני, משום שכשהוא מדווח על המציאות, נטען נגדו ש"יותר חשוב לו לאפשר תנועה של פלסטינים על פני שמירה הרמטית לביטחון הישראלים".
ד"ר גדי חיטמןהאמת היא שכלי התקשורת המרכזיים הם לא שמאל ולא ימין. הם מדווחים מדי פעם על התפרעויות של מתנחלים כמו שהם מדווחים על פעילות ביטחונית שמטרתה לחסל מחבלים פלסטינים: בקמצנות, לפי הודעות דוברות ובלי קונטקסט. אבל זה לא עוזר להם. הם לנצח ייחשבו "סמולנים". הם הרי נותנים מדי פעם במה לאנשים שטוענים שללא הסדר מדיני נמשיך לחיות על חרבנו, ומי שנותן במה לאנשים כאלה, חזקה עליו שהוא "שמאל".
האירוע בכפר בורקה בליל שבת חייב להיות נקודת מפנה בסיקור התקשורתי של הנעשה ביהודה ושומרון. התגברות התופעה של לקיחת החוק לידיים היא משחק מסוכן באש שעלול להביא במהירות להידרדרות. ראוי שהציבור בישראל יכיר זאת כדי שבפעם הפעם, חלילה, הוא לא ייתפס מופתע.
- ד"ר גדי חיטמן הוא ראש המחלקה ללימודי מזרח תיכון ומדע המדינה באוניברסיטת אריאל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
