בחודשים האחרונים הפכה השידה בכניסה לבית משפחת ונקרט ל"פינת אנרגיה", כך הם מגדירים אותה. "זו הייתה שידת בלגן, כמו שיש בכניסה לכל בית", מסביר שי, אביו של עומר ונקרט. "היום מונחים עליה תמונות של עומר וכל מיני פריטים שהם חלק מהמאבק להחזיר אותו הביתה".
חדרו לעומת זאת, נשאר בדיוק כפי שהיה. ערמות של בגדים מקופלים שתכנן לתלות על מתלה חדש שרכש עוד מונחות על הספה לצד מיטתו, כפי שהשאיר אותן באותו הלילה שיצא למסיבה ממנה נחטף לעזה ב-7 באוקטובר.
ריאיון עם הוריו של עומר ונקרט, 19.12.23
(צילום: שמוליק דודפור)
"יש לנו שלושה ילדים ועומר הוא הבן הבכור שלנו", מספרת אימו ניבה. "הוא אח מקסים. אני יודעת שכל הורה אומר את זה, אבל בינו לבין האחים שלו יש קשר מאוד מיוחד. תמיד הוא באנרגיה טובה. חייכן, אוהב אדם, חברותי מאוד - מגנט של אנשים. בשנים האחרונות הוא התאהב בעולם האוכל, מסעדות שף, יין. הוא משקיע בזה גם הרבה למידה וגם הרבה כסף. החלום שלו להיות מבקר מסעדות. הוא עצמאי וחרוץ, התחיל לעבוד ולפרנס את עצמו כשהיה היה בן 17. הוא מנהל מסעדת שף, והוא עבד קשה בשביל זה. כשהוא נחטף הוא היה בן 22, ובחודש שעבר מלאו לו 23 בשבי".
7 באוקטובר
עומר נחטף ב-7 לאוקטובר מפסטיבל הנובה ברעים. "ברגע שהתחילו האזעקות פה התקשרנו אליו", משחזרת ניבה. "אנחנו יודעים שהוא יצא עם קים דמתי ז"ל מאזור המסיבה עם רכב לכיוון רעים. הם מצאו מיגונית ועצרו שם. זו הייתה אחת משתי המיגוניות שחטפו הכי הרבה".
"בשעה שבע ודקה הוא כתב לנו 'פחד אלוהים, טילים מעל הראש'", היא מספרת, תוך כדי שהיא גוללת את ההתכתבות האחרונה בניהם. "בשבע ו-12 דקות הוא כתב 'פאק, יש פה יריות אמא'. זו הייתה נקודת המפנה מבחינתנו. עד אז חשבנו שהוא מוגן במיגונית מהטילים. ברגע שהבנו שיש ירי, הבנו שהמיגונית לא יכולה להגן עליו. הוא כתב לנו: 'אני מחכה שייגמר, אין קליטה במיגונית, נשק חם, אני לא יודע מי יורה, מחכים שיירגע. לא שומעים את צה"ל'.
ניבה מוציאה את הטלפון הנייד של עומר מתוך כפפה חד פעמית שנמצאת בתוך מעטפה, אחרי שכחודש לאחר החטיפה הוא נמצא על ידי חייל בשטח. הטלפון עצמו שבור לרסיסים ויכול אולי במעט לספר על הזוועות שקרו שם. המשפחה פנתה לאנשי מקצוע על מנת לשחזר את כרטיס הזיכרון שבתוכו, אך ללא הצלחה - המכות והדי הפיצוץ שחטף באותו הבוקר במיגונית גרמו לו לשבוק חיים. "בשבע ו-36 דקות הוא כתב ש'עדיין שומעים יריות, הפיצוצים לא עוצרים'", ניבה ממשיכה לשחזר את שיחתם האחרונה. "שאלתי אותו אם הוא בסדר והוא ענה שלא. בשבע ו-50 דקות הוא כתב לי 'אני מת מפחד', וזו הייתה ההודעה האחרונה שקיבלנו ממנו".
שמונה רימונים נזרקו לתוך המיגונית שבה היה עומר. קים חברתו נרצחה, והוא מהבודדים שנשאר בחיים. "כנראה הם גם ירו מבחוץ", אומרת ניבה. "ביקרנו שם אחרי שעומר נחטף, וממש רואים את הירי על הקירות. ממה שאנחנו יודעים, בשלב מסוים המחבלים שרפו משהו בכניסה למיגונית כדי לחנוק את מי שנשאר בחיים. הבודדים שנשארו ניסו לברוח החוצה מהחנק ונורו. עומר החליט שהוא לא נשאר למות מהחנק, ולמרות שהוא ידע שכל מי שיוצא נורה הוא החליט לצאת החוצה. ליאם אור שהיה איתו בשבי סיפר לנו שבפעם הראשונה שהוא קם כשלו רגליו והוא נפל. 'בחרתי פעם שנייה לחיות', כך הוא אמר. ואז הוא יצא ונחטף".
על מצבו בשבי
"ליאם היה איתו בשבי מהיום הראשון יחד עם עוד ארבעה תאילנדים שנחטפו מרעים", מספרת ניבה. "אנחנו יודעים שכשהם נכנסו לעזה עשו לו סיבוב בכמה מקומות כדי להציג אותו לראווה, עומר קרא לזה 'סיבוב שופוני'. ליאם סיפר שכשהוא נפגש עם עומר במנהרה הוא שאל - 'אתה חושב שהם יהרגו אותנו?', אז עומר אמר לו 'אל תאבד תקווה', ובעצם זה היה המוטו שלהם. הם שמרו על אנרגיות חיוביות, אופטימיות ואמונה שהם חוזרים. הם צחקו המון, שרו ועודדו אחד את השני מאוד".
6 צפייה בגלריה
"פינת האנרגיה" בבית המשפחה. "עומר התאהב בעולם האוכל, מסעדות שף ויין"
(צילום: יריב כץ)
"התנאים הפיזיים היו מאוד קשים", היא מוסיפה. "ליאם אמר שהוא פגש חטופים אחרים ששוחררו, ובהשוואה לו ולעומר היו תנאים קשים יותר. היה חול, רוב הזמן הם ישנו על יריית ניילון ורק לקראת השחרור של ליאם נתנו להם מזרן. צרכים הם עשו בדלי שהיה מחוץ לחדר כי לא היו שירותים. מקלחת לא הייתה, ב-54 ימים הם התקלחו פעמיים עם בקבוק ליטר וחצי של מי ים. אוכל מעט מאוד - שלושה תמרים ביום ולפעמים גם חתיכת פיתה בערב. רוב היום הייתה להם תאורת פלורסנט, אבל היו הרבה פעמים שהיו הפסקות חשמל, והיה כל כך חשוך שהם לא היו ידעו אם הם עם עיניים פתוחות או לא, אז הם היו נוגעים לעצמם בעפעפיים. ליאם השתחרר ביום ה-54, ומאז אנחנו לא יודעים כלום. המסר שעומר ביקש ממנו להעביר לנו זה שמתייחסים אליו יפה".
עומר חולה בקוליטיס, מחלה כרונית שעלולה להיות מסוכנת אם היא לא מטופלת. "גם אדם שנכנס בריא לסיטואציה הזו יוצא חולה מאוד, אז על אחת כמה וכמה אדם שהמערכת החיסונית שלו נמוכה ולא מגנה עליו כמו שצריך", אומרת ניבה. "עומר נוטל תרופות כדי שלא תהיה התפרצות של המחלה. אם היא לא מטופלת היא עלולה להתלקח, וההתלקחות הזו זה התקפים בלתי נסבלים, כאבי תופת וסבל מטורף שיכול לגרום גם לסכנת חיים. עומר חייב לצאת מהשבי כי הוא בלי טיפול רפואי, כשבמקביל התנאים של השבי כולם הם גורמי סיכון להתפרצות – 'סטרס', הגיינה נמוכה, תזונה לקויה. הם חיים שם בצורה מחפירה ובתנאים שאף חיה לא ראוי שתחייה בהם. זה לא נתפס. הוא חייב לראות רופא".
רגעי המשבר
"אני מרגיש חסר אונים קצת" אומר שי. "בראיונות האחרונים שעשינו ביקשתי מעומר סליחה, אם הוא שומע. סליחה שזה לוקח זמן". ניבה מוסיפה: "סופי השבוע קשים יותר, הקצוות של היום כשאת עם עצמך, עם המחשבות. יש רגעים שבא לי לצרוח. הבן שלי פחות מ-100 ק"מ מהבית, ואני לא יודעת מה קורה איתו. זה חוסר אונים נוראי".
"הזמן עצר", היא מוסיפה. "אין לנו שגרה, אנחנו לא הולכים לעבודה, אנחנו אך ורק במשימה הבלתי מתפשרת להחזיר את עומר הביתה. הילדים שומרים על שגרת היום שלהם, ואנחנו מנסים לשמור פה בבית על שמחה ועל אופטימיות. אבל אני חושבת שאם תשאלי את הילדים שלי, הם יגידו שהם מתגעגעים לבית שהיה עד 7 באוקטובר. זה לא הבית שאנחנו רגילים אליו. אנחנו קמים בבוקר, אנחנו מתארגנים, מתלבשים, לא נשארים במיטה. אבל הקושי הוא קושי - הגעגוע, התסכול, חוסר האונים".
התקווה
"התקווה שלנו היא עומר", אומרים הוריו. לדברי ניבה, "עומר שמר על אופטימיות, הוא שר בשבי. אנחנו ישנים במיטה שלנו, ביחד, עם המשפחה, עטופים. כשאני בוכה יש מי שיחבק אותי, והוא לבד. ואם הוא לא נשבר בתנאים הכי קשים שיכולים להיות לבן אדם, אז אנחנו לא נשבר. הוא מנצח את השבי. עומר, אם אתה קורא את זה, תדע שאנחנו חזקים בשבילך - אז תהיה חזק בשבילנו. אתה עוד מעט בבית".
