החיילים והחיילות שמשרתים במרכז היירוט של מערכת ה"חץ" בבסיס חיל האוויר במרכז הארץ אימצו לעצמם דימוי מעולם הכדורגל: הם רואים את עצמם כמו שוער שמצטיין לאורך רוב המשחק, ועדיין מירב תשומת הלב של האוהדים והתקשורת מוקדשת רק לגולים שספג. הנמשל הוא יותר משנה של מלחמה רב-זירתית והתמודדות מוצלחת לרוב עם טילים ששוגרו מכל רחבי המזרח התיכון, אבל ישראלים רבים זוכרים להם דווקא את הכשל ליירט את הטילים החות'יים שפגעו בחודש שעבר בבית הספר ברמת אפעל ובגן המשחקים ביפו, ובמידה מסוימת גם את אלה שפגעו בבסיס נבטים בתקיפות האיראניות באפריל ובאוקטובר.
"מערכת החץ היא הכי טובה בעולם ביירוט טילים בליסטיים מהסוג הזה, מה גם שאין מערכת אחרת שהתמודדה עם מטחים חזקים כאלה והצליחה בהיקפי היירוט כמונו", אומר מפקד גדוד חץ 136, סא"ל אייל פרנקל. "ועדיין כמו כל מערכת הגנתית, בחלק מהמקרים זה לא מצליח. ההגנה היא לא הרמטית ואנחנו חייבים להניח כל הזמן שיכולה להיות זליגה. אנחנו מנסים ליירט איומים עם כמה מערכות הגנה כדי להגדיל את הסיכוי, ועדיין לפעמים זה לא מצליח".
איך המורל אחרי מקרים כאלה?
"בין אם זה באשמת אדם או מכונה, כל עוד לא מצליחים במשימה זו תחושה קשה. אבל מכינים את הלוחמים להתמודד גם עם כישלון ולהבין שזה חלק מהעסק. לפעמים טילים נופלים כי קיבלנו החלטה לא להגן על אזורים מסוימים. וזה לא טבעי עבורנו כי אנחנו לא מסוגלים לראות טיל נופל. יש שיח שמתנהל עם האנשים והמטרה שלו היא שבשורה התחתונה הם יהיו מוכנים לאתגרים הבאים. אנחנו יודעים היטב שזה חלק מלהיות איש הגנה שצריך להתמודד עם מצב שהוא לא מצליח להציל גול כמו שוער בכדורגל".
מרכז היירוט של מערכת החץ במרכז הארץ:
מרכז היירוט של מערכת החץ הוא אחד המקומות הסודיים ביותר שבהם מתקבלות ההחלטות הכי הרות גורל מאז פרוץ מלחמת 7 באוקטובר. בזמן שתושבי ישראל קמים באישון לילה כדי לרוץ בפיג'מה לממ"ד או לחדר המדרגות, יושבת שורת לובשי ולובשות מדים מול עשרות מסכים, כשסביבם מכשירי קשר, אורות וצפצופים מכל פינה, ואחד מהם נדרש בסוף להחליט מתי, איפה ואיך ללחוץ על הכפתור שמטרתו ליירט את הטיל הבליסטי שנורה אלפי קילומטרים מכאן, לרוב מתימן או מאיראן.
הם עוברים הכשרה של שנתיים ואחריה מחכות להם משמרות של 24 שעות ברוטו, לפעמים אפילו יותר. "נעים מאוד, אני ר' מאשדוד", אומרת קצינה בדרגת סגן, קצת ביישנית, משקפיים על קצה אפה, רק בת 21. על התפקיד שלה היא מסבירה: "אני קצינת יירוט. לכולנו יש הכשרה של לוחמים. הייתי לוחמת לפני שהגעתי לפה. מאז עברתי תהליך שמסמיך אותי לכל התפקידים - מהקצה בשטח עד לדרגה הזו. אנחנו יושבים פה שעות על גבי שעות וצריכים לקבל המון החלטות קשות וגורליות. אנחנו אחראים ליירט את הטילים הבליסטיים שיוצאים מחוץ לאטמוספרה. יש במערך את חץ 1 וחץ 2, ואנחנו בקשר ישיר עם מערכות ההגנה האחרות כיפת ברזל וקלע דוד".
למה צריך להיות לוחמים כדי לעשות את התפקיד?
"יש לנו שניות בודדות לקבל החלטות מאתגרות וזה מצריך מנטליות של לוחם שיודע מה זה להיות מוקפץ ותוך כמה שניות לתפקד בלחימה. זו לחימה לכל דבר, גם אם זה מבעד למסך. זה מלחיץ אבל גם מרגש".
מה מרגש בזה?
"ליירט מעל הבית שלי באשדוד ואז להתקשר להורים לשאול מה שלומם".
מרכז היירוט של מערכת חץ במרכז הארץ
(צילום: ליאור אוחנה )
מפקד סוללת החץ, רס"ן ל', מוסיף: "לפני כמה שבועות שוגרו טילים לכיוון הבית שלי בראשון לציון, שם נמצאים אשתי והתינוק. מהרגע שהטיל יוצא ואנחנו מקבלים התרעה אנחנו יודעים בדיוק איפה הוא מכוון לפגוע. אז זה יותר מלחיץ ממרגש. בבוקר אחרי המשמרת אני מתקשר לאשתי לשאול אותה מה שלומה והיא עונה לי 'עכשיו אתה נזכר? זה היה באמצע הלילה'. ואני צוחק. היא ועוד הרבה אזרחים לא מבינים מה קורה פה מאחורי הקלעים וכמה יד אדם יש בכל החלטה של המערכת - מהשטח עד ר' שמתפעלת פה את הלחיצה".
לידם יושב סגן א' מנס ציונה, גם הוא קצין יירוט. "קורים לנו דברים שלא קרו עשרות שנים קודם", הוא אומר. "אבא שלי הוא מפקד פה בבסיס, גם הוא במערך ההגנה. מה שאני עשיתי בתקופת שירות קצרה יחסית הוא לא עשה ב-20 שנה. אנחנו לא שמחים על המצב, אבל יש משמעות בלהיות חלק מזה".
זה היה לילה היסטורי
מערכת החץ היא חלק ממערך ההגנה האווירי הכולל של ישראל שמשימתו להגן על השמיים מפני רחפנים, טילים ורקטות. המערך מורכב מכמה שכבות: "כיפת ברזל" אחראית על מטרות קצרות טווח ואיומים "נושמי אוויר"; מערכת "קלע דוד" מכסה יירוט רקטות ארוכות יותר וטילי שיוט. מערכי החץ השונים נועדו להתמודד עם טילים בליסטיים ארוכי טווח. במלחמת חרבות ברזל הוא לקח ביירוט שיגורים מאיראן, תימן, סוריה ועוד.
הכניסה למרכז היירוט מחייבת הסרת כל מכשיר שעלול להיות מנוצל על ידי האויב – המכשיר הנייד, השעון החכם, האוזניות, אפילו המצלמה של צלם ynet. צעידה בחדרים הממוגנים שנראים כמו כספות מובילה לחדר חשוך עמוס מסכים שהוחשכו גם הם. לכאורה זה נראה חדר רגיל, אבל המג"ד סא"ל פרנקל מסביר שמדובר במקום כה מסווג, עד שנאלצו להכין אותו במיוחד זמן לפני כניסת עיתונאים. "אל תתבאסו", הוא מבקש.
הלוחמים בין המיירטים למחשבים במרכז הממוחשב:
במשמרת נמצאים כעת מפקד וארבעה קציני יירוט שיושבים על שורת מחשבים. מאחוריהם יושבת מילואימניקית וסא"ל פרנקל מצביע עליה בגאווה: "היא כבר המון זמן איתנו פה. אמא לילדים שהתגייסה כדי לעזור למערך ובקושי מבלה לילות בבית. את קולטת כמה הקרבה יש פה וכמה נחוץ כוח האדם?".
חדר הבקרה אמון על יישום החלטות שיורדות מהצמרת המדינית והצבאית. תורת הלחימה נוגעת לשאלות כגון איזה טיל לשגר, איפה מיירטים ואיפה לא, מה המטרות החשובות ביותר להגנה ומאילו אפשר להוריד את הכיסוי. "אלו החלטות שמגיעות גבוה מעלינו בעקבות דיונים מלמעלה, והן משתנות ברמה השעתית, אפילו לא היומית", הוא מוסיף.
בחדר סמוך יושבת קבוצת טכנאים בסרבלים כחולים שאחראים על המערכות הטכנולוגיות. מכפתור תקול במחשב ועד לבעיה טכנית בסוללה שפרוסה בשטח, מישהו חייב לתפעל זאת באופן מיידי כי עיכוב עלול להשפיע על כל שיגור. "יש פה עוד הרבה חדרים", ממשיך המג"ד בלי לפרט. "בלילה של התקיפה האיראנית הראשונה המקום הזה היה מפוצץ עד אפס מקום. זה היה רגע היסטורי. עשרות אנשים, כולל מפקדים בכירים, הוקפצו לתפעל את כל המחשבים האלה. זה נשמע כאילו המערכת הזאת היא רק טכנולוגית. אנשים לא מבינים כמה היא תלויה ביד אדם".
יחידה בפריסה ארצית
סיור מחוץ למרכז היירוט מעלה בדיוק מה שמדמיינים כשחושבים על בסיס חיל האוויר: מתחם פסטורלי נקי ומתוקתק, שבו הקצינים הבכירים חיים עם המשפחות שלהם מרחק כמה דקות מהחדרים הכי מבצעיים במזרח התיכון. אבל המתח מורגש והשקט צורם. כולם תמיד דרוכים, תמיד עסוקים. כל לובש מדים נראה בדרך למשימה כלשהי.
"אני אייל פרנקל, בן 41 ואבא לארבעה, מג"ד מאז אוגוסט 2023, חודשיים לפני המלחמה", הוא מציג את עצמו. "אני משרת במערכת החץ מ-2004. גדלתי בה מלמטה דרך כל התפקידים במעלה הדרך".
לידו יושב הסגן שלו, רס"ן א', בן 31 ואב לשניים. גם הוא גר בשיכון בבסיס אבל בקושי רואה את הבית. על עצמו הוא מספר: "נכנסתי לתפקיד באוגוסט האחרון. לא גדלתי במערכת חץ אלא בכיפת ברזל. כחלק מתפקידי הפיתוח לתפקידי סא"ל ומפקדי גדודים רצינו לאפשר לסמג"דים להתפתח בעוד ערוצים של מערכות נשק אחרות. המטרה היא לתת ידע וגם ללמוד ממערכת אחרת כדי להיות מפקדים יותר טובים. זה הצריך ממני ללמוד את החץ מהתחלה, לעבור הסמכות והכשרות, ולעשות את זה מהר, בשונה מחייל שגדל במערכת".
רגע פגיעת הטיל ברמת אפעל בחודש שעבר
מעבר ליירוט, על כתפי לוחמי החץ מוטלת משימה נוספת – ההתרעה לתושבים. "כדי להצליח בזה אנחנו צריכים להתמודד עם הרבה עולמות תוכן מקצועיים", אומר סא"ל פרנקל. "טיל בליסטי שמגיע מרחוק נושא מאות קילוגרמים של חומר נפץ. זו פיזיקה פשוטה: כדי שהוא יצליח להגיע לישראל, הוא צריך לעבור תהליכים מסוימים בזמן שהוא באוויר. התוצאה היא שהטיל מגיע עם שברים וחלקים, וזה אתגר גדול להצליח ליירט בשמיים את החלק הרלוונטי של הטיל".
היחידה לא נמצאת רק בבסיס הזה. המשגרים, אמצעי הגילוי, הלוחמים, הלוחמות, הטכנאים, הטכנאיות, אנשי המעטפת והמינהלה – כל אלה פרוסים בנקודות שונות בארץ, מצפון עד דרום, מחולקים לפלגות שיגור ומצוידים ברכבי מק"מ ואחרים כדי לשאוף לספק את ההגנה המיטבית.
קצינת הלוגיסטיקה סרן ש'צילום: יובל חן "עכשיו את נמצאת באתר נחמד, אבל זה לא עובד ככה במציאות", מוסיף המג"ד. "כדי להצליח לפרוס אתה מזיז את עצמך הרבה מאוד פעמים במטרה להתאים את היכולות לתרחיש הייחוס. התנועתיות של אמצעי הגילוי והשיגור יוצרת הרבה עבודה בשטח - ביום, בלילה, בשישי, בשבת, בגשם, בחום. זה אתגר גדול, בטח עבור אנשי המילואים שנמצאים בצווי 8 מאז תחילת המלחמה. זה אירוע מורכב".
מי שאחראית לחלקים גדולים במעטפת היא סרן ש' (25), קצינת הלוגיסטיקה של הגדוד. "אני ילדת בסיסים ושיכונים", היא מודה. "אבא שלי איש צבא בחיל אוויר וסגן אלוף במילואים. בדיוק אכלנו עכשיו יחד בחדר אוכל. אנחנו במפקדה נותנים מענה לכל אתרי היחידה שפרוסים בארץ. אין לי שום יום צפוי. גם השעה הבאה לא צפויה. במהלך המלחמה היחידה הכפילה את עצמה ואנחנו צריכים לענות על הצרכים של הסדיר והמילואים - מהלנה, דרך ציוד כמו שכפ"צים וקסדות, דרך השינוע וכל העניין המבצעי בתחום הרכב. בלי הנהגים אין יכולת לבצע את משימת הספקת ההגנה 24/7. אני יכולה להיות ב-8:00 בבוקר בצפון ויום למחרת כבר להגיע לאילת באור ראשון. ככה נראית כל תקופת המלחמה אצלנו".
שעות על שעות של תחקירים
טיל שמשוגר מתימן או מאיראן יכול להגיע לישראל תוך כעשר דקות שבמהלכן אמצעי הגילוי צריכים לאתר אותו ולמפות גיאוגרפית את האיומים שלו. בפרק הזמן הזה מתחייבת קבלה של הרבה מאוד החלטות. "חץ 3" פוגע במטרות רחוק וגבוה ולכן יש לשגר את המיירט מוקדם מאוד, בהחלטה של שניות.
"אתה יושב מול מסך ריק שעה, שעתיים, 24 שעות, שבוע, חודש, 20 שנה לפני המלחמה, שבמהלכן לא קרה דבר, ואז בזמן אמת אתה צריך להיות במוכנות שיא", אומר סא"ל פרנקל. "זה מלווה אותך תמיד. אתה הולך לישון ב-3:00 לפנות בוקר ויודע שאולי תקפוץ ותצטרך להיות במיטבך תוך שניות. הרי זה אירוע מלחיץ לתושבים, אז בטח למי שצריך להתמודד עם תהליך היירוט.
נפילת טיל מתימן בגן ביפו
(צילום: דובר צה"ל)
"טילים שמשוגרים ממדינות רחוקות יוצאים מחוץ לאטמוספרה וגם כשמיירטים אותם, חלק מהשברים ממשיכים לעוף לישראל. זו הסיבה שאנחנו נאלצים למגן תושבים גם אחרי יירוטים מוצלחים של החלק הרלוונטי בטיל".
מה התחושות אצלכם אחרי מקרים שבהם טיל הצליח לחדור כמו ביפו וברמת אפעל?
סגן א': "אירועים כאלה דווקא מעלים את המוטיבציה, כי הם מראים את החשיבות של מה שאנחנו עושים בשוטף. בכל מקרה אחרי כל הצלחה או כישלון יש סדרת תחקירים. אנחנו יושבים שעות על שעות ומנתחים מה קרה ואיך ניתן להשתפר לפעם הבאה. אין פנה מנוחה לשנייה".
מה היו האירועים הכי משמעותיים במלחמה?
סא"ל פרנקל: "ב-3 באוקטובר היה יירוט מבצעי ראשון של החץ מול זירת תימן. כמו את הלילות האיראניים ב-14 באפריל וב-1 באוקטובר, לא נשכח אותו לעולם. ולא רק אנחנו. כולם בתעשיות הביטחוניות ובין אלה שהיו אחראים לפיתוח הנשק בעשורים האחרונים התרגשו עד דמעות. הדרקון הזה התגלה כלא כזה מאיים כי הראנו שאנחנו מוכנים לתרחיש. לראות איך כל האימונים והידע המקצועי שהתפתח התממשו בלילות של הצלחה מבצעית זו הרגשה מיוחדת. אם לא היינו מדברים על טילים מסוכנים, היינו נהנים ממנה. זה לא שאנחנו מחפשים שישוגרו טילים על ישראל, אבל כשזה קורה ומצליח - זו גאווה וסיפוק אדיר.
"בפעם הראשונה שזה קרה הייתה התרגשות גדולה אצל שהיו במשמרת על המחשב שמיירט, אבל מאז עברנו הרבה. לכולנו יוצא לקחת חלק ביירוטים האלה. זה לא משנה אם זה הטכנאי או הלוחם שלוחץ על הכפתור. זו עבודה משותפת של הרבה אנשים כדי שזה יצליח. כבר ב-7 באוקטובר נערכנו לתקיפה מאיראן ותימן. פרסנו הגנה עוד לפני שהאמנו בכלל שזה יקרה. עכשיו אנחנו נערכים לעוד איומים שלא חלמנו עליהם".
