השבר החריף שהתפתח בין ערבים ליהודים במאי האחרון היה יותר מאשר ביטוי לקיפוח כלכלי-חברתי ופוליטי או תוצר לוואי של הסתה מטעם גורמים קיצוניים בחברה הערבית. אירועי מאי גילמו במלוא עוזה את מצוקת הדור הצעיר הערבי בישראל הניצבת במוקדו של משבר פנימי חריף שחווה החברה הערבית מזה כמה שנים.
הצעירים שעמדו בחוד החנית של המהומות האלימות, במיוחד בערים המעורבות, לא היו סוכני שב"כ, וברובם הגדול גם לא "חיילים" בשירות ארגוני פשיעה או פעילים בארגונים קיצוניים כגון הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית. הם זוכים ברחוב הערבי לכינוי "זועראן" (פרחחים) - ומתוארים כמי שנתונים במצב של בר-בחר - "לא כאן ולא שם": הם לא בדיוק ישראלים ולא ממש פלסטינים, ותלושים בתווך שבין המסורת למודרנה ובין האסלאם לתרבות חילונית.
זהו דור הנתון בניכור כפול: הן מול החברה היהודית והמדינה והן מול מקורות הסמכות בחברה הערבית, לרבות ההורים. שליש מאותם צעירים, בני 24-18, נטול מעש. מדובר בכ-70 אלף צעירים שאינם לומדים או עובדים ומהווים מאגר זמין עבור ארגוני הפשיעה. הם מילאו תפקיד מפתח באירועי האלימות והוונדליזם במאי ועלולים ליפול כפרי בשל בידי גורמים קיצוניים שינסו לקדם אלימות ממניעים לאומניים.
הדור הצעיר מגלם כיצד תיראה החברה הערבית בישראל בעתיד ומה יהיו יחסיה עם המדינה ועם החברה היהודית. ללא טיפול עומק מהיר, סביר שהעימות הבא בין שתי החברות הוא עניין של זמן
זהו הדור שצמח מתוך אירועי אוקטובר 2000, שבר שבעקבותיו נוצר נתק חריף בין הציבור הערבי לרשויות המדינה. הציבור הערבי חש מנוכר מרשויות האכיפה החוק והאשימן בתפיסת האזרחים הערבים כאיום ביטחוני. המשטרה, מצידה, צמצמה נוכחות ופעילות בחברה הערבית. היו אלה שני עשורים של "חברה בלתי משוטרת". הצעירים שצמחו בתקופה הזאת גדלו באווירה של התרסה וחוסר אמון כלפי המשטרה, והחיבור עם ערעור מקורות הסמכות בחברה הערבית גורמים לתחושה עזה של התפוררות פנימית, פריקת עול ואובדן דרך.
אירועי מאי הציפו בעיות יסוד בחברה הערבית בישראל, שמשך שנים רבות נדחקו לשוליים או תויגו כסוגיות מתחום הפלילים והסדר הציבורי או "עניינים של ערבים". הבעיות האלה - ובראשן מצוקת הדור הצעיר - התפרצו בעוצמה, גלשו למרחב הציבורי היהודי וגולמו בחיכוך חסר תקדים בין שתי האוכלוסיות. המשבר המחיש כי בעיות היסוד בחברה הערבית הן אתגר אסטרטגי שלא ניתן להמשיך ולהתעלם ממנו. אין מדובר ב"איום ביטחוני" או אתגר לסדר הציבורי, אלא בשאלות יסוד נוקבות הנוגעות לצביונה של המדינה ולקשר בינה לבין כלל אזרחיה.
המשבר האחרון ממחיש שישראל חייבת לגבש אסטרטגיה סדורה בנושא החברה הערבית וכי מצוקת הדור הצעיר צריכה להיות מתועדפת במסגרת זאת. כרגע המדינה נוקטת שיטה של כיבוי שריפות במקום לראות את התמונה הרחבה ולהבין את הזיקות בין מכלול הבעיות בחברה הערבית: הפשיעה והאלימות, הבנייה הבלתי חוקית, המצוקה הכלכלית, הפערים בחינוך, ותיקון חקיקה מפלה. המענה כאמור הוא איגוד כלל הסוגיות במסגרת אסטרטגיה סדורה, ומומלץ שמנהלת או משרד ממשלתי ייעודי ירכזו את הטיפול בנושא.
במקרה של הדור הצריך עולה הצורך בכמה מהלכים מיידיים: קידום פעילויות לשעות הפנאי (לרבות הקמת מתנ"סים, תנועות נוער ומתקני ספורט ביישובים הערבים), צמצום הפערים בחינוך ובפרט שיפור רמת הוראת העברית במערכת החינוך הערבית, הקמת מערכי הכשרה והכוונה תעסוקתיים, וכן קידום שירות אזרחי שיעניק ייעוד לצעירים הערבים, יהווה פרק חיוני במעבר שבין הלימודים התיכוניים לאזרחות, יאפשר להם לתרום לקהילה ואף יחזק את זיקתם למדינה.
מיכאל מילשטייןכמו במקרה של הפשיעה והאלימות, על החברה הערבית להיות שותפה פעילה בכלל המהלכים ולקיים קשר הדוק עם מנגנוני המדינה. זאת, תוך בדק בית עצמי מעמיק, כמו למשל בשאלת קצר התקשורת שבין הדורות, המעורבות המוגבלת של מערכת החינוך במצוקת בני הנוער והחינוך נגד אלימות. עד היום קודמו יוזמות ברוח הזאת בחברה הערבית, אולם היקפן היה מוגבל יחסית.
הדור הצעיר מגלם כיצד תיראה החברה הערבית בישראל בעתיד ומה יהיו יחסיה עם המדינה ועם החברה היהודית. ללא טיפול עומק מהיר במצוקת הצעירים הערבים, סביר כי העימות הבא בין שתי החברות הוא עניין של זמן ועלול להיות חריף בהרבה מאירועי מאי.
- ד"ר מיכאל מילשטיין משמש ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז משה דיין באוניברסיטת ת"א וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי הרצליה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
