שתי רקטות שוגרו הערב (שבת) מרצועת עזה לעבר העוטף והתפוצצו בשטחים פתוחים. אזעקות ה"צבע אדום" נשמעו בשעה 21:02 בשדרות, איבים ומפלסים - וגם בצומת שער הנגב, שם בדיוק התקיימה עצרת למען שחרור החטופים.
"מאות אנשים נשכבו על האדמה והמשיכו לזעוק למענם", סיפרו מארגני העצרת השבועית. לא היו נפגעים מהירי. הג'יהאד האיסלאמי קיבל אחריות על הירי מעזה.
תיעוד: "צבע אדום" בעצרת החטופים בשער הנגב
(צילום: עומר לוי, מתן ששון)
מדובר באזעקה הראשונה בשדרות אחרי כמעט שבוע, מאז 21 באוקטובר. העיר ויישובים רבים נוספים בעוטף מתמודדים כבר חודשים עם "טפטופי רקטות" שארגוני הטרור הפלסטיניים ממשיכים לשגר מעת לעת, לעתים כדי לנסות להראות שגם שנה אחרי המלחמה ישראל לא הצליחה למוטט אותם סופית.
הירי מגיע כשבמקביל ממשיך צה"ל לפעול לסיכול מאמצי חמאס ושאר ארגוני הטרור להרים את ראשם ברצועה ולהשתקם, כשעיקר הפעילות כעת היא בפשיטה שנמשכת בג'באליה בצפון הרצועה. בג'באליה מתחוללים גם כעת, כמה שבועות אחרי תחילת המבצע, קרבות קשים: הערב דובר צה"ל התיר לפרסום כי שני לוחמים בגדוד שקד שבחטיבת גבעתי - סמ"ר איתי פאריזאט (20) מפתח תקווה וסמ"ר יאיר חנניה (22) ממצפה נטופה - נפלו שם באחד הקרבות.
בעצרת בצומת הקשתות נאמו שורה של תושבים, בהם מיכל לביא, גיסתו של עמרי מירן שנחטף מקיבוץ נחל עוז. "ב-7 באוקטובר עולמנו הפך בלתי נתפס במובן הכי עמוק וכואב שמעולם לא הכרתי בגוף ובנפש", אמרה. "קצת אחרי השעה 18:00 בערב של אותו יום ארור, אחרי שעות ארוכות של נתק עם הקורה נחל עוז, אמא שלי התקשרה ואמרה 'לישי, רוני ועלמא בסדר, עמרי..' ואז קולה נשבר והיא בקושי הצליחה להוציא קול, 'לקחו אותו, לקחו אותו, הם לקחו אותו'.
"מרגע זה ומעל שנה, אני בעיקר גיסתו של עמרי מירן שנחטף לעיניהן של אחותי לישי, ואחייניות שלי, רוני ועלמא", סיפרה. "החזרתו של עמרי ביחד עם כל החטופות והחטופים ולהיות עבור משפחתי הפכו לשני הדברים המרכזיים בחיי. הדבר מלווה בכל נשימה, בכל מחשבה, בכל צעד. כל השאר נשמט, כמו לא קיים. עניין של סדר עדיפות שכנראה אדם השרוי במצב קיומי כמו נכפה עליו באופן פיזיולוגי".
היא הדגישה כי הייתה מצפה שגם המדינה תעשה כמותה. "הייתי מצפה שמקבלי ההחלטות יבינו וירגישו בגופם ובנפשם את סדר העדיפות, את הבערה, את האש האוחזת בנו ומאיימת לכלותנו. את האימה הצרופה שבה אזרחיות ואזרחי מדינת ישראל חיים בידיעה ברורה שאם יחטפו לא בטוח שישובו, את האימה הצרופה השייכת לסיוטים הגרועים ביותר שבה ילדים וילדות יודעים שיש סיכוי יותר מסביר שביום אחד הם יכולים לאבד את עולמם כפי שהכירו, להיחטף מביתם ולאבד את האהובים שלהם".
היא סיפרה כי "במהלך סוף השבוע ההורים שלי, לישי, רוני ועלמא, עברו מהבית הכחול בבית ההארחה בקיבוץ כרמים, לשתי קראווילות בכרמים, אחת ליד השנייה. זה המעבר השלישי שלהם השנה. עוד החלטה שלישי קיבלה כשעמרי לא לצידה, עוד מעבר ועמרי אהובנו עדיין בשבי חמאס.
עמרי מפספס כל יום רגעים יקרים מפז עם רוני ועלמא, רגעים קסומים של פליאה, של גילוי, של אהבה", הוסיפה. "בארוחת הצהריים היום חבר יקר שאל את רוני אם היא תלתה תמונה בחדר החדש שלה, והיא ענתה, כן, את התמונה של אבא. עלמא לפני כמה ימים שמעה שאמרתי לאבא שלי שהבאתי לו מגנטים עם דמותו של עמרי להניח על האוטו. עלמא בת השנה וחצי לקחה את המגנט ובקולה המתוק ובתנועת יד קראה לי בואי, ביקשה שאתלווה אליה. היא הניחה לבד את המגנט על האוטו ואני איתה. מי שהיה צריך להיות איתה הוא עמרי, ולא בשביל להניח מגנט שקורא לשובו, מי שהיה צריך לתלות ביחד עם רוני תמונה על קיר חדר השינה שלה הוא עמרי, ולא תמונתו צריכה להיות תלויה על הקיר מעל מיטתה".
