אני אוהב את האולימפיאדה - חגיגה של שבועיים וחצי שבמהלכה יש לי הזדמנות לצפות ברוח האדם מרימה את יכולות הגוף לפסגות חדשות. התרגשתי עם הזכייה של אבישג סמברג במדליית הארד, קפצתי משמחה כשאנסטסיה גרובנקו עלתה לגמר ההיסטורי בשחייה, קיללתי את המסך כששגיא מוקי הודח ובאופן עקרוני הייתי אומר שאני מושקע רגשית עמוק במשחקים האולימפיים של טוקיו 2020.
רוב מוחלט של ענפי הספורט באולימפיאדה הם לא כוס התה שלי. אני אוהב בעיקר כדורגל, צהוב אם אפשר. אני מניח שהיה לי קשה לקום ב-5:00 בבוקר כדי לצפות בהתעמלות אמנותית, בריצת מכשולים או בבריכת השחייה אלמלא היו המתחרים והמתחרות נציגי המדינה שלי. המעורבות הרגשית שלי נובעת בראש ובראשונה מהרצון לראות אותם מגיעים להישג.
אבל יש דבר אחד שגם כאוהד נרגש למדי אני לא שוכח, לא ברגעי ההפסד ובוודאי שלא ברגעי הניצחון של הספורטאים שלנו: הם אמנם חלק ממשלחת ישראל לאולימפיאדה, אבל זה לגמרי הסיפור הפרטי שלהם, לא שלנו.
המדינה, על שלל תקציביה, מאמניה ועסקניה, לא הייתה שם לאורך הדרך. יש בינינו כאלה שלוקחים קרדיט, אבל מדינת ישראל לא באמת שותפה להצלחות האלו. במקרה הטוב היא טרמפיסטית
אנחנו, המדינה, על שלל תקציביה, מאמניה ועסקניה, לא היינו שם לאורך הדרך. אנחנו שמחים מאוד לעודד ולרומם כשמגיעה המדליה (שוב ברכות, אבישג), ויש בינינו כאלה שמזנקים מיד ולוקחים לעצמם את הקרדיט, אבל מדינת ישראל לא באמת שותפה להצלחות האלו. במקרה הטוב היא טרמפיסטית.
נכון, הוועד האולימפי שם עין ולפעמים גם כסף על סגל היהלום שחבריו הם בעלי פוטנציאל גבוה להביא הישגים משמעותיים באולימפיאדה, אבל זה קורה בשלב מאוד מתקדם בקריירה של הספורטאים, כשהם כבר בעלי תוצאות באליפויות בינלאומיות, אחרי שנים של השקעה, של הסעות לאימונים, טיסות לחו"ל על חשבונם, מאמנים, דיאטנים, פסיכולוגים, קניית ציוד ולא פעם פציעות ופיזיותרפיסטים.
אין בישראל תרבות ספורט אמיתית. אנחנו מכירים כל שחקן ספסל בליגת העל בכדורגל, אבל ספורטאי אולימפי צריך לקבל מדליה כדי שנדע איך קוראים לו ואיך הוא נראה. גיבורי התרבות של הילדים שלנו הם יוטיוברים ושחקני סדרות נוער. אין על הקירות בחדר שלהם פוסטרים של חברי משלחת ישראל לאולימפיאדה.
שרי הספורט אוהבים להצטלם עם הזוכים וראשי הממשלה מרימים טלפון בהול לכל זוכה אולימפי, אבל אלו ההורים של הספורטאים שבאמת נשאו בנטל. הם אלו שלקחו את הילד לחוג, שילמו עליו מחיר מלא, בלי שום סבסוד או תמריץ מהעירייה, המועצה, ממשרד הספורט או הטוטו. אבא ואמא היו אלו שקנו את חליפת הג'ודו הראשונה, והשנייה, ואת כל האחרות, הם קנו את נעלי הספייקס וזוג נוסף לריצות השטח ועוד זוגות כל שלושה חודשים בגלל הבלאי. אבא ואמא מימנו את מחנות האימונים, בארץ ובחו"ל, הם מימנו את הקיאק, הגלשן והסירה. המדינה לא הייתה שם.
איתן כבל צילום: אורי דוידוביץ'50 אלף שקל בשנה עולה לגדל ספורטאי בינלאומי בבית. בחלק מענפי הספורט אף יותר (בעיקר בענפי היחידים) ובאחרים הרבה יותר (היי טניס). זו אחת ההשקעות הכלכליות הגרועות ביותר. בודדים מצליחים להתפרנס מהספורט בבגרותם, אבל המשפחה כולה מגויסת, מחויבת ותומכת. המדינה פחות.
שיעורי ההתעמלות בבתי הספר הם בדיחה ומתקני ספורט ראויים הם מחזה נדיר. ראיתם פעם בריכה אולימפית בארץ? לא בריכה של קיבוץ, בריכה אמיתית, של 50 מטר מלאים. שלא לדבר על מספר מסלולי אתלטיקה שבקושי יש לנו. אין בישראל עידוד לספורט הישגי. כמה מכם שמעו על אבישג סמברג או על פיטר פלצ'יק לפני השבוע האחרון? אנחנו מאוד אוהבים אותם כשהם זוכים אבל לא באמת אכפת לנו בכל יתר הזמן.
- איתן כבל היה ח"כ ושר מטעם מפלגת העבודה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
