בערב החג, בפעם הראשונה בחיי, עמדתי בפקקים שגרמו לי למעט אושר. אהבתי כל דקה של פקק, כל רכב שמאט לפני, כל אור אדום שביצבץ מהאורות האחוריים שיצא משיירות כלי-הרכב האינסופיות.
כמה שעות לפני עוד הייתי בספק על החג השמח שיהיה פה במדינה. ערב לפני הייתי בדרך לזירת הפיגוע ביפו, לא היו פקקים בדרך, כי רוב עם ישראל שנענה להנחיות של פיקוד העורף חזר מוקדם הביתה וחיכה למתקפה האיראנית. אז טסתי ללא הפרעה בכבישים של תל-אביב בדרך ליפו, והנסיעה הייתה כל כך עצובה ומהירה שאי אפשר להסביר עד כמה. המבטים של מי שנתקע איתי ברמזור היו מפוחדים, מלווי מבטים לטלפון, להודעות המודאגות של המשפחה, לאמא שלי ששואלת אותי - אחרי איזה אזור לעקוב בהתרעות? את בגוש דן? ואוי, כמה כבר קשה לעקוב.
בוקר החג, עדיין האווירה קצת חשודה. עמומה. יצאתי לקנות מתנות לחג ועברתי דרך שדרות ירושלים, איפה שהתבצע הפיגוע
בוקר החג, עדיין האווירה קצת חשודה. עמומה. יצאתי לקנות מתנות לחג ועברתי דרך שדרות ירושלים, איפה שהתבצע הפיגוע. אנשים הלכו ברחוב עם זרי פרחים, ואני כל כך שמחתי. אפילו פגשתי את לב קרייטמן, שניטרל את המחבל, ורציתי להחליף איתו מילה, אבל הוא ביקש להיכנס שניה לקנות פרחים. ואני אמרתי - אולי יש עוד תקווה לחג שמח, אם גיבור כזה בא לקנות פרחים לחברה שלו. אבל הפרחים של לב, והפרחים של כל תושבי הרחוב, התבררו כפרחי זיכרון - שהם היו בדרך לשים בזירת הפיגוע. הפרחים הכי עצובים שראיתי בחיים.
לא המשכתי לקניון. המשכתי הביתה. עדין עם תקווה לחג שמח. קניתי להורים זוג כרטיסים לסטנד אפ - ״שתהיה שנה יותר מצחיקה מזו שעברה״, אמרתי לאחי לכתוב בברכה המשותפת. התלבשתי בלבן, באתי לכבות את הטלויזיה ולצאת לארוחת החג, אבל על המסך הייתה ידיעה על שמונה חיילים שנהרגו בלבנון. כאן כבר התקוות שלי עמדו על אחוז אחד של תקווה לחג שמח.
ואז - שיירות הפקקים. והלב שלי נטען מאחוז של תקווה ל-50 אחוז. ברדיו שירים ישראלים הכי יפים בעולם של קשת העם שלנו - איתי לוי, מוניקה סקס, ״שום דבר לא ידוע״ שחידשו ישי לוי ורבקה זוהר. ואז ארכדי דוכין עם ״מי אוהב אותך יותר ממני״ והשורות: ״ למה יש מלחמות וכאב? למה אלוהים לא מתערב? למה כשאת כאן זה עושה לי טוב? למה יש אנשים שחיים ברחוב? איך האביב יודע שהגיע הזמן? ולאן האניות מפליגות? לאן?".
ואני בוכה, לא מפסיקה, מאושר ומכאב, ים של כאב. אבל מרגישה שהדמעות מנקות לי את כל חלל הלב, מקרצפות, מפנות מקום לשנה החדשה שתגיע עם הכאב והשמחה של עצמה. ומימיני חיילת יפה בדרגת סרן שממהרת הביתה כנראה לארוחת חג, ומשמאלי משפחה מקשיבה כנראה לבדיוק אותו שיר ברדיו, וכולם מחכים בשקט בפקקים, בלי אף צפירה אחת, עם אותן תקוות בלב, ומבינים שעם ישראל חי ועומד בפקקים ויעמוד בפקקים לנצח בדרך לארוחות חג.
