ביום רביעי בבוקר, כשהיא בחודש התשיעי להריונה, רויטל שמיר (28) עלתה לבית העלמין שבו קבור בעלה, רס"ן מוטי שמיר ז"ל, שנהרג בקרב בעוטף עזה בשבעה באוקטובר. היא נעמדה מול הקבר ואמרה: "מאמי, אולי שזה יקרה היום, זה ארבעה חודשים". לקראת 16:00 בצהריים רויטל כבר הרגישה את הצירים: "הייתה לי תחושה שהגיע הזמן. ברור שגם היה היבט מאוד משמעותי שה-7 לחודש מגיע. הצירים התגברו, חברה טובה לקחה אותי לבית החולים שיבא, ושם הצטרפו אליי שתי המיילדות מארגון המיילדות שליוו אותי לאורך כל הדרך. ברגע האמת הרגיש לי שאני רוצה להיות לבד, עם המיילדות ועם מוטי". כשהיא כבר בחדר הלידה הניחה רויטל את התמונה של מוטי ז"ל במיטה, וגם האזינה לשיר "יש מלאכים בחוץ" שנכתב על מוטי.
לקראת סוף הלידה, בלילה שבין רביעי לחמישי, אמא של רויטל הגיעה לבית החולים. "היא הייתה צריכה לשים את הצמיד של בן הזוג, של מוטי. זה היה רגע קשה ומורכב". בנם הבכור של מוטי ורויטל, לביא (4.5), ישן באותו הלילה אצל חברים מהיישוב חוות יאיר, והרגיש כנראה שמשהו קורה. "הוא התעורר באמצע הלילה ונשאר ער כל הלילה", מספרת רויטל, "רק כשהוא ראה תמונה של התינוקת הוא הסכים לישון". לגבי שמה של התינוקת מספרת רויטל כי לזוג הייתה רשימה של שמות שבסוף הצטמצמה לשניים: "מוטי לא השאיר אותי עם שם ביד, הייתי רוצה ממנו איזשהו סימן לגבי זה. אם מוטי יבוא לי בחלום אולי אני אתן כבר שם בשבת".
רויטל ילדה בבית החולים שיבא בתל השומר, וכעת היא שוהה במלונית במקום יחד עם הוריה ושני ילדיה. "בבית החולים עשו מעל ומעבר. כולם פה מסורים ודואגים, נתנו מעטפת חמה ודואגת", סיפרה. היא אומרת כי לכל הנשים האלמנות שנמצאות בהיריון נעשתה הכנה ללידה עם ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, מחלקת נפגעים, משרד הביטחון וארגון המיילדות. "הייתי עם המיילדות שליוו אותי. עשו לנו הכנה, לכל האלמנות שבהיריון, ואמרו לנו שמגיע לנו ליווי צמוד של שתי מיילדות. הן קפצו ישר כדי להיות איתי בלידה - טליה אדלר, מיילדת משיבא, ודגנית אילון, מיילדת מבילינסון. הן היו איתי לאורך כל הדרך, וזה ממש נתן לי כוח".
בפוסט בפייסבוק בישרה רויטל על הולדת בתה ופתחה עם שירו של מאיר אריאל "מודה אני": "'מודה אני לפניך ולך על כל החסד והאמת והטובה והרעה והטובה שעשית עמדי ועם ביתי'. כ״ט שבט תשפ״ד 8/2/2024, 4 חודשים אחרי ויום לפני יום המשפחה, בתוך החושך הגדול מודים על הנס שנכנס לביתנו בהולדת בתנו. מתרגשים אתכם, מוטי, רויטל ולביא שמיר".
מוטי לא הוקפץ, אבל יצא להילחם לבד
רב-סרן מוטי שמיר שמע בבוקר של 7 באוקטובר על הקרבות בעוטף עזה, ויחד עם חבר מהיישוב חוות יאיר שבשומרון החליט לרדת דרומה. הוא לקח את האקדח האישי, עבר דרך הוריו שבאלקנה, וירד לדרום. הוא נפרד מאשתו ההרה ומבנו בן ה-4 ויצא למלחמה, מבלי שהוקפץ באופן רשמי.
כשהגיעו דרומה חברו השניים לגדוד 51 באזור צומת גילת שליד אופקים, לקחו נשקים מלוחמים שנפצעו – והצטרפו לקרב. "הבנו שיש הרבה הרוגים בצומת מעון ושצריך לעזור", סיפר קצין שאליו הצטרפו השניים. "המחבלים עשו שם מארבים על הצירים עם נ"ט וירי, כל רכב שעבר פוצצו אותו וירו בו. התחלנו להילחם ומוטי תפס שם פיקוד על הכוחות. בערך שעתיים נלחמנו על הצומת עד שהגיעו עוד צוותים של מטכ"ל וטנק".
אחרי הקרבות בצומת מעון, הכוח של מוטי המשיך לקיבוץ רעים. "יצאנו לשם רק שישה אנשים, הגענו לכניסה לקיבוץ ולא שמענו כלום, היה שקט. נכנסו עם הרכב וקיבלנו צרור. חברו אלינו עוד כוחות והתחלנו לנהל חילופי אש עם המחבלים. מוטי היה בצד אחד של הכביש ואני בצד השני. הצלחנו לזהות כוח משטרה בחלק התחתון של הקיבוץ, ומוטי והחבר חברו לכוח שם וחיסלו מחבלים".
"מוטי התקדם וקיבל רסיס לעין וכדור לכתף. הוא סתם לעצמו את הפצע עם תחבושת, דילג אחורה לכיוון הרכב והמשכנו לנהל את הלחימה", סיפר הקצין. "כשמוטי דילג אחורה יצא מחבל מאחד החלונות וירה לו בגב מספר כדורים. הצלחנו להחזיר לו את הדופק, אבל כשרופא החטיבה הגיע הוא קבע את מותו".
רס"ן שמיר מילא כמה תפקידי פיקוד בחטיבת גולני. בין היתר פיקד על פלוגות בסיירת גולני ובגדוד 13. לפני כשנתיים הוא יצא ללימודים מטעם הצבא. מלבד את רויטל, כאמור, הותיר אחריו את הבן לביא, בן 4. "הוא מנסה להבין מה זה אומר או למה אני כל הזמן בוכה", סיפרה רויטל. "הוא התעורר בבוקר והדבר הראשון שהוא שאל זה 'איפה אבא?'. אני בטוחה שמוטי שומר עלינו, זה הכי אופייני לו. הוא תמיד הראשון לרוץ".
