שלטון האחים המוסלמים במצרים ובתוניס לא האריך ימים, אך לא כך המצב בפלסטין בכלל, וברצועת עזה בפרט, שבה שלטונם עדיין חי ובועט. מאז הקמתם לפני כמעט 100 שנה, אין בהם דבר מלבד סיסמאות ריקות, ואלו הם פניו האמיתיים של שלטון חמאס, שאין כמעט הבדל בינו למשטר הטליבאן באפגניסטן. צריך רק להכיר את עמדתה של חמאס בעניין ההליך הדמוקרטי שנקרא "בחירות כלליות" כדי להבין עד כמה גדול המרחק בינה לדמוקרטיה. הוסיפו לכך אין-ספור הפרות של זכויות אדם, שימת מערכת החוק ללעג ולקלס והפצת תרבות של קנאות דתית. חמאס נקטה מאז ומעולם עמדה אופורטוניסטית, ומעולם לא הכירה בזכותו של העם לבחור מי ישלוט בו.
דוגמה טובה לאופורטוניזם החמאסי היא בחירתה של התנועה להחרים את הבחירות הראשונות לנשיאות ולרשות המחוקקת הפלסטינית בשנת 1996. עשר שנים אחר כך היא כבר לא ויתרה על האפשרות לחזק את כוחה על ידי הבחירות, אף שהן התקיימו כחלק מההבנות של הסכם אוסלו שאליו היא מתנגדת.
ניכר שחמאס משתתפת בבחירות כשהיא בטוחה בניצחונה, ומבחינתה אין מקום ליותר ממפלגה אחת בשלטון. היא לא יודעת שותפות מהי, ועל כן או שהיא עומדת בראש הרשות, או שהיא מתנגדת לה ונלחמת בה, גם אם זה בא על חשבון העם הפלסטיני מרפיח ועד ירושלים. כך, לאחר שחמאס השתתפה בבחירות פעם אחת וניצחה, היא דאגה לשבור את הסולם שבעזרתו עלתה למעמדה הנוכחי, מפחד שאחרים יעלו בו במקומה.
תנועת חמאס מתנגדת באופן רשמי גם לבחירות ברשויות המקומיות. חבריה מסרבים להשתתף בהן, וגרוע מכך, הם מונעים את קיומן ובוחרים את הנציגים בעצמם. למרות הפצרותיהם של רוב הגורמים ברשות ושל מגזרים נרחבים בחברה הפלסטינית לצרף את רצועת עזה לבחירות למועצות המקומיות שהתקיימו בשנה שעברה בגדה, חמאס התנגדה בעיקשות ובכך מנעה את האיחוד של כל הפלסטינים.
התנגדות להשפעות האזור הופכת את הישות הלאומית שלנו לפיון חסר השפעה במשחק. פירוש הדבר הוא שהמאבק הלאומי הפלסטיני לשחרור חייב לבוא עם המאבק למען הפיכת השלטון שלנו לדמוקרטיה של ממש
היא בחרה בניתוק כביכול, על פי הקו הרשמי שלה, אך בפועל שלחה נציגים מטעמה להשתתף בבחירות למועצות המקומיות בגדה ללא הודעה מפורשת. כלומר, היא מחבלת בתהליך הדמוקרטי ובו-בזמן משתתפת בו "מתחת לשולחן". השיא היה כאשר חוסיין אבו כוויכ, בכיר חמאס בגדה, אף קרא לבוחרים לקראת השלב השני לבחור במי שאותם כינה "הלוחמים בשחיתות והמשרתים את המדינה והעם", דהיינו בנציגי חמאס.
ברור שחמאס התחמקה מהשתתפות גלויה בבחירות מחשש לחשוף את כוחותיה בשטח. אך למרות ההחרמה הרשמית של הבחירות, הגיע שיעור ההצבעה ליותר מ-53%. אין כל ספק שאילו חמאס הייתה משתתפת באופן גלוי, היה מגיע שיעור ההצבעות ל-60%-70%. למרות זאת, רוב הניצחון היה של רשימות פת"ח, מה שמוכיח שהפופולריות של פת"ח בגדה עדיין גדולה מזו של חמאס.
מיותר לציין שאילו היו נערכות בחירות גם ברצועת עזה, הייתה תנועת חמאס נוחלת מפלה גדולה אף שהיא מפלגת השלטון. הציבור היה יכול סוף-סוף להביע את זעמו על הניהול הגרוע ועל שלטונה הנוקשה. הבחירות למועצות המקומיות הן אינדיקציה להלך הרוח של הציבור, ולמה שצפוי לקרות אם ייערכו בחירות לרשות הפלסטינית. זאת אחת הסיבות לכך שחמאס תמשיך לסרב לבחירות ותהווה מכשול, כדי שהפילוג הפלסטיני ימשיך לפגוע באפשרות להשגת הזכויות הלאומיות המלאות לעם הפלסטיני.
רג'ב אבו סריהזוהי חמאס וזה הסיפור שלה. כל עוד תמשיך ללכת בדרך זו ולהרוס כל סיכוי לדמוקרטיה, היא תמשיך גם להיות נתונה לחסדיהם של בעלי הון ובעלי נשק. היא תמשיך לעשות חישובים מדיניים שאינם מביאים בחשבון את האינטרסים של כלל הציבור או את זכויותיו, ותמשיך לחבל במאבק לחופש ולשחרור המיוחלים.
עמי האזור, ועמים רבים בעולם, הוכיחו שמשטרים וממשלות שאינם קשובים לרצון העם נכשלים גם בעמידה מול אויב חיצוני. זהו שחמט פוליטי-אזורי, והתנגדות להשפעות האזור הופכת את הישות הלאומית שלנו לפיון חסר השפעה במשחק. פירוש הדבר הוא שהמאבק הלאומי הפלסטיני לשחרור חייב לבוא עם המאבק למען הפיכת השלטון שלנו לדמוקרטיה של ממש, כזו שתיתן ביטוי לרצון העם בקבלת החלטות מדיניות וצבאיות, ולא תמשיך להיות נשלטת בידי בודדים – אנשים או מפלגות.
- רג'ב אבו סריה הוא סופר, עיתונאי ופרשן פוליטי פלסטיני. המאמר המלא התפרסם ביומון הפלסטיני "אל-איאם". גרסה זו מתפרסמת בחסות פרויקט "אופק", המשותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. תרגום מערבית: דולי ברוך
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
